יהוה — שולט בְּרחמים
רבים משליטי האדם במהלך ההיסטוריה נהגו שררה בנתיניהם והתעלמו בחוסר רגש מסבלותיהם. יהוה, לעומתם, בחר עַם — את ישראל — ושלט עליו ברחמים.
כשבני ישראל עוד היו עבדים במצרים הקדומה, שמע יהוה את שוועתם. ”בכל צרתם לו צר. ... באהבתו ובחמלתו הוא גְאָלָם” (ישעיהו ס״ג:9). יהוה מילט את בני ישראל, סיפק להם מזון באורח פלא והביאם אל ארץ משלהם.
תכונת הרחמים של יהוה ניכרת גם בחוקים שנתן לעם. הוא ציווה על בני ישראל לנהוג במידת הרחמים ביתומים, באלמנות ובגֵרים. נאסר עליהם לנצל את המוגבלים ולעשות להם עוול.
החוק דרש לגלות רחמים לנזקקים. העניים יכלו ללקט לאחר הקציר. חובות בוטלו בשנת השמיטה (השנה השביעית). כל הנחלות שנמכרו הושבו לבעליהן המקוריים בשנת היובל (שנת ה־50). הספר עם ישראל הקדום — חייו ומוסדותיו (Ancient Israel—Its Life and Institutions) מדווח: ”בישראל, מעולם לא היו קיימים הבדלי מעמדות בחברה כבימינו”. ”בשחר ימי ההתיישבות של בני ישראל, נהנו כולם מאותה רמת חיים פחות או יותר” (ויקרא כ״ה:10; דברים ט״ו:12–14; כ״ד:17–22; כ״ז:18).
חיקוי רחמי יהוה
רחמי אלוהים מטביעים חותמם על התנהגות משרתיו. למשל, היו במהלך ההיסטוריה מלכים, שהוציאו להורג לאחר עלייתם לשלטון את שושלת משפחת המלוכה שאיבדה את הכתר. אך דוד, משרת יהוה, לא עשה כן. לאחר מות המלך שאול, הגן דוד על מפיבושת, נכדו של שאול ויורשו. ”ויחמול המלך על מפיבושת בן־יהונתן בן־שאול” (שמואל ב׳. כ״א:7).
איש לא היטיב לחקות את רחמי יהוה מישוע. המניע לרבים מנסיו היו הרחמים שחש, כדוגמת רחמי אלוהים. פעם, כשמצורע התחנן לפניו: ”אם תרצה תוכל לטהר אותי”, נגע בו ישוע ברוב רחמיו ואמר אליו: ”רוצה אני! היטהר!” (מרקוס א׳:40–42) במקרה אחר, המונים הלכו אחרי ישוע. בהמולה הרבה, שם ישוע לב לשני עיוורים שצעקו: ”’אדוננו בן־דוד, רחם עלינו!’... נתמלא ישוע רחמים ונגע בעיניהם. מייד ראו” (מתי כ׳:29–34).
המונים רבים לא הקהו את רגשותיו של ישוע כלפי הזולת. באחד המקרים, אמר על קהל שלא בא מזון לפיו זה כבר: ”נכמרו רחמיי על ההמון”. הוא סיפק להם מזון בדרך נס (מרקוס ח׳:1–8). במסעותיו, לא רק לימד את ההמונים, אלא גם היה ער לצורכיהם (מתי ט׳:35, 36). לאחר אחד המסעות, לישוע ולתלמידיו לא היה פנאי אף לאכול. המקרא מספר: ”הם הפליגו משם בסירה אל מקום שומם לבדם. רבים ראו את ישוע והשליחים יוצאים והכירו אותם, ומכל הערים רצו לשם ברגל והקדימו אותם. כשיצא ישוע וראה המון רב נכמרו רחמיו עליהם, כי היו כצאן אשר אין להם רועה. הוא החל ללמד אותם דברים רבים” (מרקוס ו׳:31–34).
לא רק חוליים ועוניים של האנשים נגעו ללב ישוע, אלא גם מצבם הרוחני. מנהיגיהם ניצלו אותם, ולכן ”נכמרו רחמיו עליהם”. המילה היוונית ל”נכמרו רחמיו” משמעה ”מעיו המו בקרבו”. ישוע אכן היה אדם רחמן!
רחמים בעולם אכזר
ישוע המשיח מולך כעת במלכותו השמימית של יהוה. כבימי עם ישראל הקדום כן כיום — אלוהים שולט בעמו ברחמים. ”’והיו לי’, אמר יהוה צבאות, ’ליום אשר אני עושה סגולה. וחמלתי עליהם’” (מלאכי ג׳:17).
הרוצים לזכות לרחמי יהוה חייבים לחקותו. אמת, אנשים בעולם כיום מעוניינים לשמור על רמת החיים שלהם יותר מאשר לעזור לנזקקים. בעלי סמכות מקריבים לא אחת את בטיחות עובדיהם ולקוחותיהם על מזבח רווחיהם האישיים. בטימותיאוס ב׳. ג׳:1–4, תמצא את תיאורו המדויק של המקרא לגבי המצב המוסרי בימינו, החונק את רגש הרחמים בלבם של רבים.
עם זאת, סביר להניח שנוכל למצוא הזדמנויות לגלות רחמים. הנוכל להושיט עזרה לשכנינו? היש חולה שנוכל לבקר? הנוכל לרומם את רוחם של המדוכאים, בתואם עם העצה: ”עודדו את הנכאים; תימכו בחלשים”? (תסלוניקים א׳. ה׳:14).
רחמים גם יעזרו לנו להימנע מלהגיב בחומרה על טעויות זולתנו. אנו מתבקשים ’להסיר כל מרירות וחימה וכעס וצעקה וגידוף וכל רשעה. להיות טובים איש לרעהו; להיות מלאי רחמים ולסלוח איש לרעהו כשם שאלוהים סלח לנו במשיח’ (אפסים ד׳:31, 32).
הרחמים יעזרו לנו להימנע מהנטייה לנצל סמכות לרעה. המקרא אומר: ”ליבשו חמלה ורחמים ונדיבות לב, נמיכות רוח וענווה ואורך אפיים” (קולוסים ג׳:12). נמיכות רוח מאפשרת לנו להיכנס לנעלי האנשים הנתונים להשגחתנו. הרחמן מאופיין בענווה ובהתחשבות בנסיבות, ואינו ידוע כאדם שקשה לרַצותו. יעילות אינה מצדיקה התייחסות אל בני אדם כאל מכונות. כמו־כן, בחוג המשפחה, בעלים רחמנים זוכרים שנשיהם הן כלי חלש יותר (פטרוס א׳. ג׳:7). הרהורים בדוגמה שהציב ישוע בגילוי רחמים יהיו למועיל בתחומים אלה.
הואיל וישוע כה ריחם על הבריות בשירותו הארצי, אנו יכולים להיות בטוחים שהוא שליט רחום כיום וימשיך לנהוג כך בעתיד. בתהלים ע״ב נאמר עליו בלשון נבואה: ”ישפוט עניי עם, יושיע לבני אביון, וידכא עושק. וירד מים עד ים, ומנהר עד אפסי ארץ. יחוס על דל ואביון, ונפשות אביונים יושיע” (תהלים ע״ב:4, 8, 13).
דבר־אלוהים מנבא: ”ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור לענווי ארץ... ימית רשע”. הנבואה מתארת כיצד אנשים אכזריים וחייתיים ישנו את דרכם ומוסיפה: ”לא יָרֵעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי, כי מלאה הארץ דעה את יהוה כמים לים מכסים” (ישעיהו י״א:4–9). הנבואה מבטיחה בעצם חברה כלל עולמית של אנשים היודעים את יהוה ומחקים את דרכיו הרחמניות!