כיצד הגיע המקרא לידינו — חלק ראשוןa

בבית־מלאכה קטן,‏ דפס ושולייתו הצעיר מפעילים בקצב את מכבש־הדפוס בעל מסגרת העץ,‏ ומניחים בעדינות דפים חלקים על אותיות הדפוס.‏ הם מוציאים את הדפים ובודקים את הטקסט המודפס.‏ הם תולים את העמודים המקופלים,‏ על חבלים דקים המתוחים מקיר לקיר למען יתייבשו.‏

לפתע,‏ נשמעות דפיקות חזקות בדלת.‏ הדפס המבוהל פותח את הדלת הנעולה,‏ וקבוצת חיילים חמושים שועטת פנימה.‏ הם מתחילים לחפש אחר הספרות הלא־חוקית מן הסוג הנתעב ביותר — המקרא בשפת העם!‏

הם איחרו לבוא.‏ המתרגם ועוזרו כבר הוזהרו מפני הסכנה,‏ רצו אל בית־המלאכה,‏ אספו דפים מלוא זרועותיהם ונמלטו במעלה נהר הריין.‏ הם הצילו לפחות חלק מעבודתם.‏

במקרה זה המתרגם היה וִילְייֶם טינדל,‏ שניסה להוציא לאור ב־1525 בעיר קֶלן שבגרמניה,‏ את ”‏הברית החדשה”‏ באנגלית חרף האיסור על כך.‏ מסתבר שתלאותיו אינן נדירות כלל ועיקר.‏ בכ־900,‏1 השנים שחלפו מאז נשלמה כתיבת המקרא,‏ גברים ונשים רבים סיכנו הכל כדי לתרגם ולהפיץ את דבר־אלוהים.‏ כיום,‏ אנו עדיין מפיקים תועלת מעבודתם.‏ מה עשו?‏ כיצד הגיעו לידינו ספרי המקרא שברשותנו?‏

העתקת המקרא ותִרגומו בימי קדם

משרתי אלוהים האמיתיים תמיד רחשו הערכה רבה לדבר־אלוהים.‏ האנציקלופדיה הקתולית החדשה אישרה:‏ ”‏בדומה לאבותיהם היהודים,‏ המשיחיים הקדומים העריכו את קריאת ספרי הקודש.‏ השליחים הלכו בעקבות ישוע (‏מתי ד׳:‏4;‏ ה׳:‏18;‏ לוקס כ״ד:‏44;‏ יוח׳ ה׳:‏39‏)‏,‏ ובקיאותם בברית הישנה מרמזת על קריאה ולימוד ממושכים ויסודיים.‏ הם דרבנו גם את תלמידיהם לעשות כן (‏רומ׳ ט״ו:‏4;‏ טימ״ב ג׳:‏15–17‏)‏”‏.‏

לשם כך,‏ נדרשו העתקים של המקרא.‏ בתקופה הטרום־משיחית,‏ מלאכה זו נעשתה ברובה על־ידי ’‏סופרים’‏ מקצועיים ממדרגה ראשונה,‏ שיראו פן ישגו בהעתקה (‏עזרא ז׳:‏6,‏ 11,‏ 12‏)‏.‏ הם שאפו לשלימות,‏ והציבו סטנדרדים גבוהים לכל מעתיקי המקרא שבאו בעקבותיהם.‏

אולם,‏ במאה הרביעית לפה״ס,‏ התעוררה בעיה.‏ אלכסנדר הגדול רצה שכל אנשי העולם יחונכו על ברכי התרבות היוונית.‏ כיבושיו הנהיגו את היוונית העממית,‏ קוייֶני,‏ כשפה המשותפת של עמי הים התיכון.‏ בעקבות זאת,‏ יהודים רבים מעולם לא למדו בילדותם לקרוא עברית,‏ ולכן לא יכלו לקרוא את כתבי־הקודש.‏ לפיכך,‏ בערך בשנת 280 לפה״ס,‏ קבוצת חכמים יהודים התכנסה באלכסנדריה שבמצרים לתרגום התנ״ך מעברית לקוייֶני העממית.‏ תרגומם נודע בשם תרגום השבעים או ספטואגינטה שהיא שבעים בלטינית,‏ ולפי הסברה,‏ זה בערך מספרם של המתרגמים שנטלו חלק במלאכה.‏ התרגום נשלם בשנת 150 לפה״ס בערך.‏

בימי ישוע,‏ העברית עדיין היתה שגורה בפי תושבי ארץ־ישראל.‏ עם זאת,‏ הקוייֶני היתה השפה השלטת בארץ־ישראל וביתר הפרובינציות שהיו פזורות בעולם הרומי.‏ לכן,‏ כותבי המקרא המשיחיים כתבו ביוונית נפוצה זו כדי להגיע לאנשים בני עמים רבים ככל האפשר.‏ כמו־כן,‏ הם ציטטו ללא היסוס מתרגום השבעים והזכירו מונחים רבים המופיעים בו.‏

המשיחיים הקדומים היו שליחים מסורים,‏ ולכן חיש קל רכשו מיומנות בשימוש בתרגום השבעים כדי להוכיח שישוע הוא המשיח שמצפים לו זה זמן כה רב.‏ הדבר הסעיר את היהודים והמריץ אותם להכין תרגומים חדשים ליוונית,‏ שמטרתם לשלול מן המשיחיים את טיעוניהם על־ידי שינוי הפסוקים שהיו חביבים על המשיחיים וששימשו הוכחה לדבריהם.‏ למשל,‏ בישעיהו ז׳:‏14 תרגום השבעים הזכיר את המילה היוונית שמשמעה ”‏בתולה”‏,‏ ודיבר בלשון נבואית על אם המשיח.‏ התרגומים החדשים הזכירו מילה אחרת ביוונית,‏ ומשמעה ”‏צעירה”‏.‏ השימוש המתמיד של המשיחיים בתרגום השבעים הניע לבסוף את היהודים לנטוש מדיניות זו כליל ולעודד שיבה לנוסח העברי.‏ בסופו של דבר,‏ צעד זה נתגלה כצעד מבורך לפעילות תרגום המקרא המאוחרת יותר,‏ שכן בעזרתו השפה העברית לא מתה.‏

המשיחיים הראשונים שהוציאו ספרים לאור

המשיחיים הקדומים המסורים ניגשו למלאכת ההכנה של עותקי מקרא רבים ככל האפשר,‏ כולם כתובים ביד.‏ הם גם חדלו להשתמש במגילות,‏ והיו חלוצי השימוש במִצְחף,‏ המכיל עמודים כדוגמת ספר בן־ימינו.‏ פרט לעובדה שבמצחף היה קל יותר לאתר פסוקים במהירות,‏ כרך אחד שלו יכול היה להכיל יותר ממגילה בודדת — למשל,‏ את כל כתבי־הקודש המשיחיים ואפילו את המקרא בשלימותו.‏

הקנון של כל כתבי־הקודש המשיחיים הושלם בערך בשנת 98 לספירה,‏ עם כתיבת ספרי יוחנן,‏ אחרון השליחים.‏ קיים קטע מאחד העותקים של בשורת יוחנן,‏ הקרוי פפירוס ריילנדס 457 ‏(‏⁵²P)‏,‏ שמתוארך לא יאוחר מ־125 לספירה.‏ כבר ב־150 עד 170 לספירה,‏ טַטְיָנוֹס,‏ תלמידו של יוסטינוס העֵד,‏ חיבר את הדִיאַטֶסַרוֹן‏,‏ חיבור על תולדות־חייו של ישוע שמורכב מארבעת ספרי־הבשורה הנמצאים בספרי המקרא שבידינו.‏b זה אומר שרק ספרי־הבשורה נחשבו בעיניו למקור אמין ושהללו כבר היו בתפוצה.‏ בערך בשנת 170 לספירה,‏ הוכן הקטלוג הקדום ביותר המוכר לנו של ספרי ”‏הברית החדשה”‏,‏ ושמו הקטע המורטורי.‏ מופיעים בו רוב הספרים שבכתבי־הקודש המשיחיים.‏

התפשטות האמונה המשיחית יצרה בתוך פרק זמן קצר דרישה לתרגומים לכתבי־הקודש המשיחיים ולתנ״ך.‏ לבסוף הוכנו נוסחים רבים בשפות,‏ כגון ארמנית,‏ קופטית,‏ גרוזינית וסורית.‏ לא אחת התעורר הצורך להמציא אלפבית למטרה זו.‏ למשל,‏ סוברים כי אולפילס,‏ בישוף קתולי מן המאה הרביעית לספירה,‏ המציא את הכתב הגותי לתרגום המקרא.‏ הוא השמיט את ספרי מלכים משום שחשב שספרים אלה יעודדו את נטיות הלוחמה של הגותים.‏ אך צעד זה לא מנע מן הגותים ש”‏התנצרו”‏ לבזוז את רומא ב־410 לספירה!‏

ספרי מקרא בלטינית ובלשונות הסלביות

בינתיים,‏ עלתה חשיבות השפה הלטינית,‏ והופיעו כמה נוסחים בלטינית עתיקה.‏ הללו נבדלו זה מזה בסגנון ובַדיוק.‏ לכן,‏ בשנת 382 לספירה,‏ האפיפיור דאמאסוס הטיל על הירונימוס,‏ מזכירו,‏ להכין נוסח לטיני מוסמך של המקרא.‏

הירונימוס החל את עבודתו בתיקון תרגומים לטיניים לכתבי־הקודש המשיחיים.‏ לעומת זאת,‏ את התנ״ך התעקש לתרגם מעברית,‏ הלשון המקורית שבה נכתב.‏ לפיכך,‏ בשנת 386 לספירה,‏ עבר לבית־לחם כדי ללמוד עברית ולהיעזר ברב.‏ על כך עורר פולמוס גדול בחוגי הכנסייה.‏ היו כאלה,‏ וביניהם אוגוסטינוס הקדוש,‏ בן־דורו של הירונימוס,‏ שגרסו כי תרגום השבעים נכתב בהשראת אלוהים,‏ והאשימו את הירונימוס שהוא ”‏עובר אל היהודים”‏.‏ הירונימוס המשיך בעבודתו והשלימהּ ב־400 לספירה בערך.‏ הוא התחקה אחר הלשונות והתעודות המקוריות ותרגם אותן לשפה המדוברת בימיו,‏ וכך הקדים את שיטות התרגום החדישות באלף שנה.‏ יצירתו נודעה בשם וולגטה‏,‏ כלומר נוסח עממי,‏ והיא הועילה לאנשים במשך מאות שנים.‏

בכנסיות המזרחיות של הנצרות,‏ רבים הוסיפו עדיין לקרוא ביוונית את תרגום השבעים ואת כתבי־הקודש המשיחיים.‏ אך לאחר מכן,‏ שפות וניבים ממשפחת הלשונות הסלביות נעשו נפוצים באזורים שבמזרח אירופה.‏ בשנת 863 לספירה,‏ שני אחים דוברי יוונית,‏ קירילוֹס ומֶתודיוס,‏ הלכו למוֹרַבְיָה,‏ השוכנת כיום בצ׳כיה.‏ הם החלו לתרגם את המקרא לסלבית עתיקה.‏ כדי לעשות כן,‏ המציאו את האלפבית הגלאגוליצה,‏ שבסופו של דבר הוחלף על־ידי האלפבית הקירילי,‏ שנקרא על־שם קירילוֹס.‏ הוא היה המקור לכתב הרוסי,‏ האוקראיני,‏ הסרבי והבולגרי.‏ המקרא בסלבית שימש אנשים באיזור ההוא דורות.‏ אך ברבות הימים,‏ עם השינוי שחל בשפות,‏ הוא חדל להיות מובן לאיש הממוצע.‏

הישרדות המקרא בעברית

במהלך תקופה זו,‏ מן המאה השישית ועד למאה העשירית לספירה,‏ קבוצת יהודים,‏ שנודעה בכינוי בעלי המסורה,‏ פיתחה העתקה שיטתית לשמירה על הנוסח העברי של המקרא.‏ הם הרחיקו לכת עד כדי ספירת כל השורות ואף כל אות,‏ וציינו את ההבדלים בין כתבי־היד,‏ והכל במאמץ לשמור על נוסח אמיתי.‏ מאמציהם לא היו לשווא.‏ דוגמה אחת שניתן להזכיר היא ההשוואה בין נוסחי המסורה המודרניים ובין מגילות ים־המלח,‏ שנכתבו משנת 250 לפה״ס ועד 50 לספירה,‏ אשר לא העלתה כל הבדל עקרוני במשך 000,‏1 שנה ויותר.‏c

באירופה,‏ ימי־הביניים זוהו באופן כללי כ”‏תקופת אופל”‏.‏ הקריאה והלימוד בקרב הציבור הרחב היו בשפל.‏ בסופו של דבר,‏ אפילו רוב הכמרים לא היו מסוגלים לקרוא את הלטינית הכנסייתית ופעמים רבות גם לא ידעו לקרוא את שפתם הם.‏ זו היתה התקופה שהיהודים באירופה קובצו בגטאות.‏ הניתוק הוא שאחראי בחלקו להשתמרות ידיעת השפה העברית המקראית.‏ מכל מקום,‏ הידע שהיה נחלת היהודים לא יצא את תחומי הגיטו בשל דעות קדומות וחוסר אמון.‏ במערב אירופה,‏ פחות ופחות אנשים שלטו ביוונית.‏ המצב החריף אף יותר בעקבות הכבוד שייחסה הכנסייה המערבית לתרגום וולגטה ללטינית מאת הירונימוס.‏ תרגום שנחשב על־פי־רוב לנוסח המוסמך היחיד,‏ אף־על־פי שבשלהי תקופת המסורה,‏ הלטינית כבר הפכה לשפה מתה.‏ לפיכך,‏ ככל שהרצון לדעת את המקרא גבר,‏ הוכן הרקע להתנגשות גדולה.‏

מלאכת תרגום המקרא נתקלת בהתנגדות

בשנת 1079,‏ האפיפיור גְרֶגוֹרְיוּס ה־7 הוציא את הצו הראשון בסדרת צווים האוסרים על הוצאה לאור ולעתים אף על החזקתם של תרגומים לשפת המקום.‏ הוא ביטל את ההיתר לחגיגת המיסה בסלבית,‏ בנימוק שיידרש לשם כך תרגום לקטעים מכתבי־הקודש.‏ בניגוד גמור לעמדת המשיחיים הקדומים,‏ הוא כתב:‏ ”‏לרצון האל הכל־יכול שבמקומות מסוימים כתבי־הקודש יהיו דבר־סתר”‏.‏ זו היתה עמדתה הרשמית של הכנסייה,‏ ולכן מעודדי קריאת המקרא נחשבו יותר ויותר למסוכנים.‏

למרות האווירה העוינת,‏ העתקת המקרא ותרגומו לשפה העממית נמשכו.‏ תרגומים לשפות רבות הופצו בחשאי באירופה.‏ כל אלה נכתבו ביד,‏ היות שמכבש הדפוס לא הומצא באירופה,‏ אלא באמצע המאה ה־15.‏ העותקים היו יקרים ומספרם מוגבל,‏ לכן אזרח מן־השורה יכול היה להיחשב למאושר אם היה ברשותו ולוּ חלק מאחד מספרי המקרא או עמודים בודדים בלבד.‏ היו שלמדו בעל־פה קטעים ארוכים מאוד,‏ ואפילו את כל כתבי־הקודש המשיחיים!‏

אך ברבות הימים,‏ קמו תנועות גדולות למען רפורמה כנסייתית.‏ חלקן קמו בשל מודעות מחודשת לחשיבותו של דבר־אלוהים בחיי־היומיום.‏ כיצד השפיעו תנועות אלה והתפתחות הדפוס על המקרא?‏ ומה עלה בגורלו של וִילְייֶם טינדל ותרגומו,‏ המוזכרים בראשית המאמר?‏ בכמה מן החוברות הבאות נעקוב אחר השתלשלותו של הסיפור המרתק עד עצם ימינו.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תרשים בעמודים 8,‏ 9]‏

תאריכי מפתח בתולדות המקרא

לפני הספירה (‏לפה״ס)‏

כתיבת התנ״ך נשלמה 443 לפה״ס בערך

400 לפה״ס

אלכסנדר הגדול (‏מת בשנת 323 לפה״ס)‏

300 לפה״ס

תרגום השבעים החל להיכתב 280 לפה״ס בערך

200 לפה״ס

מרבית מגילות ים־המלח נכתבו 100 לפה״ס עד 68 לספירה בערך

100 לפה״ס

לספירה

חורבן ירושלים 70 לספירה

כתיבת כתבי־הקודש המשיחיים נשלמה 98 לספירה

100 לספירה

פפירוס ריילנדס של בשורת יוחנן (‏לפני 125 לספירה)‏

200 לספירה

300 לספירה

400 לספירה הוולגטה בלטינית של הירונימוס 400 לספירה בערך

500 לספירה

600 לספירה

הכנת נוסח המסורה

700 לספירה

800 לספירה

קירילוֹס במוֹרַבְיָה 863 לספירה

900 לספירה

1000 לספירה

צו נגד תרגום המקרא לשפת המקום 1079 לספירה

1100 לספירה

1200 לספירה

1300 לספירה

‏[‏תמונה בעמוד 9]‏

המשיחיים הקדומים היו חלוצי השימוש במִצחף

‏[‏תמונה בעמוד 10]‏

הירונימוס עבר לבית־לחם כדי ללמוד עברית