אלוהים דואג לך
מרי, אשה משיחית בשלהי שנות ה־40 לחייה, סבלה רבות בחיים. הניאוף של בעלה הוביל לגירושין לפני יותר מעשר שנים. מאז ואילך, מרי נאבקת כדי למלא את תפקידה כהורה יחיד לארבעת ילדיה. אך היא עודנה לבד, ולעתים הבדידות ממש בלתי נסבלת. מרי תוהה, ’האם משמע הדבר שאלוהים אינו דואג לי או לילדיי הגדלים ללא אב?’
בין שחווית מצוקה דומה ובין שלא, אתה ודאי יכול להזדהות עם רגשותיה של מרי. כולנו סבלנו נסיבות קשות, ואפשר ששאלנו את עצמנו מתי וכיצד יפעל יהוה למעננו. חלקן של החוויות הללו הן תוצאה ישירה של דבקותנו בחוקי אלוהים (מתי י׳:16–18; מעשי־השליחים ה׳:29). אחרות נבעו מהיותנו בני־אדם לא־מושלמים, החיים בעולם הנשלט על־ידי השטן (יוחנן א׳. ה׳:19). השליח פאולוס כתב: ”כל הבריאה נאנחת וסובלת כבצירי לידה” (רומים ח׳:22).
אך הניסיון הקשה שעימו אתה נאלץ להתמודד, אין משמעו שאלוהים נטש אותך או שאינו מתעניין באושרך. כיצד תוכל להיות בטוח בכך? מה מוכיח כי אלוהים דואג לך?
דוגמה מימי־קדם
המקרא מספק עדות חותכת לדאגתו של אלוהים לאנשים כיחידים. תן דעתך לדוד. יהוה גילה עניין אישי ברועה צעיר זה, משנוכח לדעת שהוא ”איש כלבבו” (שמואל א׳. י״ג:14). מאוחר יותר, כשדוד מָלך, הבטיח לו יהוה: ”אהיה עימך בכל אשר הלכת” (שמואל ב׳. ז׳:9).
האם משמע הדבר שדוד ניהל חיים ’מוגנים’, נטולי קשיים? לא, דוד התמודד עם נסיונות קשים הן לפני תקופת שלטונו והן במהלכה. שנים ספורות בטרם הוכתר למלך, הוא נרדף ללא רחם על־ידי המלך שאול תאב־הרצח. בתקופה זו בחייו, כתב דוד: ”נפשי בתוך לְבָאִים... בני־אדם, שיניהם חנית וחיצים” (תהלים נ״ז:5).
בכל זאת, במהלך מצוקה זו, דוד היה משוכנע שיהוה אכן דואג לו אישית. ”נודי [היותי נווד] ספרתה אתה”, הכריז בתפילה ליהוה. אכן, נראה היה לדוד כאילו יהוה רושם לפניו את כל ייסוריו. אזי דוד הוסיף ואמר: ”שימה דמעתי בנאדך. הלא בספרתך?”a (תהלים נ״ו:9) באמצעות דימוי זה, הביע דוד את בטחונו, כי לא זו בלבד שיהוה מודע למצבו אלא גם להשפעה הרגשית שיש לכך עליו.
בערוב ימיו, יכול היה דוד לכתוב מנסיונו האישי: ”מיהוה מצְעדי גבר כוננו, ודרכו יֶחְפָּץ. כי יפול לא יוטל, כי יהוה סומך ידו” (תהלים ל״ז:23, 24). גם אתה יכול להיות סמוך ובטוח, שאף אם נסיונותיך ממושכים ואינם מרפים ממך, יהוה מבחין בכך ומעריך את עמידתך בסבל. פאולוס כתב: ”אלוהים לא יעוות צדק ולא ישכח את פעלכם ואת האהבה שהראיתם למען שמו בכך ששירתּם את הקדושים ועודכם משרתים אותם” (עברים ו׳:10).
יתרה מזו, יהוה יכול לפעול למענך בהעניקו לך את העוז להחזיק מעמד חרף כל מכשול העומד בדרכך. ”רבות רעות צדיק”, כתב דוד, ”ומכולם יצילנו יהוה” (תהלים ל״ד:20). אכן, המקרא אומר לנו שעיני יהוה ”משוטטות בכל הארץ להתחזק עם לבבם שלם אליו” (דברי־הימים ב׳. ט״ז:9).
יהוה מושך אותך
ניתן למצוא ראיה נוספת לדאגתו האישית של יהוה בדברי ישוע. ”אין איש יכול לבוא אלי אלא אם כן ימשוך אותו האב אשר שלחני” (יוחנן ו׳:44). יהוה אכן עוזר אישית לאנשים לנצל את היתרונות שבקורבן־הכופר של המשיח. הכיצד? במידה רבה, הוא עושה כן באמצעות פעילות ההכרזה על המלכות. נכון, פעילות זו משמשת כ”עדות לכל הגויים”, אך היא מגיעה לכל אדם כפרט. עצם העובדה שאתה מאזין ונענה לבשורה הטובה היא עדות לכך שיהוה מגלה בך עניין אישי (מתי כ״ד:14).
באמצעות רוח־הקודש, יהוה גם מושך אנשים אל בנו ואל התקווה לחיי־נצח. הדבר מאפשר לפרט להבין את האמיתות הרוחניות וליישם אותן למרות המגבלות והאי־שלימות הטבועות בו. לאמיתו של דבר, האדם אינו מסוגל להבין את מטרות אלוהים ללא עזרתה של רוח אלוהים (קורינתים א׳. ב׳:11, 12). כשם שפאולוס כתב אל התסלוניקים, ”לא לכל בני אדם האמונה” (תסלוניקים ב׳. ג׳:2). יהוה מספק את רוחו רק לאלה המגלים נכונות להימשך על־ידו.
יהוה מושך אנשים כיוון שהוא אוהב אותם כיחידים וחפץ שהם ייוושעו. איזו עדות חותכת לדאגתו האישית של יהוה! ישוע אמר: ”אין רצון מלפני אביכם שבשמים שיאבד אחד מן הקטנים האלה” (מתי י״ח:14). אכן, כל אדם כפרט חשוב בעיני אלוהים. משום כך יכול היה פאולוס לכתוב: ”[הוא] ישלם לכל איש כמעשיו” (רומים ב׳:6). כמו־כן, השליח פטרוס אמר: ”אלוהים איננו נושא פנים, אלא בכל עם ועם מי [הפרט] שירא אותו ועושה צדק רצוי לפניו” (מעשי־השליחים י׳:34, 35).
נסיו של ישוע
התעניינותו האישית של אלוהים בבני־האדם התבטאה באופן נוגע ללב בנסים שחולל בנו, ישוע. למעשי ריפוי אלה נלווה רגש עמוק (מרקוס א׳:40, 41). מאחר שישוע ”איננו יכול לעשות דבר מלבו זולתי מה שהוא רואה את האב עושה”, באמצעות חמלתו, מצטיירת באורח נוגע ללב דאגת יהוה כלפי כל אחד ממשרתיו (יוחנן ה׳:19).
בחן את תיאור הנס שחולל ישוע, המתועד במרקוס ז׳:31–37. במקרה זה, ריפא ישוע איש שהיה חירש וכבד־פה. ישוע לקח את האיש ”אל מחוץ להמון ביחידות”, מספר המקרא. אזי, ”בהביטו השמימה נאנח ואמר אליו: ’היפתח!’”
מדוע לקח אותו ישוע אל מחוץ להמון? ובכן, סביר להניח שאדם חירש המתקשה בדיבור, יחוש מבוכה לנוכח קהל צופים. אפשר שישוע הבחין באי־נוחות שחש האיש, ומשום כך בחר לרפא אותו ביחידות. ”הסיפור כולו”, מציין אחד מחוקרי המקרא, ”מראה לנו בצורה חיה מאוד שישוע לא התייחס אל האיש כאל מקרה ותו לא; הוא התייחס אליו כאל פרט. לאיש היו צורך ובעיה מיוחדים, ובמירב ההתחשבות והרוך, נהג בו ישוע בדרך שחסה על רגשותיו ובדרך שיכול היה להבינה”.
תיאור זה מראה כי ישוע גילה דאגה אישית כלפי אנשים. הייה סמוך ובטוח כי הוא דואג לך באותה מידה. נכון, מותו כקורבן היה ביטוי של אהבה כלפי כל עולם האנושות שניתן לפדותה. אך תוכל לראות מעשה זה כדבר אישי, כפאולוס אשר כתב: ”בן־האלוהים... אהבני ומסר עצמו בעדי” (גלטים ב׳:20). כמו־כן, מאחר שישוע ציין ש’הרואה אותו ראה את האב’, אנו יכולים להיות בטוחים שיהוה מגלה אותו עניין בכל אחד ממשרתיו (יוחנן י״ד:9).
יהוה נותן גמול
רכישת ידע על אלוהים צופנת בחובה התוודעות לכל היבט של אישיותו, כשם שהיא נחשפת במקרא. עצם השם יהוה משמעו ”גורם להיות”, דבר המרמז על כך שיהוה יכול לבחור להיות כל שברצונו כדי לבצע את חפצו. במהלך ההיסטוריה, הוא מילא תפקידים שונים, לרבות אלה של בורא, אב, אדֹנָי, רועה, יהוה צבאות, שומע תפילה, שופט, מורה וגואל.b
כדי להבין את משמעותו המלאה של שם אלוהים, שומה עלינו גם להתוודע ליהוה בתפקיד של גומל. פאולוס כתב: ”ובלי אמונה אי אפשר להיות רצוי לאלוהים, כי כל הקרב אל אלוהים צריך להאמין שהוא קיים והוא נותן גמול לדורשיו” (עברים י״א:6).
יהוה מבטיח חיי־נצח בארץ גן־עדנית לאנשים כיום הבוחרים לשרתו בלב שלם. אין זו אנוכיות מצד האדם לייחל להתגשמות הבטחה נפלאה זו, ואין זו יומרנות מצדו לדמיין כיצד יֵראו חייו שם. משה ”נשא עיניו אל הגמול” (עברים י״א:26). בדומה לכך, פאולוס ציפה בלהיטות למימושה של הבטחת אלוהים עבור משיחיים משוחים נאמנים. הוא כתב: ”אני רץ אל המטרה כדי להשיג את הפרס שבקריאה־של־מעלה, קריאתו של אלוהים במשיח ישוע” (פיליפים ג׳:14).
גם אתה יכול לשאת עיניך אל הגמול שמבטיח יהוה לאלה המחזיקים מעמד. ציפייה לגמול זה היא חלק בלתי נפרד מדעת אלוהים ומהחזקת מעמד בשירותו. אם כן, הרהר מדי יום בברכות שהועיד לך יהוה. מרי, שהוזכרה בפתיחה, השקיעה מאמץ מיוחד בעשיית הדבר. ”לראשונה בחיי”, היא אומרת, ”בזמן האחרון, הבנתי שקורבן־הכופר של ישוע מתייחס אלי. אני מתחילה לחוש שיהוה דואג לי כאדם. הייתי משיחית במשך יותר מ־20 שנה, אך רק לאחרונה התחלתי ממש להאמין בכך”.
תוך כדי לימוד והרהורים מעומק־לב במקרא, מרי, בד־בבד עם מיליונים אחרים, לומדת להבין שיהוה דואג לעמו לא רק כקבוצה אלא גם כיחידים. השליח פטרוס היה כה משוכנע בכך, עד כי כתב: ”השליכו עליו כל יהבכם, כי הוא [אלוהים] דואג לכם” (פטרוס א׳. ה׳:7). אכן, אלוהים דואג לך!
[הערות שוליים]
a נאד היה כלי קיבול עשוי עור בעלי־חיים, ששימש לאחסון מים, שמן, חלב, יין, חמאה וגבינה. הנאדות הקדומים היו מגוונים מאוד בגודלם ובצורתם, חלקם היו שקי עור ואחרים מיכלים בעלי צוואר צר, חתום בפקק.
b ראה שופטים י״א:27; ישעיהו ח׳:13; ל׳:20; מ׳:28; מ״א:14; תהלים כ״ג:1; ס״ה:3; ע״ג:28; פ״ט:27; ראה גם תרגום העולם החדש של כתבי־הקודש — עם הפניות (אנג׳), נספח 1J, עמ׳ 1568, שיצא לאור מטעם .Watchtower Bible and Tract Society of New York, Inc
[תיבה בעמוד 6]
תחיית־המתים — הוכחה לדאגתו של אלוהים
הוכחה משכנעת לעניין שאלוהים מגלה בכל פרט נמצאת במקרא ביוחנן ה׳:28, 29: ”תבוא שעה שכל שוכני קבר ישמעו את קולו [של ישוע], ויֵצאו”.
מעניין לציין, שבפסוק זה נעשה שימוש במילה היוונית מְנִי–מֵי–אוֹן (מצבת זיכרון) במקום במילה טָא–פוֹס (קבר). משמעות המילה טָא–פוֹס היא קבורה בלבד. אך מְנִי–מֵי–אוֹן רומזת שעברו של המת לא נשכח.
באשר לכך, תן דעתך לְמה שיידרש מיהוה אלוהים כדי לחולל את תחיית־המתים. כדי להשיב מישהו אל החיים, אלוהים צריך לדעת הכל על אותו אדם — לרבות התכונות התורשתיות והזיכרון המלא שלו או שלה. רק אז יוכל הפרט לשוב ולזכות לזהותו הקודמת.
כמובן, מנקודת־המבט האנושית, נבצר הדבר, אך ”האלוהים כל יכול” (מרקוס י׳:27). הוא אפילו יכול לראות ללבב. גם אם אדם היה מת במשך מאות רבות של שנים, זכרון אלוהים לגביו נאמן, אין הוא נמוג (איוב י״ד:13–15). לפיכך, בהזכירו את אברהם, יצחק ויעקב, יכול היה ישוע לומר אף מאות שנים לאחר שמתו, שיהוה הוא ”לא אלוהי המתים כי אם אלוהי החיים, שהרי הכל חיים לו” (לוקס כ׳:38).
לפיכך, יהוה אלוהים זוכר מיליארדי מתים לפרטי פרטים. איזו הוכחה מדהימה לכך שאלוהים דואג אישית לבני־האדם!
[תמונה בעמוד 7]
ישוע גילה דאגה אישית כלפי האנשים שריפא