בכל עת השלך על יהוה יהבך
כיום, רבים חשים שהם רצוצים מן המעמסה הרובצת על שכמם. קשיים כלכליים, בעיות משפחתיות מצערות, בריאות לקויה, כאב וסבל בשל דיכוי ורודנות וצרות רבות אחרות תלויים כאבני־ריחיים סביב צווארם. מלבד לחצים אלה מבחוץ, יש החשים מועקה גם עקב תחושת חוסר־ערך עצמי וכישלון אישי עקב חסרונותיהם האישיים. רבים מתפתים להפסיק להיאבק, להיכנע. כיצד תוכל להתמודד, כאשר נראה שמעמסתך כבדה מנשוא?
לפנים, דוד מלך ישראל חש שהלחץ עליו כמעט בלתי נסבל. על־פי תהלים מזמור נ״ה, הדאגות שנבעו מהלחצים והשנאה של אויביו, לא נתנו לו מנוח. הוא חש כאב־לב עמוק ופחד רב. לא נותר לו אלא להיאנח ביגונו (תהלים נ״ה:3, 6, 18). אולם, חרף כל מצוקותיו, הוא מצא דרך להתמודד עם המצב. הכיצד? הוא פנה אל אלוהיו לקבלת תמיכה. עצתו לאחרים העלולים לחוש כמותו היתה: ”השלך על יהוה יהבך” (תהלים נ״ה:23).
לְמה התכוון באומרו ”השלך על יהוה יהבך”? האם מדובר אך ורק בתפילה ליהוה ובשיטוח דאגותינו לפניו? או שמא בעצמנו נוכל לעשות דבר־מה להקלת המצב? מה נעשה אם אנו חשים שאיננו ראויים לפנות ליהוה? נוכל לברר למה התכוון דוד כאשר נסקור חוויות אחדות שהיו טריות בזכרונו, בשעה שהעלה על הכתב מילים אלה.
עשה דברים בכוחו של יהוה
האם זכור לך כיצד גולית זרע פחד בלבם של לוחמי ישראל? ענק זה, שהתנשא לגובה של יותר מ־7.2 מטרים, הפיל עליהם חיתתו (שמואל א׳. י״ז:4–11, 24). אך דוד לא פחד. מדוע? משום שהוא לא ניסה להתמודד עם גולית בכוחו שלו. מן העת שבה נמשח למלך ישראל לעתיד, הוא איפשר לרוח אלוהים להדריכו ולחזקו בכל מעשיו (שמואל א׳. ט״ז:13). לכן, אמר לגולית: ”אנוכי בא אליך בשם יהוה צבאות אלוהי מערכות ישראל אשר חרפת. היום הזה יסגֶרך יהוה בידי” (שמואל א׳. י״ז:45, 46). דוד היה קלע מיומן, אך אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שרוח־קודשו של יהוה הדריכה אותו, והפכה את האבן שקלע אל גולית לקטלנית יותר (שמואל א׳. י״ז:48–51).
דוד התמודד עם אתגר עצום זה וניצח מאחר שהיה בטוח שיהוה יתמוך בו ויחזקו. הוא פיתח קשר טוב, יחסי אמון, עם אלוהים. ללא ספק, קשר זה התהדק באמצעות הדרך שבה הצילוֹ יהוה קודם לכן (שמואל א׳. י״ז:34–37). כדוד, תוכל לשמור על קשר אישי אמיץ עם יהוה ולשים ביטחון מלא ביכולתו ובנכונותו לחזקך ולתמוך בך בכל הנסיבות (תהלים ל״ד:8, 9).
עשה כל שביכולתך כדי לפתור את הבעיה
אך אין משמע הדבר שלעולם לא יהיו עתות של כאב, דאגה ואפילו פחד עזים, כפי שהכתוב בתהלים נ״ה מראה בבירור. למשל, שנים מספר לאחר גילוי זה של ביטחון ללא־חת ביהוה, דוד חש פחד רב מפני אויביו. סר חנו בעיני שאול המלך, והוא נאלץ לנוס על נפשו. נסה לדמיין את סערת הרגשות שהתחוללה בוודאי בדוד, את השאלות שללא ספק ניקרו במוחו באשר להתגשמותה של מטרת יהוה. ככלות הכל, הוא נמשח כמלך ישראל לעתיד, ואולם אותה עת נאלץ לשרוד כנע ונד במדבר, להירדף כחיה. כאשר ניסה למצוא מפלט בעיר גת, עיר הולדתו של גולית, נתגלתה זהותו. מה אירע עקב כך? הכתוב אומר שהוא ”ירא מאוד” (שמואל א׳. כ״א:11–13).
אך הוא לא התיר ליראתו ולדאגתו העמוקה למנוע ממנו מלפנות ליהוה לעזרה. על־פי תהלים ל״ד (שנכתב בעקבות חוויה זו), אמר דוד: ”דרשתי את יהוה וענני, ומכל מגורותיי הצילני. זה עני קרא, ויהוה שָמֵעַ, ומכל צרותיו הושיעו” (תהלים ל״ד:5, 7).
כמובן, יהוה תמך בו. ואולם, שים לב שדוד לא ישב בחיבוק־ידיים והמתין שיהוה יצילו. הוא הכיר בכך שעליו לעשות כל שביכולתו בהתחשב בנסיבות כדי להיחלץ מן המצב הקשה. הוא הודה שליהוה היתה יד בישועתו, אך בעצמו נקט צעדים, כשהתחזה למטורף כדי שמלך גת לא יהרוג אותו (שמואל א׳. כ״א:15 עד כ״ב:1). כן גם אנו, אין די בכך שנייחל לישועתנו על־ידי יהוה, עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי להתמודד עם מעמסתנו (יעקב א׳:5, 6; ב׳:26).
אל תוסיף על מעמסתך
דוד למד לקח נוסף, לקח כואב, בשלב מאוחר יותר של חייו. במה דברים אמורים? לעתים אנו מוסיפים על מעמסתנו. בעקבות הניצחון על הפלישתים, העניינים השתבשו כאשר דוד החליט להעלות את ארון־הברית לירושלים. התיאור ההיסטורי מספר לנו: ”ויקום וילך דוד וכל העם אשר איתו מבעלי יהודה להעלות משם את ארון האלוהים... וירכיבו את ארון האלוהים אל עגלה חדשה... ועוזא ואַחְיוֹ, בני אבינדב, נוהגים את העגלה חדשה” (שמואל ב׳. ו׳:2, 3).
השימוש בעגלה כדי להעביר את הארון היה הפרה מוחלטת של כל ההוראות שנתן יהוה בנושא. צויין מפורשות שהיחידים המוסמכים לשאת את הארון הם הלוויים בני קהת, ושעליהם לשאת את הארון על כתפיהם תוך שימוש במוטות שהושמו בטבעות שנבנו במיוחד כחלק מן הארון (שמות כ״ה:13, 14; במדבר ד׳:15, 19; ז׳:7–9). התעלמות מהוראות אלה המיטה אסון. כאשר הבקר אשר משכו את העגלה שמטו את הארון, עוזא, שהיה ככל הנראה לוי אך לא כהן, הושיט ידו כדי לאחוז בארון, והוכה על־ידי יהוה על חילול הקודש (שמואל ב׳. ו׳:6, 7).
כמלך, אחריות מסוימת לכך רבצה על דוד. תגובתו העידה כי גם אלה, שיש להם קשר טוב עם יהוה, עלולים לעתים להגיב שלא כשורה במצבי מבחן. ראשית, חרה אפו של דוד. לאחר מכן, הוא החל לירוא (שמואל ב׳. ו׳:8, 9). יחסי האמון שלו עם יהוה הועמדו בניסיון קשה. נוצר מצב שבו הוא כאילו נכשל להשליך על יהוה את יהבו, בכך שלא ציית למצוותיו. הייתכן שגם לנו קורה הדבר לעתים? האם מעודנו האשמנו את יהוה בבעיות הנובעות מהתעלמות מהדרכותיו? (משלי י״ט:3).
התמודדות עם נטל האשמה
מאוחר יותר, דוד הביא על עצמו נטל אשמה כבד כאשר חטא באופן חמור נגד ערכי־המוסר של יהוה. במקרה זה דוד התנער מאחריותו להוביל את אנשיו בקרב. הוא נשאר בירושלים בשעה שהם יצאו למלחמה. הדבר הוביל לצרה צרורה (שמואל ב׳. י״א:1).
דוד המלך ראה את בת־שבע יפת־המראה מתרחצת. הוא קיים עימה יחסים לא־מוסריים, והיא הרתה לו (שמואל ב׳. י״א:2–5). כדי לנסות להסתיר את התנהגותו המגונה, הוא סידר שבעלה, אוריה, ישוב משדה הקרב ירושליימה. אוריה סירב לקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שעם־ישראל נלחם בקרב (שמואל ב׳. י״א:6–11). אזי, דוד השתמש באמצעים ערמומיים ומרושעים כדי לחפות על חטאו. הוא קבע מראש שהלוחמים יחד עם אוריה ישאירוהו בעמדה פגיעה בשדה המערכה למען ייהרג. חטא חמור ונתעב! (שמואל ב׳. י״א:12–17).
כמובן, בסופו של דבר חטאתו של דוד מצאתהו, ונתגלו מעשיו (שמואל ב׳. י״ב:7–12). נסה לדמיין לעצמך אילו צער ואשמה כבדים חש בוודאי דוד כאשר קלט עד כמה נוראים היו מעשיו, פרי תשוקתו. תחושת הכישלון עלולה היתה להכריעו, במיוחד מאחר שסביר להניח שהיה איש רגיש ואמוציונאלי. בהחלט ייתכן שהוא חש חסר כל ערך!
אולם, דוד מיהר להודות בטעותו, והכיר בה בפני נתן הנביא: ”חטאתי ליהוה” (שמואל ב׳. י״ב:13). תהלים מזמור נ״א מספר לנו מה הרגיש וכיצד התחנן ליהוה אלוהים שיטהרוֹ ויסלח לו. הוא התפלל: ”הֶרֶב כבסני מעווני, ומחטאתי טהרני. כי פשעיי אני אדע, וחטאתי נגדי תמיד” (תהלים נ״א:4, 5). בשל חרטתו האמיתית, היה לאל ידו לרקום מחדש יחסים הדוקים ויציבים עם יהוה. דוד לא שקע בייסורי חרטה ובתחושת חוסר־ערך. הוא השליך יהבו על יהוה ובענווה הודה באשמה, הביע חרטה כנה והתפלל בלהט לסליחת יהוה. שוב נשא חן בעיני אלוהים (תהלים נ״א:9–14, 17–21).
התמודדות עם בגידה
הדבר מביאנו אל המקרה שהניע את דוד לכתוב את תהלים מזמור נ״ה. הוא היה נתון במתח רגשי עצום. ”לבי יחיל בקרבי”, כתב, ”ואימוֹת מוות נפלו עלי” (תהלים נ״ה:5). מה הכאיב לו כל־כך? אבשלום, בן דוד, זמם לגזול מדוד את המלוכה (שמואל ב׳. ט״ו:1–6). בגידה זו של בנו, דמו ובשרו, היתה קשה כשלעצמה, אך מה שהחריף אותה עוד יותר היה שאיש בשם אחיתופל, יועצו המהימן ביותר של דוד, הצטרף לקנוניה נגד דוד. דוד מתאר את אחיתופל בתהלים נ״ה:13–15. בעקבות הקשר והבגידה, דוד נאלץ להימלט מירושלים (שמואל ב׳. ט״ו:13, 14). איזה כאב ודאי הסב לו הדבר!
עם זאת, הוא לא התיר לרגשותיו העזים ולצערו להחליש את אמונו ובטחונו ביהוה. הוא התפלל ליהוה שיסכל את עצת הקושרים (שמואל ב׳. ט״ו:30, 31). שוב אנו רואים שדוד לא המתין בחיבוק־ידיים שיהוה יעשה למענו את כל העבודה. מייד כשצצה הזדמנות, הוא עשה כל שביכולתו כדי להילחם בקשר נגדו. הוא שלח את חושַי, יועצו האחר, בחזרה לירושלים, למען יתחזה כמצטרף לקשר, בעוד שלמעשה בא לסכל אותו (שמואל ב׳. ט״ו:32–34). בתמיכת יהוה, תוכנית זו עלתה יפה. חושי הרוויח זמן עבור דוד ונתן לו שהות להתארגן מחדש על־מנת להתגונן (שמואל ב׳. י״ז:14).
עד כמה ודאי העריך דוד בכל ימי חייו את דאגתו והגנתו של יהוה וכן את סבלנותו ונכונותו לסלוח! (תהלים ל״ד:19, 20; נ״א:19) על רקע זה, דוד עודד אותנו בביטחון לפנות ליהוה לעזרה בעתות מצוקה, ’להשליך על יהוה יהבנו’. (השווה פטרוס א׳. ה׳:6, 7.)
בנה יחסי אמון איתנים עם יהוה ושמור עליהם
כיצד נוכל להשיג קשר עם יהוה כגון זה שהיה לדוד, קשר אשר חיזק אותו בתקופות של מבחנים וצרות קשים? אנו בונים קשר מעין זה בהיותנו תלמידים חרוצים של דבר־אלוהים, המקרא. אנו מאפשרים לו ללמדנו את חוקי אלוהים, עקרונותיו ואישיותו (תהלים י״ט:8–12). בשעה שאנו מהרהרים בדבר־אלוהים, יחסינו עימו מתהדקים יותר מתמיד ואנו למדים לבטוח בו ללא סייג (תהלים קמ״ג:1–5). אנו מעמיקים ומחזקים קשר זה בשעה שאנו מתרועעים עם עמיתינו לאמונה על־מנת לזכות להדרכות נוספות מאת יהוה (תהלים קכ״ב:1–4). יחסינו עם יהוה מתהדקים באמצעות תפילות מעומק־לב (תהלים נ״ה:2).
נכון, כמו לכולנו, היו לדוד תקופות שפל כאשר יחסיו עם יהוה לא היו איתנים דיים. בכוחו של העושק ’להולל’ אותנו, היינו לגרום לנו לנהוג בשיגעון (קהלת ז׳:7). אך יהוה רואה את המתרחש, ויודע את הטמון בלבנו (קהלת ד׳:1; ה׳:7). נדרש מאיתנו לעמול כדי לשמור על יציבות הקשר שלנו עם יהוה. אזי, תהא אשר תהא המעמסה שעל שכמנו, נוכל להישען על יהוה למען יקל את הלחץ המופעל עלינו או יתן לנו את הכוח להתמודד עם המצב (פיליפים ד׳:6, 7, 13). מדובר בכך שנישאר קרובים ליהוה. כאשר דוד עשה כן, הוא היה מוגן לחלוטין.
לפיכך, יהיו אשר יהיו נסיבותיך, כדברי דוד, בכל עת השלך על יהוה יהבך. אזי נחוש את אמיתות ההבטחה: ”הוא יכלכלך. לא יתן לעולם מוט לצדיק” (תהלים נ״ה:23).