שמחים בעולם קודר
”בשעותיה הגרועות ביותר, זו המאה של השטן”, נאמר בפתח דבריו של מאמר מערכת בעיתון הניו־יורק טיימס מה־26 בינואר 1995. ”בשום תקופה קודמת לא גילו האנשים כישרון ותאווה כה רבים להרוג מיליוני אנשים אחרים על רקע גזעי, דתי או עקב מעמד”.
יום השנה ה־50 לשחרור הקורבנות החפים־מפשע שנכלאו במחנות המוות הנאציים עודד את פרסומם של מאמרי מערכת כגון זה שהובא לעיל. אולם, קטל אכזרי מסוג זה עדיין מתחולל באזורים באפריקה ובמזרח־אירופה.
פוגרומים, ’טיהורים אתניים’, מעשי־טבח שבטיים — יהא שמם אשר יהא — גורמים צער רב. אולם, בקרב מהומה רבתי זו נשמעים קולות שמחה רמים. למשל, הבה נבחן את גרמניה בשנות ה־30’ של מאה זו.
עד אפריל 1935, היטלר והמפלגה הנאצית אסרו על עדי־יהוה לעבוד בכל עבודה בשירות המדינה. העדים אף נאסרו, נכלאו ונשלחו למחנות־ריכוז, משום ששמרו על ניטרליות משיחית (יוחנן י״ז:16). בשלהי אוגוסט 1936, בוצעו מאסרים המוניים של עדי־יהוה. אלפים מהם נשלחו למחנות־ריכוז, שם נשארו רובם עד 1945, אם הצליחו להישאר בחיים. אך כיצד הגיבו העדים ליחס הלא־אנושי שקיבלו במחנות? מפתיע ככל שיישמע, הם הצליחו לשמור על שמחה חרף סביבתם הקודרת.
”סלע בבוץ”
קריסטין קינג, היסטוריונית בריטית, ראיינה אשה קתולית אשר היתה במחנות־הריכוז. ”היא השתמשה בביטוי שאינני יכולה לשכוח”, אמרה ד״ר קינג. ”היא סיפרה בפרוטרוט על החיים האיומים, על התנאים המזוויעים שבהם חיה. כמו־כן, היא אמרה שהכירה את העדים, והללו היו סלע בבוץ. הם היו מעין מקום יציב בתוך כל הרפש. לדבריה, הם היו האנשים היחידים שלא ירקו לאחר שהשומרים חלפו לידם. הם היו היחידים שלא התמודדו עם המצב על־ידי שנאה אלא על־ידי אהבה ותקווה וההרגשה שיש תכלית”.
מה איפשר לעדי־יהוה להיות כ’סלעים בבוץ’? אמונה בלתי מעורערת ביהוה אלוהים ובבנו, ישוע המשיח. לכן, מאמציו של היטלר לדכא את אהבתם ואת שמחתם המשיחיות עלו בתוהו.
הטה אוזן לזכרונות שהעלו שני ניצולי מחנות, כחמישים שנה לאחר שעמדו בהצלחה במבחן אמונה זה. אחת מהם אומרת: ”אני יוצאת מגדרי משמחה, ביודעי שהיתה לי זכות מיוחדת במינה להוכיח את אהבתי ואת הכרת־הטובה שלי ליהוה בנסיבות האכזריות מכל. איש לא כפה עלי לעשות כן! אדרבה, אלה אשר ניסו לכפות עלינו היו אויבינו, הם ניסו לאלץ אותנו באיומים לציית להיטלר במקום לאלוהים — אך ללא הצלחה! לא זו בלבד שאני מאושרת עתה, הייתי מאושרת גם כשהייתי מאחורי סורג ובריח, משום שמצפוני היה נקי”. — מריה הומבך, בת 94.
עד נוסף מצהיר: ”אני נזכר בימי המאסר שלי בהכרת־טובה ובשמחה. השנים שבהן שהיתי בבתי־הכלא ובמחנות־הריכוז של היטלר היו קשות ורצופות מבחנים. אך לא הייתי רוצה להחמיץ אותן, היות שהן לימדו אותי לבטוח לחלוטין ביהוה”. — יוהנס נויבאכר, בן 91.
”לבטוח לחלוטין ביהוה” — זה היה סוד השמחה שהיתה מנת־חלקם של עדי־יהוה. לפיכך, הם שמחים אף שמסביבם עולם קודר. שמחתם באה לידי ביטוי בכינוסים המחוזיים ”מהללי יהוה שמחים” שנערכו בחודשים האחרונים. הבה נסקור בקצרה כנסים משמחים אלה.
[תמונה בעמוד 4]
מריה הומבך