חיים לאחר המוות — כיצד, היכן ומתי?
בורא האדם ונותן החיים ערֵב אישית לכך, שאין זה מן ההכרח שהמוות האנושי ישים קץ נצחי לחיים. יתרה מזו, אלוהים מבטיחנו כי קיימת אפשרות לא רק לחיות שוב לתקופה מוגבלת, אלא עם התוחלת לא למות עוד לעולם! השליח פאולוס ניסח זאת בפשטות: ”[אלוהים] המציא הוכחה לכל בהקימו אותו [את ישוע המשיח] מן המתים” (מעשי־השליחים י״ז:31).
כמובן, הדבר עדיין מותיר שלוש שאלות־יסוד תלויות בחלל האוויר: כיצד יכול אדם מת לשוב אל החיים? מתי יתרחש הדבר? היכן יבואו החיים החדשים לידי קיום? בכל רחבי העולם, שאלות אלה זכו לתשובות שונות, אך מפתח חיוני לקביעת האמת בנושא, הוא ההבנה המדויקת לגבי מה שקורה לאנשים בשעת מותם.
האם אלמוות הוא התשובה?
אמונה רווחת היא שבכל אדם יש חלק בן־אלמוות ושרק הגוף מת. בוודאי שמעת טענה זו. חלק זה הנחשב לבן־אלמוות נקרא ”נפש”, או לחילופין ”רוח”. הטענה היא שחלק זה נשאר לאחר מות הגוף וממשיך לחיות במקום אחר. לאמיתו של דבר, אין מקורה של אמונה זו במקרא. נכון שדמויות קדומות בתנ״ך ציפו לחיים לאחר המוות, אך הן לא ציפו לכך שיישאר מהן חלק בן־אלמוות. הן חיכו בביטחון לשיבה עתידית אל החיים עלי־אדמות באמצעות נס התחייה.
אברהם, אחד האבות הקדומים, מהווה דוגמה מצוינת לאדם שהאמין בתחיית־מתים עתידית. הכתוב בעברים י״א:17–19 מתאר את נכונותו של אברהם להעלות לעולה את בנו יצחק: ”מתוך אמונה הקריב אברהם את יצחק בעת שנוסה; ... בחושבו בלבו כי האלוהים יכול להקים אפילו מעם המתים; משם, בבחינת משל, אף קיבל אותו”, וזאת מאחר שאלוהים לא דרש שיצחק יוקרב. כעדות נוספת לאמונתם הקדומה של בני־ישראל שישובו לחיים מאוחר יותר (ולא יעברו מייד לחיות בתחום רוחני), כתב הנביא הושע: ”מיד שאול [הקבר המשותף של האנושות] אפדם, ממוות אגאלם” (הושע י״ג:14).
אם כן, מתי חדר הרעיון שבאדם טבוע אלמוות, אל החשיבה והאמונה היהודיות? האנציקלופדיה יודאיקה (אנג׳) מודה, כי ”קרוב לוודאי שהאמונה בהישארות הנפש חדרה ליהדות כתוצאה מהשפעה יוונית”. בכל זאת, יהודים אדוקים שחיו עד תקופתו של המשיח עדיין האמינו בתחיית־מתים עתידית וציפו לה. נוכל לראות זאת בבירור מהשיחה שניהל ישוע עם מרתא לאחר מות אחיה אלעזר: ”אמרה מרתא לישוע: ’אדוני, לו היית פה, לא היה אחי מת.’ ... אמר לה ישוע: ’אחיך יקום’. השיבה לו מרתא: ’אני יודעת שהוא יקום בתחייה ביום האחרון’” (יוחנן י״א:21–24).
מצב המתים
גם בעניין זה אין כל צורך בהשערות. האמת המקראית הפשוטה היא שהמתים ’ישנים’, שהם חסרי הכרה, חסרי כל תחושה או דעת. המקרא אינו מציג אמת זו באופן מסובך וקשה להבנה. תן דעתך לפסוקים קלים להבנה אלה: ”החיים יודעים שימותו; והמתים אינם יודעים מאומה... כל אשר תמצא ידך לעשות, בכוחך עשה. כי אין מעשה וחשבון ודעת וחוכמה בשאול, אשר אתה הולך שמה” (קהלת ט׳:5, 10). ”אל תבטחו בנדיבים, בבן־אדם שאין לו תשועה. תצא רוחו, ישוב לאדמתו, ביום ההוא אבדו עשתונותיו” (תהלים קמ״ו:3, 4).
מובן אפוא מדוע ישוע המשיח דיבר על המוות כעל שינה. השליח יוחנן העלה על הכתב שיחה שהתנהלה בין ישוע ותלמידיו: ”אחרי שאמר זאת הוסיף: ’אלעזר ידידנו נרדם, אך אני הולך להעיר אותו’. אמרו לו התלמידים: ’אם נרדם, אזי יירפא’. ישוע דיבר על מותו, אלא שהם חשבו כי דיבר על תרדמת השינה. אז אמר להם ישוע במפורש: ’אלעזר מת’” (יוחנן י״א:11–14).
האדם כולו מת
במוות לא רק הגוף מת, אלא האדם כולו. על־פי הצהרות מקראיות ברורות, עלינו להסיק כי אין לאדם נפש בת־אלמוות המסוגלת להיוותר בחיים לאחר מות גופו. כתבי־הקודש מעידים בבירור שהנפש יכולה למות. ”הן כל הנפשות לי הֵנה, כנפש האב וכנפש הבן לי הֵנה. הנפש החוטאת היא תמות” (יחזקאל י״ח:4). המילים ”אלמוות” או ”הישארות” אינן מוזכרות כלל כדבר הטבוע באדם.
האנציקלופדיה הקתולית החדשה מספקת רקע מעניין זה באשר למילה העברית ”נפש” במקרא ולתרגומה מיוונית: ”נפש נגזרת מן השורש המקורי שמשמעו קרוב לוודאי נשימה, ולכן... מאחר שנשימה מבדילה את החי מן המת, המילה נפש קיבלה משמעות של חיים, של האדם עצמו או פשוט של חיי הפרט... בברית הישנה אין כל דיכוטומיה [התחלקות לשניים] בין גוף ונפש. אדם מבני־ישראל ראה את הדברים באופן מוחשי, בשלימותם, ולכן החשיב את בני־האדם כאנשים ולא כהרכב חלקים. פירוש המונח נפש מעולם לא היה חלק נפרד מן הגוף או מן האדם כפרט... המונח [פסיכֶה] בברית החדשה מקביל למילה נפש. משמעותו יכולה להיות מקור החיים, עצם החיים או היצור החי”.
מכאן, תוכל להבין כי בשעת המוות, האדם שהיה חי בעבר, היינו הנפש החיה, חדל להתקיים. הגוף שב אל ה”עפר”, כלומר, אל מרכיבי האדמה, אם בהדרגה על־ידי קבורה ולאחר מכן התפוררות ואם בתהליך מואץ על־ידי שריפת הגופה. יהוה אמר לאדם: ”עפר אתה ואל עפר תשוב” (בראשית ג׳:19). כיצד ייתכנו אפוא חיים לאחר המוות? הדבר ייתכן משום שאלוהים עצמו זוכר את המת. ליהוה הכוח והיכולת הפלאיים לברוא אנשים, לכן לא ייפלא כי ביכולתו לשמור בזיכרונו תיעוד של דפוסי־חייו של הפרט. כל סיכוי לכך שהפרט ישוב לחיים תלוי אפוא באלוהים.
זו משמעות המילה ”רוח”, שעליה נאמר כי היא שבה אל האלוהים אשר נתנהּ. מחבר ספר קהלת שנכתב בהשראת אלוהים תיאר תוצאה זו והסביר: ”וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנהּ” (קהלת י״ב:7).
רק אלוהים יכול לגרום למישהו לחיות. כאשר ברא אלוהים את האדם בגן־עדן, הוא נפח באפיו ”נשמת חיים”. נוסף על כך שיהוה מילא את ריאותיו של אדם באוויר, הוא גרם לכוח־החיים להפיח חיים בכל תאי גופו (בראשית ב׳:7). מאחר שכוח־חיים זה עובר מהורים לילדיהם באמצעות תהליך ההתעברות והלידה, אין זה אלא הולם לייחס את חיי האדם לאלוהים, אף שכמובן, נתקבלו באמצעות ההורים.
תחיית־המתים — עת של אושר
אין להמיר בטעות את תחיית־המתים בגלגול הנשמות, שאינו מעוגן כלל בכתבי־הקודש. גלגול נשמות הוא האמונה שעם מות האדם, חל מעבר לקיום המשכי כשהוא נולד מחדש פעם אחת או יותר. נאמר כי על יסוד סכום־הפעולות של האדם במהלך חייו הקודמים נקבע אם ייוולד לחיים נעלים או לחיים נחותים בהשוואה לחייו הקודמים. על־פי אמונה זו, האדם עשוי ”להיוולד שוב” כאדם או כחיה. הדבר עומד בניגוד גמור להוראת המקרא.
המילה ”תחייה” מתורגמת מן המילה היוונית אָנַסְטָסִיס, שמשמעותה המילולית היא ”לקום שנית”, לשוב לחיים. התחייה כוללת חידוש דפוסי־חייו של הפרט, השבת דפוסי־החיים שאלוהים שמר בזיכרונו. על־פי מה שיעד אלוהים עבור הפרט, הוא שב לחיים בגוף גשמי או בגוף רוחני; עם זאת זהותו האישית חוזרת אליו, ויש לו האישיות והזיכרונות שהיו לו בשעת מותו.
המקרא מזכיר שני סוגי תחייה. האחד הוא תקומה לחיים שמימיים בגוף רוחני; תקומה שנועדה למעטים יחסית. ישוע המשיח זכה לתחייה מעין זו (פטרוס א׳. ג׳:18). הוא ציין שלתחייה זו יזכו נבחרים מהנוהים אחריו, החל בשליחיו הנאמנים, שלהם הבטיח: ”אני הולך להכין לכם מקום... אשוב ואקח אתכם אלי למען תהיו גם אתם באשר אני שם” (יוחנן י״ד:2, 3). המקרא מכנה תחייה זו ה”תחייה הראשונה”, ראשונה מבחינת מועד התרחשותה וראשונה במעלה. לכן, כתבי־הקודש מתארים את המוקמים לחיים שמימיים ככוהני אלוהים וכמלכים השולטים עם המשיח ישוע (ההתגלות כ׳:6). מספר המוקמים ”בתחייה הראשונה” מוגבל, וכתבי־הקודש עצמם מגלים שרק 000,144 איש ייבחרו מקרב גברים ונשים נאמנים. הללו הוכיחו את נאמנותם ליהוה אלוהים ולמשיח ישוע עד מוות, והיו פעילים במתן עדות לזולת על אמונתם (ההתגלות י״ד:1, 3, 4).
ללא ספק, תחיית־המתים היא שעה של אושר אין־קץ למוקמים לחיים שמימיים. אך בכך לא תם האושר, משום שמובטחת גם תחייה לחיים כאן, עלי־אדמות. המוקמים לתחייה יצטרפו למספר הבלתי מוגבל של הניצולים מקץ סדר־הדברים המרושע הנוכחי. לאחר שהשליח יוחנן ראה את המתאימים לחיים שמימיים, זכה לחזון ובו ”המון רב, אשר לא יכול איש למנותו, מכל האומות והשבטים והעמים והלשונות”. איזו עת של אושר תהא זו כאשר מיליונים, ואולי מיליארדים, יוקמו לתחייה כאן, עלי־אדמות! (ההתגלות ז׳:9, 16, 17).
מתי יתרחש הדבר?
כל שמחה ואושר יהיו קצרי־ימים אילו יקומו המתים לתחייה בארץ מלאה סכסוכים, שפיכות־דמים, זיהום ואלימות — מצבה הנוכחי של הארץ. לא, מן ההכרח שהתחייה תמתין לכינון ”ארץ חדשה”. שער בנפשך, כוכב־לכת מטוהר מאנשים ומארגונים שעד עתה נראה כאילו החלטתם נחושה להחריב את כדור־הארץ ולהשחית את יופיו המקורי, נוסף על האומללות הרבה שהביאו על תושביו (פטרוס ב׳. ג׳:13; ההתגלות י״א:18).
כמובן, התחייה הכללית של האנושות עדיין טמונה בחיק העתיד. אך הבשורה הטובה היא שזאת אינה כה רחוקה. אמת, מן ההכרח להמתין לקצו של סדר־הדברים המרושע הנוכחי. בכל אופן, יש עדות רבה לכך שהמועד שבו תפרוץ ”הצרה הגדולה” בפתאומיות אכן קרוב, ושהיא תגיע אל שיאה ב”מלחמת היום הגדול אשר לאלוהי צבאות” — הנקראת בדרך־כלל מלחמת הר־מגידון (מתי כ״ד:3–14, 21; ההתגלות ט״ז:14, 16). הדבר יסיר את כל הרשע מכוכב־לכת משובב־נפש זה, כדור־הארץ. לאחר מכן יחלו אלף שנות שלטון המשיח, אשר במהלכן כדור־הארץ יהפוך בהדרגה לגן־עדן.
לדברי המקרא, במהלך אלף שנות שלטון המשיח תתרחש תחיית־המתים. אז תתגשם ההבטחה שהבטיח ישוע בהיותו עלי־אדמות: ”אל תתמהו על זאת, כי תבוא שעה שכל שוכני קבר ישמעו את קולו, ויֵצאו... לתקומה” (יוחנן ה׳:28, 29).
השפעתה של תקוות התחייה
איזו תוחלת נפלאה לעתיד היא תקוות התחייה — עת שבה המתים ישובו לחיים! עד כמה היא מעודדת אותנו לנוכח קשיי ההזדקנות, החולי, האסונות הבלתי צפויים והצער, ואפילו לנוכח הלחצים היומיומיים ובעיות החיים! היא נוטלת מן המוות את עוקצו — אומנם אינה מסלקת לחלוטין את הצער, אך מבדילה בינינו ובין אלה שאין להם תקווה לעתיד. השליח פאולוס הכיר בהשפעתה המנחמת של תקוות התחייה במילים: ”אחיי, אין אנו רוצים שייעלם מכם מה שנוגע לישני עפר, כדי שלא תתעצבו כאחרים אשר אין להם התקווה. אם אומנם מאמינים אנו שישוע מת וקם לתחייה, כך גם את הישנים, באמצעות ישוע, אלוהים יביא יחד איתו” (תסלוניקים א׳. ד׳:13, 14).
ייתכן שכבר הבחנו באמיתותה של הצהרה נוספת של איש המזרח, איוב: ”והוא [האדם] כרקב יִבְלֶה; כבגד אכלוֹ עש. אדם ילוד אשה, קצר ימים ושבע רוגז. כציץ יצא וַיִמָל, ויברח כצל ולא יעמוד” (איוב י״ג:28 עד י״ד:2). אנו גם מודעים לחוסר הוודאות שבחיים ולמציאות העגומה של ”עת ופגע”, העלולים לפקוד כל אחד מאיתנו (קהלת ט׳:11). כמובן, איש אינו עולץ במחשבה שיהא עליו להתמודד עם תהליך המוות. בכל זאת, תקוות התחייה הוודאית מסייעת לנו להיפטר מן החרדה העצומה מפני המוות.
אם כן, חזק ואמץ! הבט אל מעבר לתרדמת המוות האפשרית, אל השיבה לחיים באמצעות נס התחייה. הבט קדימה בביטחון אל התוחלת של חיי אין־קץ בעתיד, והוסף על כך את השמחה הטמונה בידיעה שהעתיד הקרוב צופן בחובו עת מבורכת זו.