מדוע נסים כשלעצמם אינם בונים אמונה?
’אני מאמין רק למראה־עיניי’. רבים דוגלים בדעה זו. יש האומרים שהם יאמינו באלוהים, אם יתגלה אליהם באמצעות נס כלשהו. אולי כך הוא, אך האם סברה מעין זו מניבה אמונה אמיתית?
תן דעתך לאחדים מבני־ישראל, קורח, דתן ואבירם. מסופר במקרא שהם היו עדי־ראייה לנסים המעוררי יראה שחולל אלוהים: עשר המכות שניחתו על מצרים, מילוט עם־ישראל בחציית ים־סוף והשמדת פרעה וצבאותיו המצרים (שמות ז׳:19 עד י״א:10; י״ב:29–32; תהלים קל״ו:15). כמו־כן, בהר סיני שמעו קורח, דתן ואבירם את יהוה מדבר מן השמים (דברים ד׳:11, 12). אך לא חלף זמן רב מאז שהתרחשו נסים אלה, והשלושה הסיתו למרד ביהוה ובמשרתיו הממונים (במדבר ט״ז:1–35; תהלים ק״ו:16–18).
כעבור כ־40 שנה, גם נביא ושמו בלעם היה עד לנס. אפילו התערבות המלאך לא הרתיעה אותו מלצדד באויבי אלוהים, המואבים. על־אף הנס, בלעם המשיך בדרכו ונקט עמדה נגד יהוה אלוהים ועמו (במדבר כ״ב:1–35; פטרוס ב׳. ב׳:15, 16). אך חוסר אמונתו של בלעם היא כאין ואפס לעומת זו של יהודה איש־קריות. יהודה היה אחד מידידיו הקרובים של ישוע ועד־ראייה לסדרת נסים יוצאים מן הכלל, אך למרות זאת הוא הסגיר את המשיח בעבור שלושים שקלי כסף (מתי כ״ו:14–16, 47–50; כ״ז:3–5).
גם מנהיגי־הדת היהודים היו מודעים לנסים הרבים שחולל ישוע. לאחר שהקים את אלעזר לתחייה, הם אפילו הודו: ”האיש הזה עושה אותות רבים!” אך האם מראהו של אלעזר ששב אל החיים ריכך את לבם ונטע בהם אמונה? כלל וכלל לא. תחת זאת, הם זממו להמית את ישוע וגם את אלעזר! (יוחנן י״א:47–53; י״ב:10).
אפילו התערבותו הישירה של אלוהים לא נטעה אמונה בלב רשעים אלה. באחד המקרים, היה ישוע בסביבות בית־המקדש והתפלל בקול: ”אבי, פאר את שמך!” יהוה השיב בקול מן השמים ואמר: ”כבר פיארתי ושוב אפאר”. אך פלא זה לא נטע אמונה בלב הנוכחים. נאמר במקרא: ”אף כי עשה אותות רבים לנגד עיניהם, לא האמינו בו” (יוחנן י״ב:28–30, 37; השווה אפסים ג׳:17).
מדוע הנסים לא בנו בהם אמונה
כיצד ייתכן חוסר אמונה זה לנוכח נסים? דחיית מנהיגי־הדת היהודים את ישוע נראית כחידה במיוחד לאור העובדה שבתקופה שבה החל ישוע את שירותו, היהודים ככלל היו ”שרויים בציפייה” לבוא ”המשיח” (לוקס ג׳:15). אך שורש הבעיה נעוץ בטיב הציפיות. המילונאי וו. א. ויין ציטט את דבריו של חוקר מקרא נודע, שהיהודים דגלו באופן כפייתי ברעיון שהמשיח יעניק להם ”ניצחון עולמי” ו”שפע חומרי”. לכן הם לא היו מוכנים לקבל את ישוע מנצרת, איש עניו שאינו מעורב בפוליטיקה, שהופיע בקרבם כמשיח האמת בשנת 29 לספירה. מנהיגי־הדת אף חששו פן תורת ישוע תשבש את המצב ותסכן את מעמדם החשוב (יוחנן י״א:48). דעותיהם המגובשות ואנוכיותם סימאו את עיניהם מִרְאות את משמעות נסיו של ישוע.
לאחר מכן, מנהיגי־הדת היהודים ואחרים דחו את ההוכחה הפלאית לכך שתלמידי ישוע זכו לחסד אלוהים. למשל, כאשר שליחיו ריפאו פיסח מלידה, חברי בית־הדין העליון היהודי הנרגזים אמרו: ”מה נעשה לאנשים האלה? הרי אות ברור נעשה על־ידם, גלוי הוא לכל יושבי ירושלים ואין אנו יכולים להכחיש אותו. אבל כדי שלא יוסיף הדבר להתפרסם בעם, נאיים עליהם שלא ידברו עוד בשם הזה אל שום אדם” (מעשי־השליחים ג׳:1–8; ד׳:13–17). ללא ספק, נס נפלא זה לא נטע או בנה אמונה בלבם של אנשים אלה.
שאפתנות, גאווה וחמדנות הן גורמים שהניעו רבים להקשות את לבבם. נראה שכך היה במקרה של קורח, דתן ואבירם שהוזכרו בראשית המאמר. אחרים עשו כן עקב קנאה, פחד וגישות מזיקות רבות נוספות. אנו גם נזכרים במלאכים המרדנים, השדים, שבעבר היתה להם הזכות לראות את פני אלוהים (מתי י״ח:10). אין הם מפקפקים בקיומו של אלוהים. להיפך, ”השדים מאמינים [בקיומו] ואף רועדים” (יעקב ב׳:19). עם זאת, אין להם אמונה באלוהים.
משמעות האמונה האמיתית
אמונה אינה סברה ותו לא. כמו־כן, אין היא מסתכמת בתגובה רגשית חולפת לנס כלשהו. בעברים י״א:1 נאמר: ”האמונה היא ביטחון בממשות הדברים המקוּוים, הוכחת דברים שאינם נראים”. אדם מאמין משוכנע בכל לבו שכל הבטחותיו של יהוה אלוהים הן בבחינת דבר שהתגשם. יתרה מזו, ההוכחה החד־משמעית של ממשות הדברים שאינם נראים כה מוחצת, עד כי נאמר שהאמונה כשלעצמה מקבילה להוכחה זו. אמונה אכן מבוססת על הוכחות. בימי קדם, היה לנסים חלק בפיתוח האמונה ובטיפוחה. המופתים שנתן ישוע נועדו לשכנע את האנשים שהוא המשיח המובטח (מתי ח׳:16, 17; עברים ב׳:2–4). בדומה לכך, מתנות רוח אלוהים, דהיינו כוחו הפעיל, כגון ריפוי פלאי ודיבור בלשונות, הוכיחו כי היהודים חדלו לזכות לשביעות־רצונו של יהוה ושהוא שבע־רצון מהקהילה המשיחית, שיסד בנו, ישוע המשיח (קורינתים א׳. י״ב:7–11).
אחת ממתנות הרוח הפלאיות היא כושר הנבואה. נס זה שהתחולל לעיני לא־מאמינים, הניע אותם לעבוד את יהוה ולהכריז: ”אכן יש אלוהים בקרבכם” (קורינתים א׳. י״ד:22–25). אולם, יהוה אלוהים לא התכוון שהנסים יהיו חלק קבוע מעבודת־אלוהים המשיחית. על כן, כתב השליח פאולוס: ”נבואות תיבטלנה, לשונות תחדלנה” (קורינתים א׳. י״ג:8). נראה שמתנות אלה חדלו להתקיים עם מותם של השליחים ושל מי שקיבלו אותן מן השליחים.
אם כן, האם נשמט מהאנשים היסוד לאמונה? לא, שהרי פאולוס אמר: ”[אלוהים] לא חדל להעיד על עצמו במעשיו הטובים, בתיתו לנו גשם מן השמים ועונות פוריות, ובמלאו את לבותינו מזון ושמחה” (מעשי־השליחים י״ד:17). למעשה, עבור ישרי הלב הרוצים לפתוח את שכלם ולבבם להוכחות שמסביבנו, ”עצמותו הנעלמת [של יהוה אלוהים], היא כוחו הנצחי ואלוהותו, נראית בבירור מאז בריאת העולם בהיותה נתפסת בשכל באמצעות הדברים שנבראו. לכן אין להם [למתכחשים לקיום אלוהים] במה להצטדק” (רומים א׳:20).
אין די באמונה בקיומו של אלוהים. פאולוס עודד: ”ואל תידמו לעולם הזה, כי אם השתנו על־ידי התחדשות הדעת כדי שתבחינו מהו רצון אלוהים, מהו הטוב והרצוי והמושלם בעיניו” (רומים י״ב:2). ניתן לעשות כן על־ידי חקר שקדני של כתבי־הקודש בעזרת פרסומים משיחיים, כגון כתב־עת זה. אמונה המבוססת על ידע מדויק מתוך דבר־אלוהים, המקרא, אינה רופפת או רדודה. מי שהבינו את רצון אלוהים ועושים אותו באמונה, עובדים את אלוהים (רומים י״ב:1).
מאמינים אף שאינם רואים
השליח תומא התקשה להאמין בתחייתו של ישוע. ”אם לא אראה את סימן המסמרים בידיו ולא אשים את אצבעי במקום שהיו המסמרים ולא אשים את ידי בצדו, לא אאמין”, הכריז תומא. לאחר מכן, כאשר הופיע ישוע בגוף אדם והראה את פצעי הוקעתו, תומא הגיב בחיוב לנס זה. אך ישוע אמר: ”אשרי אלה שאינם רואים ועם זאת מאמינים” (יוחנן כ׳:25–29).
כיום, מיליוני עדי־יהוה ’מתהלכים על־פי אמונה ולא על־פי מראה עיניים’ (קורינתים ב׳. ה׳:7). אף שלא ראו את הנסים המוזכרים במקרא, הם מאמינים בלב שלם שהללו התרחשו. העדים מאמינים באלוהים ובדברו. בעזרת רוחו, הם מסוגלים להבין את עיקרי־האמונה שבמקרא ואת הנושא העיקרי בו — הצדקת ריבונותו של יהוה אלוהים באמצעות מלכותו השמימית (מתי ו׳:9, 10; טימותיאוס ב׳. ג׳:16, 17). משיחיים אמיתיים אלה מיישמים בחייהם את עצת המקרא הנבונה לתועלתם הרבה (תהלים קי״ט:105; ישעיהו מ״ח:17, 18). הם מקבלים את ההוכחה הניצחת שנבואות המקרא מזהות תקופה זו כ”אחרית הימים”, ומאמינים שהעולם החדש שהבטיח אלוהים אכן קרוב (טימותיאוס ב׳. ג׳:1–5; מתי כ״ד:3–14; פטרוס ב׳. ג׳:13). הם שמחים לחלוק את דעת אלוהים עם הזולת (משלי ב׳:1–5). הם יודעים שמי שמחפשים אחר אלוהים יכולים למצוא אותו באמת רק באמצעות לימוד כתבי־הקודש (מעשי־השליחים י״ז:26, 27).
זכור לך אלברט, שהוזכר במאמר הקודם? כמה ימים לאחר שתפילתו לנס לא נענתה, ביקרה אצלו עדת־יהוה, אשה קשישה שמסרה לו ספרות המבוססת על המקרא. לאחר מכן, הסכים אלברט לקבל שיעור־מקרא ביתי ללא תמורה כספית. ככל שהתוודע לבשורת המקרא, האכזבה פינתה את מקומה להתרגשות. הוא החל להבין שככלות הכל כן מצא את אלוהים.
כתבי־הקודש מעודדים: ”דירשו יהוה בהימצאו. קראוהו בהיותו קרוב” (ישעיהו נ״ה:6). תוכל לעשות כן, לא בציפייה שיתחולל בימינו נס מאת אלוהים, אלא באמצעות רכישת ידע מדויק מדברו. זהו כורח המציאות, משום שנסים כשלעצמם אינם בונים אמונה.
[תמונה בעמוד 5]
אפילו תחייתו הפלאית של אלעזר לא הניעה את אויבי ישוע להאמין בו
[תמונות בעמוד 7]
אמונה חייבת להתבסס על ידע מדויק מתוך המקרא