ראיתי את ”‏הקטון”‏ נהיה ”‏לגוי עצום”‏

כפי שסופר מפי ויליים דינגמן

השנה 1936;‏ המקום סֵילֶם,‏ אורגון,‏ ארה״ב.‏ נכחתי באסיפה של עדי־יהוה.‏ נשאלה שם השאלה,‏ ”‏איפה ההמון הרב?‏”‏ (‏ההתגלות ז׳:‏9‏)‏.‏ הייתי המעוניין החדש היחידי בקהילה,‏ ולכן הצביעו עלי כולם ואמרו,‏ ”‏הנה הוא!‏”‏

באמצע שנות ה־30’‏,‏ מעטים יחסית מבין עדי־יהוה אחזו בתקווה המקראית לחיות לנצח בגן־עדן עלי־אדמות (‏תהלים ל״ז:‏29;‏ לוקס כ״ג:‏43‏)‏.‏ הדברים השתנו מאוד מאז.‏ אך אספר לכם תחילה כיצד הגעתי לאותה אסיפה בסילם,‏ אורגון.‏

אבי היה מנוי על תור הזהב,‏ שמו הקודם של כתב־העת עורו!‏ בגיל העשרֵה,‏ נהניתי לקרוא חוברות אלה והשתכנעתי שגלומה בהן אמת מקראית חשובה.‏ לכן,‏ יום אחד שלחתי לחברה את התלוש שבגב תור הזהב,‏ להזמנת 20 ספרונים,‏ ספר ופרטים על הקהילה הקרובה של עדי־יהוה.‏ כשקיבלתי את הספרות,‏ הלכתי מבית לבית וחילקתי את כל הספרונים ואת הספר.‏

איש לא למד איתי את המקרא אז.‏ בעצם עוד לא הזדמן לי לשוחח עם עדי־יהוה.‏ אך עתה,‏ כשכתובת אולם־המלכות הקרוב ביותר לביתי נמצאת ברשותי,‏ נסעתי כ־40 קילומטרים לאסיפה בסילם,‏ אורגון.‏ הייתי רק בן 18.‏ שם הצביעו עלי כ”‏המון הרב”‏.‏

אף שלא קיבלתי כמעט שום הכשרה לשירות,‏ התחלתי לבשר עם קהילת סילם.‏ המליצו לי לכלול בדבריי שלוש נקודות בסיסיות.‏ ראשית,‏ יהוה הוא האלוהים;‏ שנית,‏ ישוע המשיח הוא המלך שמינה;‏ ושלישית,‏ המלכות היא התקווה האחת והיחידה לעולם.‏ זה המסר שניסיתי להעביר בכל בית ובית.‏

ב־3 באפריל 1938,‏ שנתיים לאחר שנוצר הקשר עם עדי־יהוה בסילם,‏ נטבלתי.‏ האחים בסילם שמחו לראות כמה מאיתנו,‏ חברי ”‏ההמון הרב”‏,‏ נטבלים.‏ בפברואר 1939 התחלתי לשרת כחלוץ,‏ מבשר בשירות מלא.‏ בדצמבר,‏ נעניתי להזמנה לעבור לאריזונה,‏ שם היה צורך גדול יותר במבשרי מלכות.‏

חלוציות באריזונה

פעילותם של עדי־יהוה היתה חדשה באריזונה,‏ והיו הרבה דעות מוטעות עלינו.‏ לכן,‏ כשהצטרפה ארצות־הברית למלחמת העולם השנייה,‏ נרדפנו קשות.‏ למשל,‏ כששירתתי בסטפורד,‏ אריזונה,‏ ב־1942,‏ התהלכו שמועות שאספסוף של מורמונים עומד להתקיפנו.‏ שותפיי לחלוציות ואני גרנו במקרה בשכנות להגמון מורמוני שכיבד אותנו.‏ הוא אמר:‏ ”‏אילו היו המיסיונרים המורמונים פעילים כעדי־יהוה,‏ הכנסייה המורמונית היתה מגיעה רחוק”‏.‏ בכנסייה אמר:‏ ”‏יש שמועות על פעולת אספסוף נגד הבחורים של עדי־יהוה.‏ ובכן,‏ אני שכן של הבחורים האלה,‏ ואם הם יותקפו,‏ יכוּון אקדח אל גדר ביתם.‏ יהיו יריות,‏ אבל לא לכיוון העדים,‏ אלא לכיוון התוקפים.‏ לכן,‏ אם אתם רוצים התקפת אספסוף,‏ תדעו לְמה לצפות”‏.‏ לא התקהל שום אספסוף.‏

בשלוש שנות שירותי באריזונה,‏ נעצרנו והושלכנו לכלא מספר פעמים.‏ פעם אחת הוחזקתי במאסר 30 יום.‏ כדי להתגבר על ניסיונות המשטרה לשבש את שירותנו,‏ פעלנו כ”‏חוליה ניידת מהירה”‏.‏ האח הממונה אמר לנו:‏ ”‏כשמנו כן אנו.‏ נתחיל בשירות בחמש או שש בבוקר,‏ נשאיר עלון או ספרון בכל דלת ונעזוב את המקום במהירות”‏.‏ החוליה הניידת המהירה שלנו כיסתה חלק ניכר ממדינת אריזונה.‏ אך לבסוף היא פורקה,‏ מכיוון ששיטה זו לא איפשרה לנו לעזור למעוניינים.‏

בית־ספר גלעד ושירות מיוחד

בדצמבר 1942,‏ קיבלו כמה חלוצים באריזונה,‏ וביניהם אני,‏ מכתב ובו הזמנה לבית־ספר חדש לשליחים,‏ שיִיסדו עדי־יהוה.‏ בית־הספר נקרא בתחילה ”‏גלעד — המכללה למקרא של חברת המצפה”‏.‏ השם שוּנה אחרי כן ל”‏בית־הספר גלעד למקרא,‏ מיסודה של חברת המצפה”‏.‏ הקמפוס שכן במרחק של כ־800,‏4 קילומטר מאריזונה,‏ ליד העיר איתָקה שבצפון מדינת ניו־יורק.‏

בינואר 1943,‏ לאחר ביקור קצר באורגון,‏ עזבו כמה מאיתנו,‏ החלוצים,‏ את מדבר אריזונה החם באוטובוס גרֵיהַאוּנד.‏ כעבור כמה ימים מצאנו את עצמנו במזג אוויר חורפי ומושלג בצפון ניו־יורק.‏ הלימודים החלו ב־1 בפברואר 1943.‏ נשיא בית־הספר,‏ נתן ה.‏ נור,‏ אמר בנאום הפתיחה לפני מאה התלמידים:‏ ”‏מטרת המכללה אינה להכשירכם להיות מבשרים מוסמכים.‏ אתם כבר מבשרים ופעילים בשירות שנים.‏ .‏.‏.‏ מטרתם הבלעדית של הלימודים במכללה היא להכשירכם להיות מבשרים טובים יותר באזורים שאליהם תישלחו”‏.‏

בגלל הַשכלתי החילונית הדלה,‏ בהתחלה חשתי לא שייך בגלעד.‏ אבל המורים היו נפלאים אלי,‏ והתחלתי ליהנות מאוד מהשיעורים.‏ לאחר חמישה חודשי לימודים מאומצים,‏ סיימה הכיתה את הקורס.‏ אז נשלחו אחדים מאיתנו למרכז העולמי של עדי־יהוה בברוקלין,‏ ניו־יורק,‏ שם רכשנו הכשרה לשירות כמשגיחי נפה.‏ שליחותי הראשונה היתה בקֶרוליינה הצפונית ובקֶרוליינה הדרומית.‏

בימים ההם,‏ משגיחי נפה בילו חלק ניכר מזמנם בנסיעות.‏ נשארנו יום אחד בקהילה קטנה ויומיים בקהילה גדולה.‏ רוב הקהילות היו קטנות אז.‏ לכן,‏ לאחר יום שלם בקהילה,‏ כשלעתים קרובות הייתי מבקר אחים ועונה על שאלותיהם כמעט עד חצות,‏ הייתי צריך להשכים למחרת בסביבות השעה חמש ולנסוע לקהילה הבאה.‏ שירתתי כמשגיח נפה בערך שנה,‏ ולאחר מכן הייתי חלוץ בטֶנֶסי ובניו־יורק.‏

לקובה ולפורטו־ריקו

במאי 1945,‏ נשלחתי עם עוד כמה אחים לשרת לראשונה בחיי בארץ זרה — קובה!‏ עם הגיענו להוואנה,‏ בירת קובה,‏ התחלנו,‏ עוד באותו ערב,‏ בהפצת חוברות.‏ נשארנו בהוואנה,‏ עד שהצלחנו למצוא בית בסנטה קלרה.‏ המענק החודשי שלנו היה רק 25 דולר לאדם,‏ לכל צורכי המחיה,‏ כולל מזון ודמי שכירות.‏ בנינו מיטות ורהיטים מהחומרים שהצלחנו להשיג,‏ ומארגזי תפוחים עשינו שידות.‏

בשנה שלאחר מכן,‏ נתמניתי למשגיח נפה.‏ אותם ימים,‏ כל קובה היתה נפה אחת.‏ למשגיח הנפה הקודם היו רגליים ארוכות והוא אהב ללכת ברגל,‏ לכן האחים והאחיות היו צריכים לרוץ כדי לעמוד בקצב שלו.‏ הם חשבו ודאי שאהיה כמוהו,‏ ונערכו לקראת ביקורי בהתאם.‏ לא כולם יצאו לשירות באותו יום,‏ אלא התחלקו לקבוצות ויצאו איתי לפי תור.‏ ביום הראשון קבוצה אחת לקחה אותי לשטח מרוחק;‏ למחרת,‏ לקחה אותי קבוצה אחרת לשטח רחוק אחר,‏ וכן הלאה.‏ הייתי מותש בתום הביקור,‏ אבל נהניתי ממנו.‏ אני נוצר בלבי זיכרונות נעימים מקהילה זו.‏

ב־1950 מנינו יותר מ־000,‏7 מבשרי מלכות בקובה,‏ כמו במקסיקו בערך.‏ ביולי אותה שנה,‏ נכחתי בכינוס ”‏ריבוי תיאוקרטי”‏ באיצטדיון ינקי בעיר ניו־יורק.‏ לאחר מכן,‏ קיבלתי שליחות חדשה — פורטו־ריקו.‏ בין השליחים החדשים מהכיתה ה־12 של גלעד היו אסטל ותלמה וויקלי,‏ ויחד טסנו לפורטו־ריקו.‏

כעבור שמונה שנים נשאתי את אסטל לאשה בטקס צנוע בביימוֹן,‏ פורטו־ריקו.‏ הטקס נערך על בימת הכינוס הנפתי בשעת ההפסקה.‏ המשכתי לשרת כמשגיח נפה גם לאחר נישואינו.‏ שירתנו בפורטו־ריקו יותר מעשר שנים,‏ וזכינו לראות שם גידול עצום — מפחות מ־500 מבשרים ליותר מ־000,‏2.‏ עזרנו לרבים להגיע לשלב של הקדשה וטבילה,‏ ותרמנו לייסוד כמה קהילות חדשות.‏

בדצמבר 1960,‏ מילטון הנשל מהמרכז העולמי של עדי־יהוה בברוקלין,‏ ניו־יורק,‏ ביקר בפורטו־ריקו ונאם לפני השליחים.‏ הוא שאל אם יש שליחים המוכנים לעבור ליעד שליחות אחר.‏ בין המתנדבים היינו אסטל ואני.‏

ביתנו ברפובליקה הדומיניקנית

הרפובליקה הדומיניקנית היתה יעד השליחות החדש שלנו,‏ וקבענו שנעבור לשם ב־1 ביוני 1961.‏ ב־30 במאי נרצח הדיקטטור הדומיניקיני רַפַאל טרוּחִיוֹ,‏ והטיסות למדינה בוטלו.‏ הן התחדשו במהרה,‏ וב־1 ביוני נחתנו ברפובליקה הדומיניקנית כמתוכנן.‏

מהומות התרגשו במדינה והיא רחשה פעילות צבאית.‏ החשש מפני מהפכה ריחף באוויר,‏ והחיילים ערכו חיפוש על כל נוסע בכבישים הראשיים.‏ עצרנו בכמה מחסומי ביקורת,‏ ובכל פעם נבדק מטעננו.‏ הבודקים הוציאו הכל ממזוודותינו,‏ אפילו את הפריטים הקטנים.‏ זו היתה קבלת הפנים שלנו ברפובליקה הדומיניקנית.‏

שהינו כמה שבועות בסַנטוֹ דוֹמינגוֹ,‏ הבירה,‏ ואז התחלנו בשירותנו בלָה רומַנָה.‏ בתקופת משטרו הרודני של טרוּחִיוֹ,‏ נאמר לציבור כי עדי־יהוה הם קומוניסטים וכי אין גרועים מהם.‏ מסיבה זו,‏ נרדפו העדים קשות.‏ אך,‏ לאט לאט הצלחנו להתגבר על הדעות הקדומות.‏

לאחר תקופת שירות קצרה בלה רומנה,‏ חזרנו לשירות הנפתי.‏ ב־1964,‏ נתמנינו לשליחים בעיר סַנטייַגו.‏ בשנה שאחרי,‏ פרצה מהפכה ברפובליקה הדומיניקנית,‏ ושוב היה תוהו ובוהו.‏ במהלך המאבק הזה,‏ הועברנו לסן פרנסיסקו דֶה מקוֹריס,‏ עיירה הידועה בפעילות הפוליטית שבה.‏ אף־על־פי־כן,‏ המשכנו לבשר באין מפריע.‏ אפילו ייסדנו קהילה חדשה,‏ למרות האי־שקט הפוליטי.‏ בשנים שלאחר מכן,‏ עברנו לשטחי הטפה שונים ולבסוף חזרנו לסנטייַגו,‏ שם אנו משרתים עד היום.‏

ראינו בבירור את ברכת יהוה על הפעילות כאן ברפובליקה הדומיניקנית.‏ ב־1961,‏ כשהגענו,‏ היו כ־600 עדים ו־20 קהילות.‏ עתה יש כמעט 000,‏20 מבשרים המכריזים את הבשורה הטובה של מלכות אלוהים ויותר מ־300 קהילות.‏ הפוטנציאל לגידול עצום,‏ כפי שמעיד מספר הנוכחים בערב הזיכרון למות המשיח ב־1997 — 277,‏81 — פי שלושה וחצי ממספר המבשרים!‏

גוי עצום

אף שפני העולם הזה משתנים,‏ המסר המקראי שנושאים עדי־יהוה עומד בעינו (‏קורינתים א׳.‏ ז׳:‏31‏,‏ ע״ח‏)‏.‏ יהוה עודנו האלוהים,‏ ישוע עודנו המלך,‏ והמלכות — כיום ברור יותר מתמיד — היא התקווה היחידה לעולם.‏

עם זאת,‏ שינוי מופלא התחולל בקרב עם יהוה מאז נכחתי באותה אסיפה בסילם,‏ אורגון,‏ לפני כ־60 שנה.‏ ההמון הרב אכן רב,‏ ומונה למעלה מחמישה מיליונים.‏ נבואת יהוה מתגשמת בעמו:‏ ”‏הקטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום,‏ אני יהוה בעִתה אחישנה”‏ (‏ישעיהו ס׳:‏22‏)‏.‏

לאחר כמעט 60 שנה בשירות המלא,‏ אני שמח שיש באפשרותי להמשיך ליהנות מן השמחה שבלבשר וללמד בארץ שליחותי.‏ איזו זכות גדולה היא להשתתף בפעילות זו ולראות את ”‏הקטון”‏ נהיה ”‏לגוי עצום”‏!‏

‏[‏תמונה בעמוד 21]‏

עם אשתי,‏ ברפובליקה הדומיניקנית