הבחנה בעקרונות משקפת בגרות
חברת אנשים רעים תשחית מידות טובות. את שזרעת תקצור (קורינתים א׳. ט״ו:33; גלטים ו׳:7). במישור הפיסי והרוחני כאחד, כל אחת מהצהרות אלו היא דוגמה לאמת בסיסית — עיקרון — ומהווה יסוד לחוקים. החוקים אינם נצחיים, ונוטים להיות ספציפיים, ואילו העקרונות כלליים ויכולים לעמוד לעד. על כן מעודדנו דבר־אלוהים לחשוב, במידת האפשר, במונחים של עקרונות.
המילון הבינלאומי החדש מאת וובסטר, מהדורה שלישית, מגדיר עיקרון כ”אמת כללית או בסיסית: חוק, דוקטרינה או הנחה כוללניים ובסיסיים, שעליהם מושתתים או שמהם נגזרים חוקים, דוקטרינות והנחות אחרים”. למשל, לילד תקבע חוק ותאמר, ”אל תיגע בתנור”. אבל למבוגר, די לומר ”התנור חם”. שים לב שלמבוגר נאמרת עובדה בסיסית. יש באמירה זו כדי להשפיע על מעשיו — אולי ירצה לבשל, לאפות או לכבות את התנור — ולכן היא נחשבת במובן מסוים לעיקרון.
העקרונות החשובים בחיינו רוחניים כמובן; הם מנחים את עבודת האלוהים שלנו ומשפיעים על אושרנו. אך, יש הנרתעים מהמאמץ הנדרש כדי לנתח מצבים על סמך עקרונות. כשעומדת לפניהם החלטה, הם מעדיפים את הדרך הקלה — חוקים וכללים. העדפה זו אינה נבונה, ומנוגדת לדוגמה שהציבו אנשי אמונה מימי המקרא (רומים ט״ו:4).
אנשי עקרונות אלוהים
ניתן לומר שמבין האנשים הלא מושלמים, הראשון שדגל בעקרונות אלוהים הוא הבל. סביר להניח שהקדיש מחשבה רבה להבטחה על ה’זרע’ והבין שפדיון חטאים כרוך בהקרבת דם (בראשית ג׳:15). הוא הקריב אפוא לאלוהים ”מבכורות צאנו”. העובדה שהביא גם ”מחֶלבֵהֶן” מלמדת שהבל נתן ליהוה ממיטבו. עם זאת, רק מקץ אלפיים שנה ויותר לאחר מות הבל פירט אלוהים לראשונה את דרישותיו בעניין הקורבנות. בניגוד לאיש העקרונות ירא האלוהים הבל, הקריב קין אחיו קורבן לאלוהים רק כדי לצאת ידי חובה. גישתו לא היתה משביעת רצון כלל ועיקר, ויש בקורבנו משום רמז ללב חסר עקרונות (בראשית ד׳:3–5).
גם נוח היה איש עקרונות אלוהיים. המקרא מציין שאלוהים הורה לו בפירוש לבנות תיבה, אך לא כתוב שנוח נצטווה להטיף. בכל זאת, נוח נקרא ”מטיף הצדק” (פטרוס ב׳. ב׳:5). נראה שאלוהים הורה לנוח להטיף, אך אין ספק שגם חוש פנימי לעקרונות ואהבת הרֵע הניעו אותו לעשות כן. הואיל וימינו הם כימי נוח, הבה נחקה את גישתו ודוגמתו הטובות.
שלא כמנהיגי הדת בימיו, ישוע לימד את העם לחשוב במונחים של עקרונות. דרשת ההר היא דוגמה לכך. רוח הדברים בדרשה כולה מעודדת חשיבה במונחים של עקרונות (מתי פרקים ה׳ עד ז׳). ישוע לימד כך, כיוון שכהבל וכנוח מימי קדם, הוא באמת הכיר את אלוהים. עוד מהיותו נער הוקיר את האמת הבסיסית: ”לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם” (דברים ח׳:3; לוקס ב׳:41–47). אכן, הדרישה המרכזית מאיש עקרונות אלוהיים היא להכיר באמת את יהוה, את מה שהוא אוהב, את מה שהוא שונא ואת מטרותיו. כשאמיתות יסודיות אלה על אלוהים מנחות את חיינו, הן הופכות לעקרונות מעשיים (ירמיהו כ״ב:16; עברים ד׳:12).
עקרונות והלב
אפשר לציית לחוק באי־רצון, אולי מחשש עונש. אולם, ציות לעקרונות אינו מותיר מקום לגישה זו, משום שהנחיית חיינו על־פי עקרונות משמעה ציות מכל הלב. העקרונות מעצם מהותם מחייבים זאת. חשוֹב על יוסף, שכמו הבל ונוח חי לפני שנכרתה הברית של תורת משה. כשאשת פוטיפר ניסתה לפתותו, הגיב יוסף באומרו: ”איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוהים?” אכן, יוסף הכיר את העיקרון האומר שבעל ואשה ”בשר אחד” הם (בראשית ב׳:24; ל״ט:9).
העולם כיום נעדר עקרונות צדק. אנשיו ”זוללים” ברעבתנות אלימות ואי־מוסריות. קיימת הסכנה שמשיחי יתפתה ”לנגוס”, אולי בסתר, באותו מזון קלוקל — סרטי קולנוע או וידיאו וספרים. אם כן, עד כמה ראוי הדבר לשבח, כשאנו דוחים את הרע עקרונית, כיוסף, בידיעה שאלוהים יגן רק על הנאמנים ב’צרה הגדולה’ הקרֵבה (מתי כ״ד:21). בעיקרו של דבר, התנהגותנו בדָלֶת אמותינו, ולא לעיני כל, היא המגלה את אישיותנו האמיתית (תהלים י״א:4; משלי ט״ו:3).
מכאן, שאם עקרונות המקרא מנחים את חיינו, לא נחפש פרצות מדומות בחוקי אלוהים; לא ננסה למתוח את החבל ככל האפשר מבלי להפר חוק מסוים. חשיבה כזו תהא בעוכרינו; בסופו של דבר נינזק בגללה.
הבן מה מונח ביסודו של החוק
כמובן, לחוקים שמור מקום חשוב בחיי המשיחי. ניתן להמשילם לזקיפים העוזרים לנו להתגונן. בבסיסם של החוקים מונָחים עקרונות חשובים רבים. אם לא נתפוס את העקרונות, עלולה אהבתנו לחוקים הקשורים אליהם להתקרר. עם ישראל הקדום הוא דוגמה לכך.
אלוהים נתן לעם את עשרת הדיברות, והראשון שבהם אסר לעבוד כל אל מלבד יהוה. האמת הבסיסית העומדת מאחורי חוק זה היא שיהוה ברא הכל (שמות כ׳:3–5). האם האומה נהגה לפי העיקרון? יהוה עצמו משיב: ”[בני ישראל] אומרים לעץ, ’אבי אתה’ ולאבן ’את ילִידתָנו’. כי פנו אלי [ליהוה] עורף ולא פנים” (ירמיהו ב׳:27). איזו טיפשות ואטימות נטולות עקרונות! עד כמה העציב הדבר את לב יהוה! (תהלים ע״ח:40, 41; ישעיהו ס״ג:9, 10).
אלוהים חוקק חוקים גם למשיחיים. עליהם להימנע, למשל, מעבודת אלילים, מאי־מוסריות מינית ומשימוש פסול בדם (מעשי־השליחים ט״ו:28, 29). אם נחשוב על כך, נבחין בעקרונות המונחים ביסודם של חוקים אלה. לדוגמה: אלוהים ראוי למסירותנו הבלעדית; עלינו להיות נאמנים לבן זוגנו; יהוה הוא מקור חיינו (בראשית ב׳:24; שמות כ׳:5; תהלים ל״ו:10). אם נתפוס בשכלנו את העקרונות העומדים בבסיסן של הנחיות אלה ונעריך אותם מעומק לבנו, כי אז נבין שהצווים נועדו לטובתנו (ישעיהו מ״ח:17). לגבי דידנו, ”מצוותיו [של אלוהים] אינן קשות” (יוחנן א׳. ה׳:3).
בתקופה מסוימת לפני ימי ישוע התעלמו בני ישראל ממצווֹת אלוהים. לעומת זאת, בזמנו של ישוע, נהגו ’סופריהם’ בקיצוניות ההפוכה. הם יצרו הררי כללים ומסורות, שעמדו בדרכה של עבודת אלוהים הטהורה וקברו תחתיהם את עקרונות אלוהים (מתי כ״ג:2). האנשים השלימו עם המחדלים, חוסר התקווה או הצביעות (מתי ט״ו:3–9). רבים מהחוקים פרי המצאתו של האדם היו לא אנושיים. כשישוע עמד לרפא איש שידו יבשה, שאל את הפרושים שהיו במקום: ”האם מותר להיטיב בשבת?” שתיקתם זעקה ’לא’, וישוע חש ”רוב עצב על קשי לבבם” (מרקוס ג׳:1–6). הפרושים יכלו לבוא לעזרתה של בהמת בית (המהווה השקעה כלכלית) פצועה או זקוקה לחילוץ, אך לא לעזרת גבר או אשה — אלא אם כן מדובר בפיקוח נפש. אכן, הם היו שקועים כאחוזי דיבוק בחוקי אנוש ובפרטים טכניים, וכנמלים המתרוצצות על ציור, הם לא ראו את התמונה השלימה — את עקרונות אלוהים (מתי כ״ג:23, 24).
מאידך, אפילו צעירים שלִבם כן, יכולים להסב כבוד ליהוה על־ידי גילוי הערכה לעקרונות המקרא. המורה של רבֶּקה בת ה־13 שאל את תלמידי הכיתה מי מהם מוכן להמר. הרוב אמרו שיסרבו להמר. אולם, כשהוצגו לפניהם מצבים שונים, הכל מלבד רבקה נאלצו להודות שבמצבים מסוימים יהיו מוכנים להמר. המורה שאל את רבקה אם תקנה ב־20 סנט כרטיס להגרלה, שרווחיה קודש למטרה נעלה. רבקה השיבה בשלילה, והביאה נימוקים מקראיים לכך שהגרלות הן למעשה סוג של הימורים. המורה אמר לכל הכיתה: ’לדעתי, רק לרבקה יש מה שנקרא ”עקרונות” במלוא מובן המילה’. רבקה יכלה פשוט להשיב, ”זה מנוגד לאמונתי”, אך היא חשבה לעומק; היא היתה מסוגלת להסביר מדוע ההימורים פסולים ומדוע היא מסרבת להמר.
דוגמתם של הבל, נוח, יוסף, ישוע ואחרים ממחישה לנו כיצד נפיק תועלת מהפעלת כושר החשיבה (”מזימה”) ו”כוח ההיגיון” בעבודת אלוהים (משלי ב׳:11; רומים י״ב:1, ע״ח). זקני־קהילה משיחיים ייטיבו לעשות אם יחקו את ישוע, כשהם ’רועים את עדר אלוהים הנמצא עימהם’ (פטרוס א׳. ה׳:2). כשם שדוגמתו של ישוע ממחישה היטב, אוהבי עקרונות יהוה עושים חיל תחת ריבונותו (ישעיהו ס״ה:14).