שאלות של קוראים

ישוע אמר:‏ ”‏כל מי שתסלחו לו על חטאיו,‏ הם ייסלחו לו;‏ לכל מי שתזקפו אותם,‏ ייזקפו לו”‏.‏ האם משתמע מדבריו שהמשיחיים רשאים לפטור אדם מחטאיו?‏

אין כל בסיס מקראי להסיק שיש בידי המשיחיים ככלל או אפילו בידי הזקנים הממונים בקהילות,‏ סמכות אלוהית למחול על עוונות.‏ עם זאת,‏ יש בדברי ישוע אל תלמידיו,‏ המצוטטים לעיל מיוחנן כ׳:‏23‏,‏ ללמדנו שבעניין זה חנן אלוהים את שליחיו בכוחות מיוחדים.‏ ייתכן שיש קשר בין הצהרה זו של ישוע ובין דבריו במתי י״ח:‏18 הנוגעים להכרעות שמימיות.‏

המשיחיים רשאים לסלוח זה לזה על עבירות מסוימות,‏ כרוח העצה שהשיא השליח פאולוס באפסים ד׳:‏32‏:‏ ”‏הייו טובים איש לרעהו;‏ הייו מלאי רחמים וסילחו איש לרעהו כשם שאלוהים סלח לכם במשיח”‏.‏ פאולוס דיבר כאן על חיכוכים אישיים בין משיחיים,‏ כגון פליטות־פה.‏ עליהם לעשות כל מאמץ ליישר את ההדורים ולסלוח איש לרעהו.‏ זכור את דברי ישוע:‏ ”‏לכן אם תביא את קורבנך אל המזבח ושם תיזכר כי לאחיך דבר נגדך,‏ עזוב את קורבנך שם לפני המזבח ולך תחילה להתרצות לאחיך ואחר כך בוא והקרב את קורבנך”‏ (‏מתי ה׳:‏23,‏ 24;‏ פטרוס א׳.‏ ד׳:‏8‏)‏.‏

אולם,‏ מן ההקשר של יוחנן כ׳:‏23 עולה כי דברי ישוע מוסבים על חטאים חמורים יותר,‏ כפי שניתן להסיק משאר הדברים שאמר לקהל ספציפי זה.‏ הבה נראה מדוע.‏

ביום הקמתו לתחייה,‏ התגלה ישוע לתלמידיו בחדר סגור בירושלים.‏ וכך מסופר:‏ ”‏הוסיף ישוע ואמר להם:‏ ’‏שלום לכם.‏ כשם שהאב שלח אותי,‏ כן גם אני שולח אתכם’‏.‏ אחרי אומרו זאת נפח עליהם ואמר להם:‏ ’‏קבלו את רוח־הקודש.‏ כל מי שתסלחו לו על חטאיו,‏ הם ייסלחו לו;‏ לכל מי שתזקפו אותם,‏ ייזקפו לו’‏”‏ (‏יוחנן כ׳:‏21–23‏)‏.‏

סביר להניח שהתלמידים המוזכרים כאן היו רובם ככולם שליחיו הנאמנים.‏ (‏השווה פסוק 24‏.‏)‏ כשנפח עליהם ואמר ”‏קבלו את רוח־הקודש”‏,‏ רמז להם ישוע באורח סמלי שבקרוב תישפך עליהם רוח־הקודש.‏ ישוע הוסיף ואמר שתופקד בידם סמכות בנושא סליחת חטאים.‏ מן ההיגיון שקיים קשר של גורם ותוצאה בין שתי הצהרות אלו.‏

בחג־השבועות,‏ חמישים יום לאחר תחייתו,‏ שפך ישוע את רוח־הקודש.‏ מה אירע בעקבות זאת?‏ ראשית,‏ מי שקיבלו את הרוח נולדו מחדש כבנים רוחניים של אלוהים,‏ כשבלבם התקווה להיות שותפים למשיח במלכותו השמימית (‏יוחנן ג׳:‏3–5;‏ רומים ח׳:‏15–17;‏ קורינתים ב׳.‏ א׳:‏22‏)‏.‏ אך,‏ לא תמו בכך הישגיה של שפיכת רוח־הקודש.‏ כמה ממקבלי הרוח נתברכו בכוחות פלאיים.‏ בעזרת כוחות אלו,‏ נתאפשר למקצתם לדבר בלשונות זרות.‏ היו שיכלו להתנבא ואחרים ניחנו ביכולת לרפא חולים או להקים מתים (‏קורינתים א׳.‏ י״ב:‏4–11‏)‏.‏

מאחר שדברי ישוע ביוחנן כ׳:‏22 הצביעו על שפיכת רוח־הקודש על תלמידיו,‏ דומה שהתייחסותו בהמשך לנושא סליחת החטאים יש בה כדי ללמדנו שבאמצעות רוח־הקודש הפקיד אלוהים בידי השליחים סמכות מיוחדת במינה לסלוח לאדם על חטאיו או להרשיעו.‏ (‏ראה גם המצפה מ־1 במרס 1949,‏ עמ׳ 78 [‏אנג׳]‏)‏.‏

אין במקרא סקירה מליאה על כל הפעמים שהשליחים הפעילו סמכות זו כשם שאין בו תיעוד של כל מקרה ומקרה שבו השתמשו השליחים במתנות הפלאיות לדבר בלשונות,‏ להתנבא ולרפא חולים (‏קורינתים ב׳.‏ י״ב:‏12;‏ גלטים ג׳:‏5;‏ עברים ב׳:‏4‏)‏.‏

אחד המקרים שבהם הופעלה סמכות לסלוח לאדם או להרשיעו הוא סיפורם של חנניה ושפירה.‏ הם שיקרו לרוח־הקודש.‏ פטרוס אשר שמע את ישוע אומר את הדברים המצוטטים ביוחנן כ׳:‏22,‏ 23‏,‏ חשף את מעשיהם של חנניה ושפירה.‏ פטרוס פנה תחילה אל חנניה וזה מת במקום.‏ כעבור זמן קצר נכנסה שפירה,‏ דבקה בגרסה השקרית ופטרוס הכריז על משפטה.‏ פטרוס לא סלח על חטאה אלא אמר:‏ ”‏הנה בפתח רגלי הקוברים את בעלך והם ישאו אותך החוצה”‏.‏ מייד נפלה ומתה (‏מעשי־השליחים ה׳:‏1–11‏)‏.‏

במקרה זה,‏ השתמש פטרוס בסמכותו המיוחדת להרשיע הרשעה מוחלטת על־סמך ידע שניתן לו בדרך־נס,‏ לפיו אלוהים לא היה מוחל על חטאם של חנניה ושפירה.‏ נראה כי השליחים ניחנו גם בהבנה על־אנושית במקרים שהיו בטוחים שחטאי האדם נסלחו על בסיס קורבן־הכופר של המשיח.‏ לכן השליחים שהוסמכו על־ידי רוח־הקודש,‏ היו רשאים להרשיע אדם בדין או לפטור אותו מחטאיו.‏a

אין להסיק מכך שבאותה תקופה ניתנה סמכות פלאית זו לכל זקני־הקהילה משוחי־הרוח.‏ זאת ניתן להבין מדברי פאולוס על אדם שנודה מהקהילה בקורינתוס.‏ פאולוס לא אמר,‏ ’‏אני סולח לאדם על חטאיו’‏,‏ וגם לא,‏ ’‏אני יודע שנסלח לו בשמים לכן קבלו אותו בחזרה’‏.‏ לאמיתו של דבר,‏ פאולוס הפציר בקהילה כולה לסלוח לאותו משיחי,‏ שהוחזר לחיק הקהילה ולנהוג בו באהבה.‏ פאולוס הוסיף:‏ ”‏ואיש אשר תסלחו לו על איזה דבר,‏ גם אני אסלח לו”‏ (‏קורינתים ב׳.‏ ב׳:‏5–11‏)‏.‏

עם החזרתו אל הקהילה,‏ יכלו כל האחים והאחיות המשיחיים לסלוח לו,‏ כלומר לא לנטור לו טינה על מעשיו בעבר.‏ אלא שתחילה היה עליו להתחרט ולהתקבל חזרה אל הקהילה.‏ כיצד?‏

חטאים חמורים מסוימים חייבים להיות בטיפולם של זקני־הקהילה,‏ ובהם גניבה,‏ שקר או אי־מוסריות חמורה.‏ הם מנסים לתקן ולהוכיח את החוטא ולהביא אותו לידי חרטה.‏ אבל אם אדם הופך חטא חמור להרגל ואינו חש רגשי חרטה,‏ אין לזקנים אלא למלא את הדרישה האלוהית ולנדות את החוטא (‏קורינתים א׳.‏ ה׳:‏1–5,‏ 11–13‏)‏.‏ דברי ישוע ביוחנן כ׳:‏23 אינם חלים במקרים כאלה.‏ הזקנים אינם מקבלים את מתנות הרוח הפלאיות,‏ דוגמת היכולת לרפא חולים או להקים מתים;‏ מתנות אלו מילאו את מטרתן במאה הראשונה לספירה ובוטלו (‏קורינתים א׳.‏ י״ג:‏8–10‏)‏.‏ יתרה מזו,‏ אין בידי הזקנים כיום הסמכות האלוהית לסלוח לאדם על חטא חמור,‏ דהיינו,‏ להצהיר כי החוטא נקי מאשמה בעיני יהוה.‏ סליחה זו חייבת להיות על בסיס קורבן־הכופר,‏ ורק יהוה יכול לסלוח על בסיס זה (‏תהלים ל״ב:‏5;‏ מתי ו׳:‏9,‏ 12;‏ יוחנן א׳.‏ א׳:‏9‏)‏.‏

כפי שהיה במקרה של המשיחי בקורינתוס הקדומה,‏ אם חוטא המבצע חטאים חמורים מסרב להתחרט,‏ חובה לנדותו.‏ אם לאחר זמן הוא מתחרט ועושה מעשים הראויים לתשובה,‏ נפתח פתח שאלוהים יסלח לו (‏מעשי־השליחים כ״ו:‏20‏)‏.‏ במצב זה,‏ כתבי־הקודש נותנים לזקני־הקהילה סיבה מוצדקת להסיק שיהוה אכן סלח לחוטא.‏ ולאחר שהחוטא מוחזר לחיק הקהילה,‏ הזקנים יכולים להיות לו לעזר למען יתחזק באמונה.‏ שאר חברי הקהילה יכולים לסלוח לו כפי שהמשיחיים בקורינתוס סלחו למנודה שהוחזר לקהילה.‏

כך הזקנים נמנעים מלקבוע אמות־מידה משלהם.‏ הם מיישמים את עקרונות המקרא ומקפידים לפעול על־פי הנהלים המקראיים שקבע יהוה.‏ בדרך זו מחילה או הרשעה מצד הזקנים יעלו בקנה אחד עם דברי ישוע במתי י״ח:‏18‏:‏ ”‏אמן אני אומר לכם,‏ כל מה שתאסרו על הארץ יהיו הדברים שנאסרו בשמים וכל מה שתתירו על הארץ יהיו הדברים שהותרו בשמים”‏ (‏מתי י״ח:‏18‏,‏ ע״ח‏)‏.‏ הצעדים שינקטו הזקנים ישקפו אל־נכון את השקפתו של יהוה כפי שהיא מוצגת בכתבי־הקודש.‏

מן הנאמר ניתן להסיק שדברי ישוע המופיעים ביוחנן כ׳:‏23 אינם סותרים את שאר הכתובים,‏ אלא מראים כי לשליחים ניתנה סמכות מיוחדת בנושא הסלחנות בתואם עם התפקיד המיוחד שמילאו בתחילת דרכה של הקהילה המשיחית.‏

‏[‏הערת שוליים]‏