האם מן הראוי שתאמין בגלגול נשמות?
הפילוסוף היווני אפלטון קישר בין התאהבות ובין הרעיון של גלגול נשמות. הוא האמין שלאחר מות הגוף, הנפש שהיא נצחית נודדת אל מה שנקרא ”עולם הצורות הטהורות”. ללא גוף, היא שוכנת שם זמן־מה, צופה בצורות. לאחר מכן, כאשר הנפש מתגלגלת לגוף הבא, היא זוכרת בתת־ההכרה את עולם הצורות וכמהה אליו. לדברי אפלטון, אנשים מתאהבים משום שהם רואים בבחיר־לבם את אידיאל היופי הזכור להם במעורפל, ושאותו הם מחפשים.
זיהוי המקור והיסוד
עיקר־האמונה של גלגול נשמות דורש שהנפש תהיה בת־אלמוות. אם כן, התחקוּת אחרי שורש האמונה בגלגול נשמות תובילנו לעמים או לאומות שבהם רווחה האמונה בהישארות הנפש. על־סמך זאת, יש סבורים שמקור האמונה במצרים הקדומה. אחרים גורסים שמקורה בבבל הקדומה. כדי לשוות יוקרה לדת הבבלית, כוהני־הדת הבבליים הגו את הדוקטרינה של גלגול הנשמות. כך הם יכלו לטעון שגיבורי הדת שלהם הם אבות אבותיהם המכובדים שמתו זמן רב קודם לכן ונולדו מחדש.
אך האמונה בגלגול נשמות זכתה לשיא פריחתה דווקא בהודו. החכמים ההינדים התחבטו בבעיות האוניברסליות של הרֶשע והסבל הפוקדים את בני־האדם. ’כיצד ניתן ליישב דברים אלו עם התפיסה שהבורא הוא אל צדק?’ שאלו. הם ניסו ליישב את הסתירה בין צדקת אלוהים ובין האסונות הבלתי צפויים והאי־שוויוניות שבעולם. עם הזמן, הם המציאו את ’חוק הקַרְמָה’, חוק הגורם והתוצאה — ’מה שהאדם זורע, את זאת גם יקצור’. הם חיברו ’מאזן’ מפורט, שלפיו הישגי האדם או מגרעותיו בחייו זוכים לגמול או באים על עונשם בגלגול הבא.
”קַרְמָה” משמעה פשוט ”מעשה”. הינדי נחשב לבעל קרמה טובה אם הוא מתאים עצמו לנורמות החברתיות והדתיות ולבעל קרמה רעה אם אינו עושה כן. מעשיו או הקרמה שלו, חורצים את עתידו בגלגולו הבא. ”כל האנשים נולדים עם תבנית אופי, שגובשה בעיקר על־ידי מעשיהם בגלגוליהם הקודמים, בעוד המבנה הפיסי שלהם נקבע על־פי תורשה”, אומר הפילוסוף נִיקִילָנְאֶנְד. ”[לפיכך] האדם הוא האדריכל של עתידו, הבנאי של גורלו”. אולם, המטרה העיקרית היא להשתחרר מגלגל ההוויה והלידות ולהתאחד עם הבְּרַהְמָן — המציאות המוחלטת. מאמינים כי ניתן להתאמץ להשיג זאת על־ידי התנהגות חברתית מקובלת וידע הינדי מיוחד.
לפיכך, יסוד האמונה בגלגול הנשמות הוא הדוקטרינה של הישארות הנפש ועל־יסוד זה נבנה חוק הקרמה. הבה נראה מה אומר דבר־אלוהים שנכתב בהשראה, במקרא, על רעיונות אלה.
האם הנפש בת־אלמוות?
כדי להשיב על שאלה זו, הבה נפנה לאסמכתא העליונה בנושא — לדברו הכתוב של הבורא. כבר בספר הראשון של המקרא, בראשית, אנו למדים מהי המשמעות המדויקת של המילה ”נפש”. נאמר במקרא על בריאת האדם הראשון: ”וייצר יהוה אלוהים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה” (בראשית ב׳:7). ללא ספק, הנפש אינה משהו שיש לאדם אלא האדם עצמו. המילה נפש נזכרת במקרא יותר מ־700 פעם, ומעולם אינה עוסקת בחלק נפרד ומופשט של האדם אלא תמיד בדבר מוחשי ופיסי (תהלים ל״ה:13; ק״ז:9; קי״ט:28; איוב ו׳:7).
מה קורה לנפש במוות? תן דעתך למה שאירע לאדם במותו. כשהוא חטא, אמר לו אלוהים: ”[תשוב] אל האדמה, כי ממנה לוקחת. כי עפר אתה ואל עפר תשוב” (בראשית ג׳:19). חשוב על משמעות הדבר. אדם לא היה קיים עד אשר ברא אותו אלוהים עפר מן האדמה. לאחר מותו, שב אדם לאותו מצב של חוסר קיום.
במילים פשוטות, המקרא מלמד כי מוות הנו ההיפך מחיים. בקהלת ט׳:5, 10 אנו קוראים: ”החיים יודעים שימותו; והמתים אינם יודעים מאומה, ואין עוד להם שכר, כי נשכח זכרם. כל אשר תמצא ידך לעשות, בכוחך עשה. כי אין מעשה וחשבון ודעת וחוכמה בשאול, אשר אתה הולך שמה”.
כלומר, המתים אינם מסוגלים לעשות או לחוש דבר. אין להם כל מחשבות, ואין הם זוכרים מאומה. מחבר התהלים ציין: ”אל תבטחו בנדיבים בבן־אדם שאין לו תשועה. תצא רוחו, ישוב לאדמתו, ביום ההוא אבדו עשתונותיו” (תהלים קמ״ו:3, 4).
המקרא מראה בבירור שבשעת המוות הנפש אינה עוברת לגוף אחר, אלא מתה. ”הנפש החוטאת היא תמות”, מציין המקרא חד־משמעית (יחזקאל י״ח:4, 20; מעשי־השליחים ג׳:23; ההתגלות ט״ז:3). לפיכך, לדוקטרינה של הישארות הנפש — היסוד ועמוד־התווך של תיאוריית גלגול הנשמות — אין כל תימוכין במקרא. בלעדיה, כל התיאוריה קורסת. אם כן, איך ניתן להסביר את הסבל שאנו עדים לו בעולם?
מדוע אנשים סובלים?
הסיבה היסודית לסבל האנושי היא האי־שלימות שהנחיל לנו אדם החוטא. המקרא אומר: ”כשם שעל־ידי אדם אחד בא החטא לעולם, ועקב החטא בא המוות, כך עבר המוות לכל בני אדם משום שכולם חטאו” (רומים ה׳:12). מאחר שאנו צאצאי אדם, כולנו סובלים חולי, מזדקנים, ובסופו של דבר מתים (תהלים מ״א:2, 4; פיליפים ב׳:25–27).
יתר על כן, חוק המוּסר הבלתי משתנה של הבורא מציין: ”אל תִטעו, באלוהים אין להתל; כי מה שאדם זורע, את זאת גם יקצור. מי שזורע בשדה בשרו, מן הבשר יקצור כיליון” (גלטים ו׳:7, 8). לפיכך, אורח־חיים מופקר עלול להוביל למצוקה רגשית, להריונות לא־רצויים ולמחלות־מין. ”ניתן לומר כי הגורם הראשון במעלה לשיעור מדהים של 30 אחוז ממקרי הסרטן הסופני [בארצות־הברית] הוא עישון, והגורם למספר שווה של מקרים הוא אורח־החיים, במיוחד הרגלי תזונה לקויים והעדר התעמלות”, נאמר בכתב־העת סיינטיפיק אמריקן. חלק מן האסונות הגורמים סבל נובעים מניהול כושל של משאבי כדור־הארץ. (השווה ההתגלות י״א:18.)
האדם אחראי בהחלט לחלק ניכר מסבלו. אך מאחר שהנפש אינה בת־אלמוות, החוק ’תקצור את אשר זרעת’ אינו יכול לתלות את הסיבה לסבל האנושי בקרמה — מעשים בגלגול קודם כביכול. ”שהרי המת משוחרר מן החטא”, מציין המקרא (רומים ו׳:7, 23). לפיכך, תוצאות החטא אינן עוברות אל חיים שלאחר המוות.
גם השטן גורם סבל רב. למעשה, השטן שולט בעולם (יוחנן א׳. ה׳:19, ע״ח). כמו־כן, כפי שחזה ישוע המשיח, תלמידיו ’יהיו שנואים על הכל למען שמו’ (מתי י׳:22). על כן, לא אחת הצדיק מתמודד עם בעיות רבות משל הרָשע.
בעולם זה מתחוללים מאורעות שהסיבות להם אינן ברורות מייד. האצן המהיר ביותר עלול למעוד ולהפסיד במירוץ. צבא רב־עוצמה עלול לספוג מפלה מידי צבא חלש ממנו. אפשר שאיש חכם אינו מצליח למצוא עבודה טובה, ולכן רעב ללחם. מפאת הנסיבות, אנשים בעלי הבנה מעולה בניהול עסקים אינם מסוגלים לנצל את הידע שלהם, ולכן שוקעים בעוני. ידענים מעוררים אולי את זעמם של בעלי השררה ולכן חִנם סר בעיניהם. מדוע זה כך? ”כי עת ופגע יקרה את כולם”, משיב המלך החכם שלמה (קהלת ט׳:11).
סבל היה נחלת האנושות זמן רב לפני שחכמי ההינדואיזם ניסו לנתח את סיבת קיומו. אך, היש תקווה לעתיד טוב יותר? ואיזו הבטחה יש במקרא עבור המתים?
עתיד שליו
הבורא הבטיח להביא בקרוב סוף לחברה בעולם הנוכחי הנתון לשליטת השטן (משלי ב׳:21, 22; דניאל ב׳:44). חברה אנושית חדשה רבת־צדק — ”ארץ חדשה” — תהיה ממשות (פטרוס ב׳. ג׳:13). באותה עת, ”בל יאמר שכן: ’חליתי’” (ישעיהו ל״ג:24). אפילו הצער הנלווה למוות יחלוף, שכן אלוהים ”ימחה כל דמעה מעיניהם והמוות לא יהיה עוד; גם אבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד, כי הראשונות עברו” (ההתגלות כ״א:4).
על תושבי העולם החדש שמבטיח אלוהים, ניבא מחבר התהלים: ”צדיקים יִירשו ארץ, וישכנו לעד עליה” (תהלים ל״ז:29). יתרה מזו, הענווים ’יתענגו על רוב שלום’ (תהלים ל״ז:11).
מוּקַנְדְבַּיי שהוזכר במאמר הקודם מת לפני ששמע על הבטחות אלוהים הנפלאות. אך המקרא מבטיח למיליונים שמתו מבלי לדעת את אלוהים את התוחלת לקום לעולם חדש שליו: ”תהיה תחייה הן של הצדיקים והן של הרשעים” (מעשי־השליחים כ״ד:15; לוקס כ״ג:43).
המילה ”תחייה” מתורגמת כאן מן המילה היוונית אָנַסְטָסִיס, שמשמעה המילולי הוא ”תקומה”. לפיכך, תחייה כוללת את החייאת דפוסי־החיים של הפרט.
לחוכמתו של בורא השמים והארץ אין גבול (איוב י״ב:13). לא קשה לו לזכור את דפוסי־החיים של מי שמתו. (השווה ישעיהו מ׳:26.) ליהוה אלוהים שפע אהבה (יוחנן א׳. ד׳:8). מכאן שביכולתו לא לנצל את זיכרונו המושלם כדי להעניש את המתים על מעשיהם, אלא כדי להקימם לתחייה לארץ גן־עדנית ולהקנות להם את האישיות שהיתה להם לפני מותם.
עבור מיליונים כמוקנדביי משמעות התחייה תהיה להתאחד שוב עם יקיריהם. אך תאר לך מה עשוי להיות משמע הדבר עבור החיים עתה. למשל, חשוב על בנו של מוקנדביי, שהכיר את האמת הנפלאה על אלוהים ועל מטרותיו. מה מנחם אותו לדעת שאביו אינו כבול לגלגל ההוויה והלידות האין־סופי, כשבכל אחד מהגלגולים הוא מוקף ברֶשע ובסבל! הוא פשוט ישן את שנת־המוות, מצפה לתחייה. מה שמח הוא להרהר באפשרות שיום אחד יוכל לחלוק עם אביו את אשר הוא עצמו למד מן המקרא!
רצון אלוהים הוא ש”כל בני אדם ייוושעו ויגיעו להכרת האמת” (טימותיאוס א׳.ב׳:3,4). זו העת ללמוד כיצד תוכלו אתה ומיליונים אחרים, שכבר עושים את רצון אלוהים, לחיות לנצח בגן־עדן עלי־אדמות (יוחנן י״ז:3).
[קטע מוגדל בעמוד 7]
”עת ופגע יקרה את כולם” (קהלת ט׳:11)
[תיבה בעמוד 6]
אישיות אלוהים וחוק הקַרְמָה
”חוק הקַרְמָה”, מסביר מוֹהַנְדַּס ק. גנדי, ”אינו משתנה ולא ניתן לחמוק ממנו. לפיכך כמעט שאין כל צורך בהתערבות אלוהים. הוא חוקק את החוק, וכביכול פרש”. הסבר זה הטריד את גנדי.
מאידך, הבטחת התחייה מגלה שאלוהים מתעניין מאוד בבריאתו. כדי להשיב את המתים אל החיים בארץ דמויית גן־עדן, אלוהים חייב לדעת ולזכור כל פרט לגבי האיש. אלוהים אכן מתעניין בכל אחד מאיתנו (פטרוס א׳. ה׳:6, 7).
[תמונה בעמוד 5]
גלגל החיים בהינדואיזם
[תמונה בעמוד 8]
דבר־אלוהים מלמד על התחייה