האם אתה מלמד כישוע?
”השתומם המון העם על תורתו, כי לימד אותם כבעל סמכות ולא כדרך שלימדו סופריהם” (מתי ז׳:28, 29).
1. מי נהרו אחר ישוע כשלימד בגליל, ומה היתה תגובתו?
לכל מקום אשר הלך ישוע, נהרו אחריו המונים. ”הוא סבב בכל הגליל כשהוא מלמד בבתי־הכנסת ומכריז את בשורת המלכות ומרפא כל מחלה וכל מדווה בעם”. כשהשמועה על מעשיו עשתה לה כנפיים, ”המונים המונים הלכו אחריו מהגליל ומדקפוליס, מירושלים ויהודה ומעבר הירדן” (מתי ד׳:23, 25). כראותו אותם, ”נתמלא רחמים עליהם, שכן היו יגעים ונידחים כצאן אשר אין להם רועה”. כשלימדם, יכולים היו הם להרגיש את הרחמים או הרוך שחש כלפיהם; הדבר היה כמשחה מרגיעה על פצעיהם, שמשכה אותם אליו (מתי ט׳:35, 36).
2. בנוסף לניסים שחולל ישוע, מאיזו סיבה נמשכו אליו המונים?
2 אילו ניסי ריפוי חולל ישוע — מצורעים טוהרו, חרשים שמעו, עיוורים ראו, פסחים הלכו, מתים שבו אל החיים! ללא ספק, הפגנות מרהיבות אלה של כוחו של יהוה שפעל בישוע, משכו אליו המוני אנשים! אך, הניסים לא היו הסיבה היחידה למשיכה שלהם אליו; המונים באו גם לקבלת מזור רוחני שסיפק ישוע בהוראתו. למשל, שים־לב לתגובתם לאחר ששמעו את דרשת־ההר המפורסמת שלו: ”כשגמר ישוע את דבריו אלה, השתומם המון העם על תורתו, כי לימד אותם כבעל סמכות ולא כדרך שלימדו סופריהם” (מתי ז׳:28, 29). כסימוכין לדבריהם, ציטטו רבניהם מסורות שבעל־פה שנאמרו מפי רבנים קדומים יותר. ישוע לימדם באמצעות הסמכות שמאת אלהים: ”את אשר אני מדבר, כפי שאמר לי האב כך אני מדבר” (יוחנן י״ב:50).
הוראתו נגעה ללב
3. במה היה אופן הוראתו של ישוע שונה מזה של הסופרים והפרושים?
3 ההבדל בין הוראת ישוע לזו של הסופרים והפרושים לא הסתכם רק בתוכן הדברים — אמיתות מאת אלהים לעומת עול המסורת שבעל־פה שמקורה באדם — אלא אף באופן ההוראה. הסופרים והפרושים היו קשוחים ויהירים, בתובעם בהתנשאות שיפנו אליהם בתארים נעלים ובפוטרם מעליהם את ההמונים בבוז כ”ארורים”. לעומתם, ישוע היה עניו, מתון, טוב־לב, שותף לצער הזולת, נכון לוותר, ואף נכמרו רחמיו עליהם. לא זו בלבד שישוע לימד דברי אמת, אלא שמילותיו המקסימות שנבעו ממעמקי לבו, נגעו ישירות ללב מאזיניו. המסר המשמח שבפיו משך אליו אנשים, הניע אותם להשכים ולבוא למקדש כדי להאזין לו, וגרם להם להיצמד אליו ולהקשיב לו בהנאה. המונים באו להאזין לו, בהכריזם: ”מעולם לא דיבר איש כמו שמדבר האיש הזה” (יוחנן ז׳:46–49; מרקוס י״ב:37; לוקס ד׳:22; י״ט:48; כ״א:38).
4. לְמה במיוחד נמשכו אנשים רבים בהוראת ישוע?
4 ללא ספק, אחת הסיבות לכך שהאנשים נמשכו להוראתו היתה השימוש שעשה במשלים. ישוע ראה את שראו האחרים, אך הוא חשב על דברים שמעולם לא עלו על דעתם. שושנים הגדלות בשדה, ציפורים הבונות להן קנים, גברים הזורעים דגנים, רועים המשיבים כבשים אובדות, נשים התופרות טלאים על בגדים ישנים, ילדים המשחקים בשוק, דייגים המעלים שלל ברשתותיהם — דברים שכיחים שכל אחד ראה — מעולם לא היו שגרתיים בעיני ישוע. בכל אשר פנה, ראה הוא לְמה ניתן להמשיל את אלהים ואת מלכותו או להבהיר את עמדתו בנוגע לחברה האנושית שסבבה אותו.
5. על מה ביסס ישוע את משליו, ומה הפך אותם ליעילים?
5 משליו של ישוע מבוססים על דברים יומיומיים שבהם נתקלו האנשים פעמים רבות. וכאשר אמיתות מתקשרות לדברים מוכרים, הן עד מהרה נחרתות במוחם של המאזינים. אמיתות אלה אינן רק נשמעות; ניתן לראותן בעיני רוחנו ולאחר־מכן להיזכר בהן בנקל. משלי ישוע אופיינו בפשטותם, לא היה בהם מידע שאינו קשור לנושא, שעלול היה לגרוע מהבנת האמיתות. לדוגמה, חשוב, על משל הָרֵעַ השומרוני. מצטיירת לעיניך תמונה חיה מהו רֵעַ טוב (לוקס י׳:29–37). לאחר־מכן סיפר את המשל על שני הבנים — האחד אשר הבטיח לעבוד בכרם אך לא עשה כן, והשני אשר אמר כי לא יעבוד בכרם, אך לבסוף עבד. אתה מבחין בנקל מהי מהות הציות האמיתי — ביצוע התפקיד שהוטל עליך (מתי כ״א:28–31). במהלך הוראתו הנמרצת של ישוע, לא היו האנשים מנומנמים ומחשבותיהם לא נדדו. הן היו מרוכזות לחלוטין בהקשבה ובצפייה.
כשהאהבה דרשה זאת, היה ישוע נכון לוותר
6. מתי עוזר במיוחד גילוי התחשבות בנסיבות או נכונות לוותר?
6 פעמים רבות, כשהמקרא מדבר על גילוי התחשבות בנסיבות, הערת השוליים מראה שמשמע הדבר הוא גילוי נכונות לוותר. החוכמה שמאת אלהים נכונה לוותר כשקיימות נסיבות מקילות. לעתים, עלינו להיות מתחשבים או לגלות נכונות לוותר. כשהאהבה דורשת זאת וכאשר החרטה מצדיקה זאת, על זקני־הקהילה להיות נכונים לוותר (טימותיאוס א׳. ג׳:3, ע״ח; יעקב ג׳:17, ע״ח). ישוע הותיר דוגמאות נפלאות של נכונות לוותר, כשנהג במקרים מסוימים כיוצאים מן הכלל, בשעה שחמלה ורחמים חייבו זאת.
7. מה הן מספר דוגמאות של נכונותו של ישוע לוותר?
7 ישוע אמר פעם: ”וכל המכחש בי לפני בני־אדם גם אני אכחש בו לפני אבי שבשמים”. אך, הוא לא דחה את פטרוס, אף־על־פי שהלה התכחש לו שלוש פעמים. היו נסיבות מקילות, שבהן התחשב ישוע ככל הנראה (מתי י׳:33; לוקס כ״ב:54–62). היו גם נסיבות מקילות, כשהאשה הטמאה, זבת הדם, נכנסה אל ההמון ובכך עברה על החוק שבתורת משה. ישוע אף לא גינה אותה. הוא הבין את ייאושה (מרקוס א׳:40–42; ה׳:25–34; ראה גם לוקס ה׳:12, 13). ישוע אמר לתלמידיו שלא לספר לאיש כי הוא המשיח, אך הוא לא דבק בקשיחות בכלל זה, כשהזדהה ככזה בפני האשה השומרונית ליד הבאר (מתי ט״ז:20; יוחנן ד׳:25, 26). בכל המקרים הללו, אהבה, רחמים וחמלה, הצדיקו גמישות זו (יעקב ב׳:13).
8. מתי הגמישו הסופרים והפרושים את הכללים, ומתי לא?
8 הגישה חסרת הגמישות של הסופרים והפרושים היתה שונה בתכלית. בעניינים הקשורים אליהם, הם עברו על מסורת השבת כדי להוליך את שורם למקור מים. אם שורם או בנם נפלו לבור, חיללו את השבת כדי להוציאם משם. אך, בכל הנוגע לעם הפשוט, לא גילו הם גמישות כלל ועיקר! הם ’לא רצו להניע [את הדרישות] אף באצבעם’ (מתי כ״ג:4; לוקס י״ד:5, ע״ח). עבור ישוע האנשים היו חשובים ממרבית הכללים; בעוד שעבור הפרושים, כללים היו חשובים מאנשים.
היעשותו ל”בר־מצווה”
9, 10. לאחר ששבו לירושלים, היכן מצאו הורי ישוע את בנם, ומה היתה משמעות שאלותיו של ישוע?
9 יש המבכים על כך שבמקרא מופיע רק סיפור־ילדות אחד מחיי ישוע. אך, רבים אינם מבינים את חשיבותו הרבה של מאורע זה. נמסר לנו על כך בלוקס ב׳:46, 47: ”לאחר שלושה ימים מצאוהו במקדש והוא יושב בין המורים, שומע אותם ושואל אותם; וכל שומעיו התפלאו על שכלו ועל תשובותיו” Theological Dictionary of the New Testament (המילון התיאולוגי של הברית החדשה) מאת קיטל, מעלה את הרעיון שבמקרה זה משמעות המלה היוונית המתורגמת ל”שואל אותם” אינה סקרנות של נער גרידא. המלה יכולה להתייחס לשאלות הנשאלות בחקירה משפטית, בחקירה־נגדית, ואף ל”שאלותיהם הבוחנות והערמומיות של הפרושים והצדוקים”, כדוגמת אלה המוזכרות במרקוס י׳:2 ו־י״ב:18–23.
10 אותו מילון מוסיף: ”לנוכח שימוש זה ניתן לשאול האם... [לוקס] ב׳:46 מתייחס לסקרנותו השואלת של נער, או שמא יותר מכך לפולמוסו המוצלח. [פסוק] 47 תואם היטב השקפה זו”.a תרגום רותרהאם של פסוק 47 מציג זאת כעימות דרמטי: ”עתה, כל שומעיו התרגשו מאוד בגלל הבנתו ותשובותיו”. הספר Word Pictures in the New Testament (מילים ציוריות בברית החדשה) מאת רוברטסון אומר, כי משמעות פליאתם המתמדת היתה ש”הם נתמלאו התרגשות ועיניהם כאילו יצאו מחוריהן”.
11. מה היתה תגובת מרים ויוסף לדברים שראו ושמעו, ומה טוען מילון תיאולוגי אחד?
11 כשהורי ישוע הגיעו לבסוף לבית־המקדש, הם ”השתוממו” (לוקס ב׳:48). רוברטסון אומר כי משמע המלה היוונית שבביטוי זה הוא ”להמם, להוציא מכלל פעולה באמצעות מהלומה”. הוא מוסיף כי יוסף ומרים ”השתוממו” מן הדברים שראו ושמעו. במובן מסוים, ישוע כבר הדהים כמורה. לאור מקרה זה בבית־המקדש, טוען המילון של קיטל כי ”כבר בילדותו החל ישוע בעימות שבסופו ייאלצו מתנגדיו להיכנע”.
12. מה אפיין את חילופי־הדברים המאוחרים יותר בין ישוע ובין מנהיגי־הדת?
12 והם אכן נכנעו! כעבור שנים, באמצעות חקירה מעין זו הביס ישוע את הפרושים עד אשר ”מאותו יום גם לא העז איש להוסיף לשאול אותו” (מתי כ״ב:41–46). בדומה לכך, גם הצדוקים נשתתקו בשאלת התחייה, ”ולא העזו עוד לשאול אותו שום דבר” (לוקס כ׳:27–40). גם ידם של הסופרים לא היתה על העליונה. לאחר שלאחד מהם היו חילופי־דברים עם ישוע, ”איש לא העז עוד לשאול אותו שום דבר” (מרקוס י״ב:28–34).
13. מה הפך את המקרה שבמקדש למאורע חשוב בחיי ישוע, ועל איזו מודעות נוספת מרמז הדבר?
13 מדוע המקרה הזה, שבו היו מעורבים ישוע והמורים בבית־המקדש, הוא היחיד מכל ילדותו שזכה לאיזכור? היתה זו נקודת־מפנה בחיי ישוע. כשהיה בן 12 לערך, הפך הוא למה שהיהודים מכנים ”בר־מצווה”, כלומר אחראי לשמור את כל מצוות התורה. כאשר מרים התלוננה בפני ישוע על הצער שהסב לה וליוסף, תשובת בנה העידה, כי קרוב לוודאי שהבין את האופי הפלאי של הולדתו ושל עתידו כמשיח. הדבר נרמז בציינו שבדרך ישירה מאוד, אלהים היה אביו: ”מדוע חיפשתם אותי? ... האם לא ידעתם כי עלי להיות באשר לאבי [בבית אבי, ע״ח]?” אגב, זה האיזכור הראשון של דברי ישוע במקרא, והם מעידים על שהיה מודע למטרת יהוה בשולחו אותו לארץ. לפיכך, כל המאורע הזה הוא בעל חשיבות מכרעת (לוקס ב׳:48, 49).
ישוע אוהב ומבין ילדים
14. אילו נקודות מעניינות עשוי הסיפור של ישוע בנעוריו להביא למודעותם של צעירים?
14 על סיפור זה להלהיב במיוחד את הצעירים. הוא מראה את החריצות הרבה, שבה ללא ספק למד ישוע כשצעד אל עבר הבגרות. הרבנים במקדש היו מוכי־תדהמה לנוכח חוכמת נער זה בן ה־12, ”בר־המצווה”. עם זאת, הוא המשיך לעבוד עם יוסף בנגרייה, ”היה נכנע למרותם” של יוסף ומרים, וגדל ”בחן לפני אלהים ובני אדם” (לוקס ב׳:51, 52).
15. כיצד תמך ישוע בצעירים במהלך שירותו עלי־אדמות, ומה משמע הדבר עבור הצעירים כיום?
15 במהלך שירותו עלי־אדמות, ישוע תמך מאוד בצעירים: ”כראות ראשי הכהנים והסופרים את הנפלאות אשר עשה ואת הילדים הצועקים במקדש, ’הושע־נא לבן־דוד!’, נתמלאו כעס ואמרו לו: ’אתה שומע מה שאלה אומרים?’ השיב להם ישוע: ’כן, האם מעודכם לא קראתם, ”מפי עוללים ויונקים יסדת עוז”’?” (מתי כ״א:15, 16; תהלים ח׳:3) הוא מגלה תמיכה דומה גם במאות אלפי צעירים כיום ששומרים על נאמנותם ומסבים תהילה לאלהים, כשחלקם עשו כן אף במחיר חייהם!
16. (א) איזה לקח לימד ישוע את תלמידיו בהעמידו ילד ביניהם? (ב) באיזו עת מכרעת ביותר בחיי ישוע, עדיין הקדיש הוא זמן לילדים?
16 כאשר התלמידים התווכחו מי הגדול מביניהם, אמר ישוע אל השנים־עשר: ”’מי שרוצה להיות ראשון יהא אחרון לכל ומשרת לכל’. לקח ילד והעמיד אותו ביניהם, חיבק אותו ואמר להם: ’כל המקבל ילד אחד כזה בשמי, אותי הוא מקבל; והמקבל אותי אינו מקבל אותי אלא את אשר שלחני’” (מרקוס ט׳:35–37). יתר־על־כן, כשפניו היו מועדות לירושלים בפעם האחרונה, כדי להתייצב אל מול ניסיון ומוות קשים ואיומים, הוא הקדיש זמן לילדים: ”הניחו לילדים לבוא אלי, אל תמנעו בעדם, כי לכאלה מלכות האלהים”. אז הוא ”חיבק אותם וברכם בשימו את ידיו עליהם” (מרקוס י׳:13–16).
17. מדוע היה קל לישוע להזדהות עם ילדים, ומה על הילדים לזכור בנוגע אליו?
17 ישוע יודע מהי ההרגשה להיות ילד בעולם המבוגרים. הוא חי עם מבוגרים, עבד עימם, היה נתון למרותם ואף חש את הרגש החם והביטחון שבאהבתם. ילדים, ישוע זה הוא ידידכם; הוא מת למענכם, ואתם תחיו לנצח אם תצייתו למצוותיו (יוחנן ט״ו:13, 14).
18. איזו מחשבה מרגשת עלינו לנצור במוחנו בעיקר במהלך עתות מצוקה או סכנה?
18 קיום מצוותיו של ישוע אינו כה קשה כפי שנדמה. צעירים, הוא תמיד נכון לתמוך בכם ובכל אחד אחר, כשם שאנו קוראים במתי י״א:28–30: ”בואו אלי כל העמלים והעמוסים ואני אמציא לכם מנוחה. קחו עליכם את עולי [היכנסו עימי תחת עולי, ע״ח] ולימדו ממני, כי עניו אני ונמוך רוח; תמצאו מרגוע לנפשותיכם, כי עולי נעים וקל משאי”. שווה בנפשך, בעודך צועד בנתיב החיים בשירות יהוה, ישוע פוסע לצדך, מנעים את עולך ומקל על משאך. זוהי אכן מחשבה מרגשת עבור כולנו!
19. על אילו שאלות בנוגע לשיטות ההוראה של ישוע עלינו לחזור מפעם לפעם?
19 לאחר שסקרנו רק חלק משיטות ההוראה של ישוע, האם מתברר לנו שאנו מלמדים כמותו? כאשר אנו רואים את אלה החולים מבחינה גופנית או המורעבים באופן רוחני, המתמלאים אנו רחמים ומנסים לעשות כל שביכולתנו על־מנת לעזור להם? כשאנו מדריכים אחרים, האם אנו מלמדים את דבר־אלהים, או שמא בדומה לפרושים מלמדים את רעיונותינו האישיים? האם אנו ערים לדברים היומיומיים שמסביבנו, כדי שנוכל להשתמש בהם כדי להבהיר ולהמחיש, לגבש ולהגביר את הבנת האמיתות הרוחניות? האם אנו נמנעים מלדבוק בקשיחות בכללים מסוימים, כשהולם יותר, עקב הנסיבות, לגלות אהבה ורחמים תוך נכונות לוותר על הפעלת כללים אלה? ומה באשר לילדים? המגלים אנו כלפיהם את הרוך והחסד, שגילה ישוע? המעודד אתה את ילדיך ללמוד בדרך שלמד ישוע כנער? האם מחד תנהג באופן נחרץ כדוגמת ישוע, ומאידך תהיה נכון לקבל בלבביות את אלה המגלים חרטה, כתרנגולת המקבצת את אפרוחיה תחת כנפיה? (מתי כ״ג:37).
20. באיזו מחשבה נפלאה נוכל לנחם את עצמנו בשרתנו את אלוהינו?
20 אם אנו שואפים לעשות את מיטבנו כדי ללמד כישוע, לבטח יתן הוא לנו ’להיכנס עימו תחת עולו’ (מתי י״א:28–30, ע״ח).
(מקור המאמר: 1994/10/15)
[הערת שוליים]
a כמובן, יש לנו כל סיבה להאמין כי ישוע התייחס באופן הולם למבוגרים ממנו, בעיקר לאנשים שזרקה שיבה בשערם ולכוהנים. (השווה ויקרא י״ט:32; מעשי־השליחים כ״ג:2–5.)
האם אתה זוכר?
◻ מדוע נהרו ההמונים אחרי ישוע?
◻ מדוע לעתים גילה ישוע נכונות לוותר בנוגע למספר כללים?
◻ מה ניתן ללמוד מן השאלות ששאל ישוע את המורים במקדש?
◻ אילו לקחים נוכל להפיק מן היחסים שנרקמו בין ישוע לילדים?