היש קשר בין ”היכל אלוהים” לבין אלילים ביוון?
ביום קיץ חם מאוד זה, השמש קופחת על אבני־הדרך המבריקות. אך נראה כי החום הרב אינו ממיס את לבו ואת נחישותו העזה של המון צליינים יוונים אורתודוקסים מסורים, שפניהם מועדות לכנסייה שבראש הגבעה.
אתה רואה קשישה תשושה, שעשתה את דרכה מקצה הארץ, משתדלת לאלץ את רגליה העייפות להמשיך בדרכן. מעט הלאה במעלה הגבעה, איש להוט ומיוזע מאוד מתאמץ לפלס דרכו בהמון הנדחף. כמו־כן, צעירה, שניכר כי היא סובלת כאבים וייאוש נסוך על פניה, זוחלת על ברכיה השותתות דם רב. מה היעד? להגיע בזמן כדי לראות את האיקונין של ה”קדוש” המהולל, להתפלל לפניו, ואם אפשר, לגעת בו ולנשקו.
מראות דומים לאלה חוזרים על עצמם בכל רחבי העולם במקומות המוקדשים לפולחן ה”קדושים”. נראה שכל הצליינים הללו משוכנעים שכך הם הולכים בדרך שקבע אלוהים כדי לקרוב אליו, וכך הם מביעים את מסירותם ואת אמונתם. הספר Our Orthodox Christian Faith (אמונתנו הנוצרית אורתודוקסית) מציין: ”אנו מציינים את זכרם [של הקדושים], ומשַווים כבוד ותפארת לדמויותיהם הקדושות... ואנו מבקשים שיתפללו לאלוהים למעננו, יתחננו אליו ויעזרו לנו בצרכים הרבים של חיינו. ... אנו פונים לעזרת הקדושים עושי־הנסים... למען צרכינו הרוחניים והגשמיים”. כמו־כן, על־פי החוק הקנוני של הסינודים של הכנסייה הקתולית, יש לפנות ל”קדושים” כמליצי־יושר לפני אלוהים ולהעריץ את שרידי הקדושים ופסליהם.
עבודת־אלוהים ”ברוח ובאמת” צריכה לעמוד בראש מעייניו של משיחי אמיתי (יוחנן ד׳:24). משום כך, הבה נבחן כמה עובדות לגבי הדרך שבה פולחן הקדושים הפך לחלק ממנהגי הדת בנצרות. מן הראוי שבחינה זו תאיר את עיניהם של כל החפצים לקרוב לאלוהים כרצוי בעיניו.
איך אימצה הנצרות ”קדושים”
כתבי־הקודש המשיחיים מכנים ”קדושים” את כל המשיחיים הקדומים שטוהרו בדם המשיח, והובדלו לשירות אלוהים כיורשים־שותפים עתידיים עם המשיח (מעשי־השליחים ט׳:32; קורינתים ב׳. א׳:1; י״ג:13).a גברים כנשים, בולטים ופשוטים בקהילה, הכל נקראו ”קדושים” בשעה שחיו עלי־אדמות. המקרא הכיר בהם כקדושים עוד בהיותם בחיים.
אולם, לאחר המאה השנייה לספירה, כאשר התפתחה הכפירה במשיחיות, היתה נטייה להפוך את המשיחיות לפופולרית, לדת שתמשוך את העמים עובדי־האלילים ותתקבל עליהם בברכה. עובדי־האלילים עבדו אלים רבים, והדת החדשה היתה מונותיאיסטית בהחלט. לכן ניתן היה למצוא פשרה באמצעות אימוץ ”קדושים”, שיתפסו את מקום האלים הקדומים, בני־האלים והגיבורים המיתולוגיים. הספר Ekklisiastiki Istoria (תולדות הכנסייה) מעיר על כך ומציין: ”למי שהמירו את דתם מעבודת־אלילים לנצרות היה קל לזהות את הגיבורים המיתולוגיים הזנוחים בדמות הקדושים המעונים ולהתחיל לחלוק להם את הכבוד, שחלקו בעבר לגיבוריהם... אך פעמים רבות, מתן כבוד לקדושים אלה הפך לעבודת־אלילים לשמה”.
ספר עיון אחר מסביר כיצד אימצה הנצרות ”קדושים”: ”במתן כבוד לקדושי הכנסייה היוונית האורתודוקסית, אנו מוצאים עקבות ברורים להשפעה עזה של הדת האלילית. תכונות שיוחסו לאלים האולימפיים לפני ש[האנשים] המירו דתם לנצרות, יוחסו אותה עת לקדושים... מן השנים הראשונות של הדת החדשה, אנו רואים שחסידיה החליפו את אל השמש (אפולו פויבוס) בנביא אליהו, בנו כנסיות על שרידי מקדשים והיכלים קדומים לאל זה או בסמוך להם, במיוחד על ראש הגבעות ופסגות ההרים, בכל מקום שבו היוונים הקדומים הוקירו את נותן האור אפולו פויבוס... הם אפילו זיהו את האלה־בתולה אַתֵּנֵיאַתֶּנָה לפי כרטא עמ׳ 188 עם מרים הבתולה. כך נתמלא החלל שנוצר בנפש עובד־האלילים המומר כאשר הרסו את פסל אַתֵּנֵי” (Neoteron Enkyklopaidikon Lexikon [המילון האנציקלופדי החדש] כרך א׳, עמ׳ 270, 271).
לדוגמה, תן דעתך למצב ששרר באתונה עד שלהי המאה הרביעית לספירה. רוב תושבי העיר היו עדיין עובדי־אלילים. אחד הטקסים הקדושים ביותר שלהם היה המסתורין של אֶלֶוּסיס, מאורע דו־שלבי,b שנערך מדי שנה בפברואר בעיירה אֶלֶוּסיס, ששכנה 23 קילומטר צפונית־מערבית לאתונה. כדי לנכוח בטקסי מסתורין אלה, היה על תושבי אתונה עובדי־האלילים לעבור ב”דרך־הקודש” (הִיאֵירָה הוֹדוֹס). בניסיון לספק מקום פולחן חלופי, מנהיגי העיר גילו ממש גאונות. על אותה דרך, מרחק של כ־10 קילומטרים מאתונה, הוקם מנזר דפנִי כדי למשוך את עובדי־האלילים ולמנוע מהם לנכוח בטקסי המסתורין. כנסיית המנזר נבנתה על יסודות המקדש הקדום, שהיה מוקדש לאל היווני דַפְנַיוֹן או אפולו פִיתְיוס.
עדות לשילוב בין האלילים ובין פולחן הקדושים ניתן למצוא באי קִיְתִירָה שביוון. באחת מפסגות האי, יש שתי קַפֶּלוֹת [כנסיות קטנות] ביזנטיות — אחת מהן מוקדשת לג׳ורג׳ ”הקדוש” והשניה למרים הבתולה. חפירות חשפו שהיה זה אתר של היכל פסגה מִינואִי, ששימש כמקום פולחן לפני כ־500,3 שנה. במאה השישית והשביעית לספירה, ”משיחיים” בנו את הקַפֶּלָה שלהם לג׳ורג׳ ”הקדוש” בדיוק באתר של היכל הפסגה. צעד זה היה סמלי ביותר; מרכז מתקדם זה של הדת המינואית חלש על נתיבי הים האגאי. שתי הכנסיות נבנו שם כדי להבטיח את שביעות־רצונם של הגבירה מרים וג׳ורג׳ ”הקדוש”, והיום שנקבע לכבוד ג׳ורג׳ ה”קדוש” היה היום שנקבע לכבוד ”מגן יורדי־הים”, ניקולס ה”קדוש”. עיתון שדיווח על תגלית זו אמר: ”כיום הכומר [היווני אורתודוקסי] עולה להר, כשם שנהג לעשות בימי קדם כהן־הדת המינואי”, כדי לערוך טקסי דת!
חוקרת והיסטוריונית סיכמה באיזו מידה הושפעה המשיחיות הכופרת מן הדת היוונית עובדת־האלילים וציינה: ”רובד התשתית האלילי של דת הנצרות לרוב שמר על צביון האמונות הרווחות, וכך היווה עדות לאופיה הבן־קיימא של המסורת”.
’משתחווים למה שמכירים’
ישוע אמר לאשה השומרונית: ”אנחנו משתחווים למה שאנו מכירים. ... עובדי האל האמיתיים ישתחוו לאב ברוח ובאמת, כי עובדי אל כאלה מחפש לו האב” (יוחנן ד׳:22, 23). שים לב שעבודת־אלוהים בָּאמת הינה חובה! לפיכך, בלתי אפשרי לעבוד את אלוהים כרצוי בעיניו ללא ידע מדויק על האמת וללא אהבה עמוקה כלפיה. הדת המשיחית האמיתית חייבת להיות מעוגנת באמת ולא במסורות ומנהגים השאולים מעבודת־אלילים. ידוע לנו מה יהוה מרגיש כאשר אנשים מנסים לעובדו בדרך פסולה. השליח פאולוס כתב למשיחיים בעיר קורינתוס העתיקה שביוון: ”מה הסכמה יש למשיח עם בליעל? ... ומה קשר יש להיכל אלוהים עם אלילים?” (קורינתים ב׳. ו׳:15, 16) כל ניסיון לקשר בין היכל אלוהים ובין אלילים מעורר באלוהים סלידה.
יתר על כן, כתבי־הקודש פוסלים בבירור את הרעיון של תפילה ל”קדושים” כדי שישמשו מליצי־יושר עלינו לפני אלוהים. בתפילה לדוגמה של ישוע, הוא לימד שיש להפנות את התפילות אך ורק אל האב, מאחר שהורה לתלמידיו: ”לכן כך התפללו אתם: ’אבינו שבשמים, יתקדש שמך’” (מתי ו׳:9). ישוע הוסיף והצהיר: ”אני הדרך והאמת והחיים. אין איש בא אל האב אלא דרכי. אם תבקשו ממני דבר בשמי, אני אעשה”. כמו־כן, השליח פאולוס ציין: ”הן אחד האלוהים, ואחד המתווך בין אלוהים לבני אדם — האדם המשיח ישוע” (יוחנן י״ד:6, 14; טימותיאוס א׳. ב׳:5).
אם אנו באמת מעוניינים שאלוהים ישמע את תפילותינו, חיוני שנפנה אליו בדרך אשר מורה לנו דברו. פאולוס הבליט מהי הדרך הראויה היחידה לפנות ליהוה ואף כתב: ”המשיח ישוע אשר מת, ולא זו בלבד כי אם קם לתחייה, והוא נמצא לימין אלוהים ומפגיע בעדנו”. ”הוא גם יכול להושיע לנצח את הבאים לאלוהים דרכו, כי חי הוא תמיד כדי להפגיע בעדם” (רומים ח׳:34; עברים ז׳:25).
’משתחווים ברוח ובאמת’
למשיחיות הכופרת לא היו העוז הרוחני והתמיכה של רוח־קודשו של אלוהים כדי להניע את עובדי־האלילים לנטוש את עבודת הכזב שלהם וללכת בעקבות הוראת האמת של ישוע המשיח. היא ספגה את האמונות והמנהגים האליליים בחיפוש אחר מאמינים, עוצמה ופופולריות. מסיבה זו, היא לא הניבה משיחיים יציבים, רצויים בעיני אלוהים והמשיח, אלא מאמינים מזוייפים, ”עשבים רעים” שאינם ראויים למלכות (מתי י״ג:24–30).
אך במהלך עת הקץ, יהוה מדריך תנועה רבת־חשיבות לשיקום עבודת־אלוהים האמיתית. משרתי יהוה בכל רחבי העולם, למרות השוני ברקע התרבותי, החברתי והדתי שלהם, מנסים להתאים את חייהם ואמונתם לאמות־המידה המקראיות. אם ברצונך להוסיף וללמוד כיצד לעבוד את אלוהים ”ברוח ובאמת”, פנה נא אל עדי־יהוה באיזור־מגוריך. הם ישמחו מאוד לעזור לך לעבוד את אלוהים כרצוי בעיניו, בהתבסס על כוח ההיגיון שלך ועל הידע המדויק שבדברו. פאולוס כתב: ”ובכן, אחיי, בגלל רחמי אלוהים אני מבקש מכם שתמסרו את גופכם קורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים; כך תעבדוהו עבודה שבלב [”מכוח ההיגיון שלכם”, ע״ח]. ואל תידמו לעולם הזה, כי אם השתנו על־ידי התחדשות הדעת כדי שתבחינו מהו רצון אלוהים, מהו הטוב והרצוי והמושלם בעיניו”. ולקולוסים אמר: ”אנו, מיום ששמענו את זאת, איננו חדלים להתפלל בעדכם ולבקש שתימלאו דעת רצונו, בלוויית כל חוכמה ותבונה רוחנית, למען תתהלכו כיאות לפני האדון, ככל חפצו, ולמען תניבו פרי בכל מעשה טוב ותגדלו בדעת אלוהים” (רומים י״ב:1, 2; קולוסים א׳:9, 10).
[הערות שוליים]
a יש תרגומי מקרא המתרגמים את המילה היוונית הַגִיוֹס כ”קדוש”, ואחרים כ”צדיק”.
b המיסטֶריות ”הגדולות” נערכו מדי שנה בספטמבר באתונה ובאֶלֶוּסיס.
[תיבה/תמונה בעמוד 28]
שימוש בלתי צפוי בפרתנון
הקיסר הנוצרי תיאודוסיוס ה־2 הוציא צווים לעיר אתונה (438 לספירה), לשים קץ לטקסים האליליים ולחגי־המסתורין ולסגור את המקדשים האליליים. לאחר מכן, ניתן היה להסב מקדשים אלה לכנסיות הנצרות. הדרישה היחידה להסבה מוצלחת של מקדש לכנסייה היתה טיהורו על־ידי התקנת צלב!
אחד המקדשים הראשונים שהוסבו לכנסיות הנצרות היה הפרתנון. שיפוצים נרחבים נערכו כדי שהפרתנון יהיה ראוי לשמש כמקדש נוצרי. משנת 869 לספירה, הוא שימש כקתדרלה של אתונה. בתחילה, זכה להוקרה ככנסיית ”החוכמה הקדושה”. אפשר שהיתה זו תזכורת חשובה מאוד לעובדה שה”בעלים” המקוריים של המקדש, אַתֵּנֵי, היא אלת החוכמה. מאוחר יותר הוקדש המקום ל”גבירתנו של אתונה”. לאחר שמונה מאות שנה של שימוש אורתודוקסי, הוסב ההיכל לכנסייה הקתולית של אתונה, סנט מרי. ”מִחזור” דתי זה של הפרתנון נמשך, ובמאה ה־15 התורכים העותומנים הסבו אותו למסגד.
כיום, אלפי תיירים מבקרים בפרתנון, בית־מקדש קדום שנבנה בסגנון דוֹרי לאַתֵּנֵי פרתנוס (”בתולה”), אלת החוכמה היוונית, רק כדי לחזות ביצירת־מופת של אדריכלות יוונית.
[תמונה בעמוד 26]
מנזר דפנִי — מקום פולחן חלופי לעובדי־האלילים של אתונה הקדומה