שאלות של קוראים
מה אומר המקרא בעניין עונש מוות לפושעים?
מטבע הדברים, כל אחד מאיתנו גיבש דעה משלו בנושא, על־סמך ניסיונו האישי או מצבו בחיים. אולם, כעדי־יהוה, עלינו להשתדל להתאים את מחשבותינו למחשבות אלוהים בעניין עונש המוות, ועם זאת לשמור על ניטרליות באשר לעמדות הפוליטיות שרבים נוקטים בנושא.
בקצרה, אלוהים אינו מציין בדברו הכתוב שעונש מוות הוא פסול.
עוד בשחר ההיסטוריה ציין יהוה את השקפתו בנושא, ככתוב בבראשית פרק ט׳. הפרק עוסק בנוח ומשפחתו, שהיו לאבות המשפחה האנושית כולה. לאחר צאתם את התיבה, הרשה להם אלוהים לאכול בעלי־חיים — כלומר להורגם, לשפוך את דמם ולאכול את בשרם. לאחר מכן, בבראשית ט׳:5, 6, אמר אלוהים: ”ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. מיד כל חיה אדרשנו. ומיד האדם, מיד איש אחיו, אדרוש את נפש האדם. שופך דם האדם, באדם דמו יישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם”. אם כן, יהוה התיר להטיל עונש מוות על רוצחים.
בתקופה שעם־ישראל היה עמו של אלוהים, היו עוד עבירות חמורות על חוקי אלוהים, שחייבו מיתה. בספר במדבר ט״ו:30 אנו קוראים הצהרה כללית זו: ”והנפש אשר תעשה ביד רמה [כלומר במזיד], מן האזרח ומן הגֵר, את יהוה הוא מגדף, ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה”.
אך מה באשר לתקופה שאחרי היווסדה של הקהילה המשיחית? ובכן, ידוע לנו שיהוה הרשה את קיומן של ממשלות אנוש, וכינה אותן רשויות השלטון. למעשה, לאחר העצה שניתנה למשיחיים להיכנע לשלטונות, המקרא אומר שהללו משמשים כ”משרתי אלוהים לטובתך. אך אם תעשה את הרע, עליך לפחוד: שהרי לא לחינם הם מחזיקים בחרב, כי משרתי אלוהים הם לנקום ולשפוך זעם על עושי הרע” (רומים י״ג:1–4).
היש להסיק מכך אפוא שרשויות השלטון רשאיות אפילו להוציא להורג את מי שביצעו פשעים חמורים? מן הכתוב בפטרוס א׳. ד׳:15 נוכל להסיק כי התשובה היא חיובית. בפסוקים אלה השליח מפציר באֶחיו: ”רק אל יסבול איש מכם כרוצח או כגנב או כעושה רעה או כמתערב בענייני אחרים”. האם שמת לב שהוא אומר ”אל יסבול איש מכם כרוצח”? פטרוס לא אמר שלשלטונות אין כל זכות לגרום לרוצח סבל בגין פשעו. אדרבה, דבריו מרמזים שרוצח עלול לקבל בצדק את העונש הראוי לו. האם כלול בכך עונש מוות?
ייתכן שכן. דברי פאולוס המוזכרים במעשי־השליחים פרק כ״ה מבהירים זאת. היהודים האשימו את פאולוס בחטא לתורה. שר־הצבא שלח את האסיר, פאולוס, למושל הרומי ודיווח כלשון מעשי־השליחים כ״ג:29: ”מצאתי שהאשימו אותו בעניינים הנוגעים לתורתם, אך לא היתה שום אשמה שתחייב מוות או מאסר”. מקץ שנתיים הועמד פאולוס לפני המושל פסטוס. במעשי־השליחים כ״ה:8 נאמר: ”הגן שאול על עצמו ואמר: ’לא חטאתי במאומה לחוקי היהודים, אף לא למקדש ולא לקיסר’”. אך כעת התמקד בהערתו לגבי עונשים, לרבות עונש מוות. אנו קוראים במעשי־השליחים כ״ה:10, 11:
”ענה שאול: ’לפני כס המשפט של הקיסר אני עומד ושם עלי להישפט. לא עשיתי עוול לאף יהודי, וזאת גם אתה יודע היטב. אם אומנם גרמתי עוול ועשיתי דבר המחייב מוות אינני מסרב למות. אבל אם אין מאומה במה שאלה מאשימים אותי, איש לא יוכל להסגירני בידם. אל הקיסר אני פונה!’”
פאולוס, שהתייצב לפני הרשות המוסמכת כדין, הודה כי לקיסר יש זכות להעניש פושעים, ואף להוציאם להורג. הוא לא סירב להיענש בעניינו, אם יימצא אשם. יתרה מזו, הוא לא אמר שלקיסר יש זכות להטיל עונש מוות על רוצחים בלבד.
אין ספק שהמערכת המשפטית הרומית לא היתה מושלמת; והוא הדין לגבי מערכות המשפט של בני־האדם בימינו. קרה בעבר וקורה כיום שאנשים חפים מפשע מורשעים ונענשים. אפילו פילטוס אמר על ישוע: ”לא מצאתי בו כל אשמה מחייבת מוות. על כן אעניש אותו במלקות ואשחרר אותו”. הגם שרשות השלטון הודתה שישוע חף־מפשע, איש חף־מפשע זה הוּצא להורג (לוקס כ״ג:22–25).
עוולות כאלה לא גרמו לפאולוס ולפטרוס לטעון שעונש מוות אינו מוסרי מיסודו. נהפוך הוא, השקפת אלוהים בנידון היא שכל עוד רשויות השלטון של הקיסר קיימות, הן ’יחזיקו בחרב לשפוך זעם על עושי הרע’. השימוש בחרב כולל, בין היתר, הטלת עונש מוות. אך כשמדובר בשאלה השנויה במחלוקת אם שלטונות העולם רשאים להשתמש בזכותם להוציא להורג רוצחים, יקפידו משיחיים אמיתיים להישאר ניטרלים. שלא ככמורת הנצרות, אין הם נכנסים לוויכוח בנושא.