אפולוס מבשר מוכשר של האמת המשיחית
בין שהם חברי הקהילה המשיחית שנים רבות ובין ששנים ספורות, על כל מכריזי המלכות להיות מעוניינים להתקדם כמבשרי הבשורה הטובה. פירוש הדבר, הרחבת הידע שלנו מתוך דבר־אלוהים ושיפור כושר־ההוראה לזולת. יש שעבורם משמע הדבר התמודדות עם אתגרים, התגברות על קשיים או עריכת תוכניות להרחבת הפעילות.
המקרא מכיל מספר דוגמאות של גברים ונשים מסורים מימי קדם, שבדרכים שונות הצליחו להתקדם מאוד מבחינה רוחנית וקצרו גמול רב על מאמציהם. אחד מהם הוא אפולוס. כתבי־הקודש מציגים בפנינו את אפולוס כאדם בעל הבנה חלקית של עיקרי־האמונה המשיחית; אך כעבור שנים אחדות בלבד, כבר שימש כנציג נודד של הקהילה במאה הראשונה לספירה. מה איפשר לו להתקדם כל־כך? היו לו תכונות שניטיב לעשות אם נחקה אותן.
”גדול במקרא”
בערך בשנת 52 לספירה, לדברי כותב המקרא לוקס, ”אל אפסוס הגיע יהודי אחד יליד אלכסנדריה ושמו אפולוס, איש־דברים וגדול במקרא. מלומד היה בדרך האדון, וברוח נלהבת דיבר ולימד היטב על־אודות ישוע, אך ידע רק על טבילת יוחנן. הוא החל לדבר באומץ לב בבית הכנסת” (מעשי־השליחים י״ח:24–26).
אלכסנדריה שבמצרים היתה העיר השנייה בגודלה בעולם אחרי רומא, והיתה אחד ממרכזי התרבות החשובים ביותר בימים ההם, הן ליהודים והן ליוונים. סביר להניח, שאפולוס רכש ידע מעמיק בתנ״ך וכושר ביטוי מסוים באמצעות ההשכלה שקיבל בקהילה היהודית הגדולה שבעיר זו. קשה לדעת היכן למד אפולוס על ישוע. ”ככל הנראה ערך מסעות — אולי היה סוחר נודד”, סובר הלמדן פ. פ. ברוס, ”וייתכן שפגש במבשרים המשיחיים באחד המקומות שבהם ביקר”. בכל מקרה, אף שדיבר ולימד היטב על ישוע, נראה כי שמע את הבשורה לפני חג־השבועות של שנת 33 לספירה, מאחר ש”ידע רק על טבילת יוחנן”.
כמכין דרכו של ישוע, יוחנן המטביל נשא עדות רבת־און לכל עם־ישראל, ורבים נטבלו אצלו כסמל לחזרה בתשובה (מרקוס א׳:5; לוקס ג׳:15, 16). לדברי כמה היסטוריונים, בקרב האוכלוסייה היהודית של המעצמה הרומית, הידע של רבים לגבי ישוע הסתכם במה שהוכרז על גדות נהר־הירדן. ”משיחיותם דרכה במקום מאז שאדוננו החל את שירותו”, אומרים וו. ג׳. קָנִיבַּר וג׳. ס. האוסן. ”הם לא ידעו את כל המשתמע ממות המשיח; אולי אף לא ידעו את עובדת תחייתו”. נראה שגם אפולוס לא ידע שרוח־הקודש נשפכה בחג־השבועות של שנת 33 לספירה. למרות זאת, הוא קיבל באופן חלקי מידע נכון לגבי ישוע, ולא שמר אותו לעצמו. למעשה, באומץ־לב חיפש הזדמנויות לספר את שידע. אולם, מסירותו והתלהבותו טרם התבססו על ידע מדויק.
מסור אך עניו
בהמשך תיאורו של לוקס נאמר: ”כאשר שמעו אותו פריסקילה ועקילס לקחו אותו אליהם והסבירו לו את דרך אלוהים ביתר דיוק” (מעשי־השליחים י״ח:26). עקילס ופריסקילה בוודאי הבינו כי יש לאמונתם ולאמונת אפולוס הרבה מן המשותף, אך הם נהגו בתבונה ולא ניסו לתקן את הבנתו החלקית בפומבי. סביר להניח שהם ניהלו עם אפולוס שיחות אישיות אחדות, במטרה לעזור לו. כיצד הגיב אפולוס, שהיה ”בקי בכתובים”? (מעשי־השליחים י״ח:24, נוסח הפשיטתא בתרגום עברי) סביר מאוד להניח, שבמשך תקופה מסוימת לפני שפגש את עקילס ופריסקילה, אפולוס כבר בישר ברבים את בשורתו החלקית. אדם גאה יכול היה בנקל לסרב לקבל כל תיקון, אך אפולוס היה עניו ואסיר־תודה על שעלה בידו להשלים את הידע שלו.
גישתו חסרת־היומרות של אפולוס נראית בבירור גם בנכונותו לקבל מכתב המלצה מהאחים שבאפסוס אל קהילת קורינתוס. התיאור ממשיך: ”כאשר רצה ללכת לאכיה עודדוהו האחים וכתבו לתלמידים לקבל אותו” (מעשי־השליחים י״ח:27; י״ט:1). אפולוס לא תבע להתקבל אצלם על־סמך כישוריו האישיים, אלא פעל בצניעות בהתאם להסדר של הקהילה המשיחית.
בקורינתוס
מלכתחילה הניב שירות אפולוס בקורינתוס תוצאות מעולות. ספר מעשי־השליחים מדווח: ”הוא הגיע לשם והודות לחסד עזר הרבה למאמינים, כי בפומבי ובתוקף הוכיח ליהודים והראה על־ידי הכתובים שהמשיח הוא ישוע” (מעשי־השליחים י״ח:27, 28).
אפולוס העמיד עצמו לרשות הקהילה, עודד את האחים באמצעות התכוננותו ומסירותו. מה היה סוד הצלחתו? אפולוס ניחן בוודאי בכישורים טבעיים, וכמו־כן גילה אומץ־לב וניהל דיונים פומביים עם היהודים. אך חשוב מכך, נימוקיו התבססו על כתבי־הקודש.
הגם שלאפולוס היתה השפעה חזקה על הקורינתים, הטפתו יצרה, למרבה הצער, תופעות שליליות ובלתי צפויות. הכיצד? הן פאולוס והן אפולוס היטיבו לטעת ולהשקות את זרע אמת המלכות בקורינתוס. פאולוס בישר שם בשנת 50 לספירה בערך, כשנתיים לפני שאפולוס הגיע למקום. כאשר פאולוס כתב את איגרתו הראשונה אל הקורינתים, בערך בשנת 55 לספירה, כבר התעוררו פילוגים. היו שראו באפולוס את מנהיגם, אחרים העדיפו את פאולוס או פטרוס, והיו כאלה שהמשיח היה בר־הסמכא היחיד עבורם (קורינתים א׳. א׳:10–12). היו שאמרו ”אני לאפולוס”. מדוע?
תוכן הבשורה של פאולוס ואפולוס היה זהה, אך לכל אחד מהם היתה אישיות שונה. כשם שפאולוס עצמו הודה, הוא היה ”בער... בדיבור”; מאידך, אפולוס היה ”איש־דברים” (קורינתים ב׳. י׳:10; י״א:6). הוא ניחן בכישורים שאיפשרו לו להשמיע את דבריו באוזני אנשים מהקהילה היהודית בקורינתוס. הוא הצליח ’להוכיח ליהודים’ שהם טועים, ואילו פאולוס, זמן קצר קודם לכן, עזב את בית־הכנסת (מעשי־השליחים י״ח:1, 4–6).
הייתכן שזו הסיבה לכך שאחדים נטו לצדד באפולוס? יש חוקרים הטוענים שהתשוקה הטבועה ביוונים לנהל דיון פילוסופי, הובילה אחדים להעדיף את גישתו המדרבנת יותר של אפולוס. ג׳וזפֶּה ריצ׳וטי טוען כי ”בזכות שפתו הציורית והאלגוריות המליציות [אפולוס] זכה להערצת רבים אשר העדיפו אותו על פאולוס, נואם צנוע וחסר ליטוש”. למעשה, אם אנשים מסוימים הרשו בטעות להעדפה אישית זו ליצור פילוגים בקרב האחים, ניתן להבין בנקל מדוע פאולוס מתח ביקורת חריפה על שהם רוממו ”חוכמת חכמים” (קורינתים א׳. א׳:17–25).
אולם, ביקורת זו אינה מרמזת על סכסוך כלשהו בין פאולוס ואפולוס. אף שיש המשערים השערות דמיוניות כאילו שני מבשרים אלה היו יריבים מושבעים שהתחרו על חיבת הקורינתים, אין כתבי־הקודש מציינים זאת כלל. במקום לנסות למנות עצמו למנהיג של פלג מסוים, עזב אפולוס את קורינתוס, שב לאפסוס והיה עם פאולוס בשעה שפאולוס כתב את איגרתו הראשונה אל הקהילה המפולגת.
לא היו כל פילוג או יריבות ביניהם; אדרבה, ככל הנראה השניים שיתפו פעולה באמון הדדי כדי לפתור את הבעיות בקורינתוס. ייתכן שהתעוררו אצל פאולוס חשדות מסוימים לגבי כמה קורינתים, אך ודאי שלא לגבי אפולוס. השניים עבדו באחדות מלאה; הוראתו של האחד השלימה את של רעהו. וזה נוסח דבריו של פאולוס עצמו: ”אני נטעתי, אפולוס השקה”, אך שניהם ’עבדו יחד עם אלוהים’ (קורינתים א׳. ג׳:6, 9, 21–23).
בדומה לפאולוס, הקורינתים הוקירו מאוד את אפולוס, והשתוקקו לביקורו הבא. אך כאשר פאולוס הזמין את אפולוס לשוב אל קורינתוס, סירב האלכסנדרוני. פאולוס אמר: ”בנוגע לאחינו אפולוס, הפצרתי בו הרבה שיבוא אליכם... אך בשום פנים לא רצה לבוא עתה. הוא יבוא כאשר תהיה לו הזדמנות” (קורינתים א׳. ט״ז:12). אולי אפולוס סירב לשוב משום החשש פן יתעוררו פילוגים נוספים או פשוט משום שהיה עסוק במקום אחר.
בפעם האחרונה שאפולוס מוזכר בכתבי־הקודש, הוא ערך מסע לכרתים ואולי אף הרחיק יותר. פאולוס שוב גילה הערכה מיוחדת לאפולוס, ידידו ועמיתו לעבודה, וביקש מטיטוס לספק לאפולוס ולשותפו למסע, זינס, את כל הדרוש למסעם (טיטוס ג׳:13). עד אז, כעשר שנים לאחר שאפולוס קיבל הכשרה משיחית, הוא התקדם במידה מספקת כדי לשמש כנציג נודד של הקהילה.
תכונות המשקפות יראת אלוהים ותורמות לצמיחה רוחנית
המבשר האלכסנדרוני שימש דוגמה לכל מבשרי הבשורה הטובה בימינו, ולמעשה לכל החפצים להתקדם מבחינה רוחנית. ייתכן שלא ניחנּו בכושר ביטוי כה מרשים כשלו, אך נוכל בהחלט להשתדל לחקות את הידע והבקיאות שרכש בשימוש בכתבי־הקודש, ובכך לעזור לאנשים כנים המחפשים את האמת. באמצעות הדוגמה שהציב אפולוס בפעילותו המסורה והנלהבת, הוא ”עזר הרבה למאמינים” (מעשי־השליחים י״ח:27). אפולוס היה עניו, גילה הקרבה עצמית והיה נכון לשרת את הזולת. הוא הבין היטב שבקהילה המשיחית אין מקום ליריבות או לשאפתנות, מאחר שכולנו ”עובדים יחד עם אלוהים” (קורינתים א׳. ג׳:4–9; לוקס י״ז:10).
כדוגמת אפולוס, נוכל להתקדם מבחינה רוחנית. האם אנו מוכנים להשתפר או להרחיב את שירותנו המקודש, בהעמידנו עצמנו לרשות יהוה וארגונו במידה רבה יותר? אם כן, נהיה מסורים ונלהבים כתלמידי האמת המשיחית וכמכריזיה.