‏”‏אל הקיסר אני פונה!‏”‏

אספסוף תופס אדם חסר הגנה ומתחיל להכותו.‏ לדעת האנשים,‏ דינו מיתה.‏ אך בדיוק לפני שהם מבצעים את זממם,‏ מופיעים חיילים ובקושי רב מחלצים את המותקף מידי ההמון האלים.‏ האיש הוא השליח פאולוס.‏ תוקפיו הם יהודים המתנגדים נמרצות להטפתו ומאשימים אותו בחילול המקדש.‏ מחלציו הם רומים,‏ תחת פיקודו של קלודיוס ליסיאס.‏ בתוך כל ההמולה,‏ נעצר פאולוס כחשוד בביצוע פשע.‏

שבעת הפרקים האחרונים של ספר מעשי השליחים מתארים את מה שקרה מרגע המעצר.‏ ההיסטוריה המשפטית של פאולוס,‏ ההאשמות נגדו,‏ דברי הגנתו והיבטים מסוימים במשפט הפלילי של רומא שופכים אור על פרקים אלה.‏

עצוּר בהוראת קלודיוס ליסיאס

תפקידו של קלודיוס ליסיאס היה,‏ בין היתר,‏ לשמור על הסדר הציבורי בירושלים.‏ הממונה עליו,‏ הנציב הרומי של יהודה,‏ ישב בקיסריה.‏ ניתן לראות בצעדים שנקט ליסיאס במקרה של פאולוס מתן הגנה לאדם מפני אלימות,‏ ומעצר בעוון הפרת סדר.‏ תגובתם של היהודים גרמה לליסיאס להוביל את העציר למצודת החיילים במבצר אנטוניה (‏מעשי השליחים כ״א:‏27 עד כ״ב:‏24‏)‏.‏

ליסיאס היה צריך לברר מה עולל פאולוס.‏ הוא לא הבין דבר מכל המהומה,‏ לכן ללא כל עיכוב הורה ’‏לחקור את פאולוס במלקות כדי לברר מדוע צעקו עליו כך’‏ (‏מעשי השליחים כ״ב:‏24‏)‏.‏ מקובל היה לעשות זאת כדי לחלץ ראיות מפיהם של פושעים,‏ עבדים ואחרים מן המעמד הנמוך.‏ השוט אולי השיג את מטרתו,‏ אך הוא היה אמצעי ענישה מחריד.‏ לחלק מהשוטים הוצמדו שרשראות שעליהן תלויים כדורי מתכת.‏ אחרים כללו רצועות עור שהיו נעוצים בהן עצמות חדות ושברי מתכת.‏ הם שיסעו את הבשר וגרמו לפציעות חמורות.‏

בשלב זה הודיע פאולוס שהוא אזרח רומי.‏ אסור היה להלקות רומי שלא הוכחה אשמתו,‏ ולכן כאשר תבע פאולוס את זכויותיו,‏ היתה לכך השפעה מיידית.‏ חייל רומי שהתעלל באזרח רומי או הענישו עלול היה לאבד את משרתו.‏ אם כן,‏ מטעמים מובנים זכה פאולוס מכאן ואילך למעמד של אסיר יוצא דופן,‏ וגם יכל לקבל מבקרים (‏מעשי השליחים כ״ב:‏​25–29;‏ כ״ג:‏​16,‏ 17‏)‏.‏

הואיל וליסיאס לא היה בטוח לגבי ההאשמות,‏ הוא הביא את פאולוס לפני הסנהדרין כדי לשמוע הסבר על המהומה.‏ אך פאולוס עורר התנצחות כאשר ציין שהוא נשפט על אמונתו בתחיית המתים.‏ הוויכוח היה כה חריף,‏ עד כי ליסיאס חשש שמא ישסעו את פאולוס ולכן נאלץ לחטוף אותו מידיהם של היהודים הזועמים (‏מעשי השליחים כ״ב:‏30 עד כ״ג:‏10‏)‏.‏

ליסיאס לא רצה להיות אחראי לרצח של אזרח רומי.‏ לפיכך כשנודע לו שנרקמת מזימה להרוג את האסיר,‏ מייד ציווה לשלוח אותו לקיסריה.‏ ההליך החוקי קבע שכאשר מעבירים אסירים לדיון בערכאות גבוהות יותר,‏ יש לספק מסמכים המפרטים את הפרשה.‏ מסמכים אלה יכללו את מה שהעלו החקירות הראשוניות,‏ את הסיבות לפעולות שננקטו ואת התרשמותו של החוקר לגבי המקרה.‏ ליסיאס דיווח שהאשימו את פאולוס ’‏בעניינים הנוגעים לתורת היהודים,‏ אך לא היתה שום אשמה שתחייב מוות או מאסר’‏.‏ הוא גם ציווה על מאשימיו של פאולוס להציג את טענותיהם לפני הפּרוֹקוּרָטוֹר פליקס (‏מעשי השליחים כ״ג:‏29,‏ 30‏)‏.‏

הנציב פליקס אינו פוסק

תחום השיפוט הפרובינציאלי התבסס על סמכותו וכוחו של פליקס.‏ הוא יכול היה לבחור לנהוג לפי המנהג המקומי או לפי החקיקה הפלילית,‏ שחלה על החברה הגבוהה ועל פקידי ממשל.‏ חוקים אלה נודעו בשם אוֹרדוֹ ‏(‏ordo‏)‏,‏ או רשימה.‏ היתה לו הרשות להיעזר בסמכות שיפוטית נוספת,‏ אקסטרה אוֹרדִינֶם (‏extra ordinem‏)‏,‏ כדי לטפל בכל סוגי העבירות.‏ תפקידו של הנציב המחוזי היה ’‏לא רק להביא בחשבון את מה שנעשה ברומא,‏ אלא גם את מה שצריך להיעשות באופן כללי’‏.‏ לכן,‏ נראה שסמכותו השיפוטית היתה מאוד נרחבת.‏

לא ידועים כל הפרטים לגבי חוקי רומי הקדומים,‏ אך המקרה של פאולוס נחשב ל”‏דוגמה מובהקת להליך הפרובינציאלי הפלילי,‏ אקסטרה אורדינם”‏.‏ הנציב,‏ שלצדו יועציו,‏ שמע את ההאשמות שהציגו אנשים שונים.‏ הנאשם נדרש להתייצב לפני מאשימו וניתן לו ללמד זכות על עצמו.‏ עם זאת,‏ נטל ההוכחה רבץ על שכמו של התובע.‏ השופט יכול היה לגזור כל עונש שראה לנכון.‏ הוא יכל לפסוק לאלתר בעניין או לדחות את הדיון עד להודעה חדשה ולהשאיר את הנאשם במעצר.‏ הלמדן הנרי קָדבֶּרי מציין:‏ ”‏אין ספק שסמכותו המוחלטת של הפּרוֹקוּרָטוֹר עלולה היתה לגרום לו להיכנע ’‏להשפעה בלתי ראויה’‏ ולקבל שוחד — אם כדי לגרום לו לזכות את הנאשם,‏ להרשיעו,‏ או כדי לדחות את הדיון”‏.‏

הכהן הגדול חנניה,‏ זקני היהודים וטֶרְטוּלוֹס התייצבו לפני פליקס וטענו שפאולוס היה ’‏בבחינת מגיפה ומעורר מהומות בקרב היהודים’‏.‏ הם ציינו שהוא היה מנהיג של ”‏כת הנוצרים [‏”‏נצרתיים”‏,‏ ע״ח‏]‏”‏ וגם ניסה לחלל את המקדש (‏מעשי השליחים כ״ד:‏​1–6‏)‏.‏

אלה שתקפו את פאולוס בהתחלה,‏ חשבו שראו אותו מכניס את טְרוֹפִימוֹס הנוכרי לחצר שהיתה שמורה אך ורק ליהודים.‏a (‏מעשי השליחים כ״א:‏​28,‏ 29‏)‏.‏ ולמען הדיוק,‏ אם אכן נעשתה עבירה,‏ הרי שטרופימוס אשם בה.‏ אך אם היהודים ראו במעשה המשוער של פאולוס סיוע לדבר עבירה,‏ גם הוא נחשב ראוי למיתה,‏ ונראה שרומא הסכימה להכיר בעונש מוות בגין עבירה זו.‏ לפיכך,‏ אם אנשי משמרת המקדש,‏ ולא ליסיאס,‏ היו מניחים את ידיהם על פאולוס,‏ היתה לסנהדרין רשות לשפוט אותו ולגזור את דינו.‏

היהודים סברו שמשנתו של פאולוס לא שיקפה את היהדות,‏ או דת מותרת (‏religio licita‏)‏,‏ ולכן יש להוציאה אל מחוץ לחוק ואפילו להחשיבה לחתרנית.‏

הם גם טענו שפאולוס ”‏מעורר מהומות בקרב כל היהודים בכל העולם”‏ (‏מעשי השליחים כ״ד:‏5‏)‏.‏ הקיסר קלודיוס האשים לא מכבר את יהודי אלכסנדריה בכך שהם ”‏מעוררים מגיפה כללית בכל העולם”‏.‏ הדמיון בולט לעין.‏ ”‏זה בדיוק היה הדבר המתאים לטעון נגד יהודי בתקופת שלטונו של קלודיוס או תחילת מלכות נירון”‏,‏ אומר ההיסטוריון א.‏ נ.‏ שרווין־ווייט.‏ ”‏היהודים ניסו לגרום לנציב לקבוע שהטפתו של פאולוס שווה לזריעת מהומות ציבוריות בקרב האוכלוסייה היהודית באימפריה.‏ הם ידעו שהנציבים לא נהגו להרשיע אנשים רק על סמך עבירות דתיות,‏ ולכן ניסו להוסיף נופך פוליטי להאשמה הדתית”‏.‏

פאולוס התייחס לכל פרט באישום וסנגר על עצמו.‏ ’‏לא גרמתי לשום התפרעות.‏ אני אומנם משתייך ל”‏כת”‏,‏ לפי הגדרתם,‏ אבל בכך אני שומר את חוקי היהודים.‏ כמה יהודים מאסיה עוררו את המהומה.‏ אם יש להם תלונות,‏ שיבואו להשמיע אותן כאן’‏.‏ פאולוס למעשה הגדיר את האישום כוויכוח דתי בין יהודים,‏ אשר לרומא לא היו את הכלים ליישבו.‏ פליקס כבר נלאה מלשמוע את היהודים הזועמים והטרחנים.‏ הוא דחה את הדיון,‏ ולמעשה השהה את ההליכים המשפטיים.‏ פאולוס לא נמסר ליהודים,‏ אשר טענו שיש להם סמכות שיפוטית בסוגיה,‏ והוא גם לא נשפט על־פי חוקי רומא או שוחרר.‏ לא היה ניתן ללחוץ על פליקס לפסוק בעניינו של פאולוס,‏ ונוסף על כך שהוא רצה להראות חסד לראשי היהודים,‏ היתה לו עוד סיבה לעכב את ההליכים — הוא קיווה שפאולוס ישחד אותו (‏מעשי השליחים כ״ד:‏​10–19,‏ 26‏)‏.‏b

לפני פּוֹרְקְיוֹס פֶסְטוֹס — נקודת מפנה

אחרי שנתיים,‏ היהודים בירושלים חידשו את האשמותיהם נגד פאולוס בעת שפורקיוס פסטוס הגיע למדינה והתמנה לנציב החדש.‏ הם ביקשו ממנו למסור לידיהם את פאולוס למשפט.‏ אך פסטוס השיב נחרצות:‏ ”‏אין הרומים נוהגים להסגיר אדם נאשם בטרם יעמוד מול המאשימים ותינתן לו אפשרות להגן על עצמו מפני ההאשמה”‏.‏ ההיסטוריון הארי ו.‏ טאשרה מעיר:‏ ”‏פסטוס מייד הבחין שמתוכנן לינץ’‏ משפטי נגד אזרח רומי”‏.‏ לפיכך התבקשו היהודים להציג את טענותיהם בקיסריה (‏מעשי השליחים כ״ה:‏​1–6,‏ 16‏)‏.‏

בקיסריה טענו היהודים שפאולוס ”‏אינו ראוי לחיות עוד”‏.‏ אבל לא היו להם כל הוכחות נגדו,‏ ופסטוס נוכח שפאולוס לא עשה דבר המחייב מוות.‏ ”‏היו להם כמה חילוקי דעות איתו על הדת שלהם ועל איזה ישוע שמת,‏ אשר שאול [‏פאולוס]‏ טען שהוא חי”‏,‏ הסביר פסטוס לפקיד ממשל אחר (‏מעשי השליחים כ״ה:‏​7,‏ 18,‏ 19,‏ 24,‏ 25‏)‏.‏

היה ברור שפאולוס לא היה אשם בשום עבירה פוליטית.‏ אך היהודים ככל הנראה גרסו,‏ שבית המשפט שלהם הוא היחיד המוסמך לפסוק בסוגיה.‏ האם פאולוס יעלה לירושלים להישפט על הדברים?‏ פסטוס שאל אם פאולוס יסכים,‏ אך היתה זו הצעה שלא ראוי להעלותה.‏ העברת העצוּר לירושלים,‏ היכן שהתובעים ישבו כשופטים,‏ משמעה שפאולוס יוסגר לידי היהודים.‏ ”‏לפני כס המשפט של הקיסר אני עומד ושם עלי להישפט”‏,‏ אמר פאולוס.‏ ”‏לא עשיתי עוול לאף יהודי.‏.‏.‏ איש לא יוכל להסגירני בידם.‏ אל הקיסר אני פונה!‏”‏ (‏מעשי השליחים כ״ה:‏​10,‏ 11,‏ 20‏)‏.‏

ברגע שאזרח רומי אמר מילים אלה,‏ בטל תוקפה של הסמכות השיפוטית הפרובינציאלית בעניינו.‏ זכותו להגיש ערעור (‏provocatio‏)‏ היתה ”‏ממשית,‏ כוללת ובת תוקף”‏.‏ לכן אחרי שנועץ פסטוס עם יועציו על הפרטים הטכניים,‏ הכריז:‏ ”‏פנית אל הקיסר,‏ אל הקיסר תלך”‏ (‏מעשי השליחים כ״ה:‏12‏)‏.‏

פסטוס דווקא שמח להיפטר מפאולוס.‏ כשם שהודה לפני הורדוס אגריפס השני מספר ימים אחרי כן,‏ הוא לא ממש התמצא בעניינו.‏ פסטוס נדרש להגיש לקיסר תצהיר בנוגע למקרה,‏ אך סעיפי האישום כללו סוגיות מורכבות בחוקי היהדות שלא היה לו שמץ של מושג לגביהן.‏ לעומתו,‏ אגריפס היה מומחה בתחום,‏ ולכן כשהוא הביע התעניינות,‏ ביקש ממנו פסטוס ללא דיחוי עזרה בניסוח האיגרת.‏ לאחר מכן,‏ כאשר פסטוס לא הבין את פשר נאומו של פאולוס לפני אגריפס,‏ קרא בקול:‏ ”‏אתה משתגע,‏ שאול!‏ הלימוד הרב מביא אותך לידי שיגעון”‏.‏ אבל אגריפס הבין היטב במה דברים אמורים.‏ ”‏עוד מעט ואתה משכנע אותי להיות משיחי”‏,‏ אמר.‏ בין שפסטוס ואגריפס הזדהו עם נימוקיו של פאולוס ובין שלא,‏ שניהם היו בדעה שפאולוס חף מפשע ושהוא יכול היה להשתחרר לולא פנה אל הקיסר (‏מעשי השליחים כ״ה:‏​13–27;‏ כ״ו:‏​24–32‏)‏.‏

האודיסיאה המשפטית מסתיימת

לאחר שהגיע פאולוס לרומא,‏ הוא הזמין את ראשי היהודים,‏ לא רק כדי לבשר להם,‏ אלא גם כדי לבדוק מה ידעו עליו.‏ אפשר שנודעו להם פרטים לגבי כוונות מאשימיו.‏ הרשויות בירושלים היו נוהגות לבקש מהיהודים ברומא לסייע להם בתביעה כלשהי,‏ אך פאולוס שמע שהם לא קיבלו שום הוראות בנוגע אליו.‏ בעודו ממתין למשפטו,‏ הורשה פאולוס להשכיר דירה ולבשר בחופשיות.‏ הקלות אלה אולי העידו שבעיני רומא,‏ פאולוס היה זכאי (‏מעשי השליחים כ״ח:‏​17–31‏)‏.‏

פאולוס היה עצור עוד שנתיים.‏ מדוע?‏ אין פרטים על כך במקרא.‏ בדרך כלל היה מותר להחזיק את המערער במעצר עד שמאשימיו יתייצבו כדי להגיש נגדו תביעה.‏ אבל ייתכן שהיהודים מירושלים הבינו שטענותיהם תלויות בשערה,‏ וכלל לא טרחו להופיע.‏ אולי זו היתה הדרך היעילה ביותר להשתיק את פאולוס לכמה שיותר זמן.‏ בכל אופן,‏ נראה שפאולוס עמד למשפט לפני נירון,‏ יצא זכאי ולבסוף שוחרר והמשיך לפעול במסגרת שליחותו — כחמש שנים אחרי שנעצר בראשונה (‏מעשי השליחים כ״ז:‏24‏)‏.‏

מתנגדי האמת יצרו מאז ומתמיד ’‏עמל עלי חוק’‏ בכוונה לסכל את פעילות ההטפה של המשיחיים.‏ אל לנו להיות מופתעים מכך,‏ שכן ישוע אמר:‏ ”‏אם אותי רדפו,‏ גם אתכם ירדפו”‏ (‏תהלים צ״ד:‏20;‏ יוחנן ט״ו:‏20‏)‏.‏ עם זאת,‏ ישוע גם הסמיך אותנו להכריז בחופשיות את הבשורה הטובה לכל העולם (‏מתי כ״ד:‏14‏)‏.‏ לכן,‏ כשם שהשליח פאולוס השיב מלחמה שערה כאשר נתקל ברדיפות ובהתנגדות,‏ גם עדי־יהוה בימינו ’‏מגינים על הבשורה הטובה ומעגנים אותה בחוק’‏ (‏פיליפים א׳:‏7‏,‏ ע״ח‏)‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏