שבחים או חנופה?
אם אומרים לך, ”התספורת שלך יפה!” האם זו מחמאה או חנופה? ”החליפה הזו הולמת אותך מאוד!” מחמאה או חנופה? ”זו הארוחה הטעימה ביותר שאכלתי!” האם זו מחמאה או חנופה? לעתים אנו זוכים למחמאות כאלה ותוהים אם הן אכן כנות ואמיתיות או שנועדו רק לשאת חן בעינינו, והמחמיא בעצם אינו ממש מתכוון אליהן.
כיצד נדע אם מחמיאים לנו או מתחנפים אלינו? מה זה משנה? האם לא ניתן לקבל את הנאמר כפשוטו ולרוות מכך עונג? ומה באשר למחמאות שאנו חולקים לזולת? האם בדקנו אי־פעם מהו המניע שלנו? הרהור בשאלות אלה עשוי לעזור לנו לגלות הבחנה ולנצל את לשוננו להסבת תהילה ליהוה אלוהים.
הגדרת שבחים וחנופה
שבחים מוגדרים במילונים כדברי כבוד, תהילה והערכה, והמילה נוגעת גם לפולחן או להסבת תהילה. ברור שרק יהוה אלוהים ראוי לשבח והלל כזה, שכן זהו חלק בלתי נפרד מעבודת אלוהים האמיתית. מחבר התהלים מעודדנו: ”כי טוב... כי נעים, נָאוָה תהילה”. ”כל הנשמה תהלל יה” (תהלים קמ״ז:1; ק״נ:6).
אך אין בזה לומר שלא ניתן לשבח אנשים. שבח הוא אות להערכה, לשביעות רצון או להצדקה. במשל שסיפר ישוע, האדון אומר לעבדו: ”יפה, עבד טוב ונאמן!” (מתי כ״ה:21).
לעומת זאת, חנופה מוגדרת כדברי שבח מוגזמים, מזויפים ולא־כנים. מניעי החנפן הם על־פי־רוב אנוכיים. תשבחות ערמומיות ודברי חנופה, מטרתם לשאת חן, להשיג הטבות חומריות או לעורר באדם תחושת מחויבות כלפי החנפן. לפיכך אנוכיות היא המניע של החנפנים. ביהודה פסוק 16 נאמר ”הם מוכנים להחניף לזולת לתועלתם” (תרגום המקרא הירושלמי).
ההשקפה המקראית
מהי ההשקפה המקראית לגבי מתן שבח לזולת? בעניין זה, יהוה מציב לנו מודל לחיקוי. במקרא נאמר שאם נעשה את רצון יהוה, נתהלל. השליח פאולוס אומר ש”אז תינתן התהילה לכל איש מאת האלוהים”. פטרוס מציין שאמונתנו הצרופה ”תצא לתהילה”. העובדה שיהוה ישבח בני־אדם מעידה שזה אדיב, אוהב ומועיל לחלוק שבחים כנים, ושאל לנו לשכוח לעשות כן (קורינתים א׳. ד׳:5; פטרוס א׳. א׳:7).
לדברי המקרא, רשויות השלטון הן מקור נוסף לשֶבח. הללו מבחינות בהתנהגותנו הטובה ומשבחות אותנו בכנות. נאמר לכל אחד ואחד מאיתנו: ”עשה את הטוב ותזכה לשבח מהם” (רומים י״ג:3). אנו עשויים לקצור שבחים גם מאנשים שבאמת מתכוונים לדבריהם, ושאינם מחמיאים לנו ממניע סמוי כלשהו. כתבי־הקודש שנכתבו בהשראה מציינים במשלי כ״ז:2: ”יהללך זר, וְלא פיך”. משמע הדבר, שהולם לקבל מחמאות מבני־אדם.
לא כך הוא כשמדובר בהתחנפות אלינו או בהתחנפותנו לאחרים. מדוע שפת חלקות כה שנואה על יהוה? ראשית, משום שזאת צביעות, ויהוה מגנה צביעות. (השווה משלי כ״ג:6, 7.) יתר על כן, מדובר ברמאות. מחבר התהלים מתאר אנשים המסבים לאלוהים מורת־רוח: ”שווא ידברו איש את רעהו; שפת חלקות בלב ולב ידברו. יכרֵת יהוה כל שפתֵי חלקות” (תהלים י״ב:3, 4).
חנופה היא בראש ובראשונה ביטוי לחוסר אהבה. המניע שלה הוא אנוכיות. דוד, אחד ממחברי התהלים, דיבר על חנפנים וציטט את דבריהם: ”ללשוננו נגביר [בעזרת לשוננו נתגבר]. שפתינו איתנו. מי אדון לנו?” יהוה מתאר אנשים אנוכיים אלה כ’שודדי עניים’. אין הם מנצלים את שפת החלקות שלהם כדי לבנות, אלא כדי לנצל ולענות (תהלים י״ב:5, 6).
חנופה היא מלכודת
”גבר מחליק [מדבר חלקות] על רעהו רשת פורש על פעמיו”. כך אומר שלמה המלך החכם, ועד כמה נכון הדבר! (משלי כ״ט:5) הפרושים ניסו לטמון מלכודת לישוע בדברי חנופה. הם אמרו: ”רבי, אנחנו יודעים שאתה איש אמת ואת דרך אלוהים אתה מורה על־פי האמת. גם אינך חושש מאיש, כי אינך נושא פנים לאנשים”. מה תמימים נשמעו דברים אלה! אך ישוע לא הלך שולל אחר דברי החלקות הללו. הוא ידע שהם לא האמינו בָּאמת שהורה, אלא ניסו להכשילו בלשונו בעניין תשלום המס לקיסר (מתי כ״ב:15–22).
גישתו של המלך הורדוס במאה הראשונה היתה ההיפך הגמור מגישת ישוע. בשעה שנשא הורדוס נאום פומבי בקיסריה, קרא הקהל: ”זה קול אלוהים ולא קול של אדם!” הורדוס לא גער באנשים על הלל כוזב וחסר בושה זה, אלא קיבל את דברי החנופה. מייד היכהו מלאך יהוה, והוא מת כשהוא אכול תולעים (מעשי־השליחים י״ב:21–23).
משיחי בוגר יגלה עירנות ויזדרז לזהות חנופה. זקני־הקהילה המשיחיים צריכים להיזהר במיוחד כשאדם המעורב במקרה שיפוטי מרעיף עליהם שבחים. אולי הוא מרחיק לכת ומשווה בין זקן אחד למשנהו, ואומר לשומעו שהוא אדיב ומבין ללבו יותר מן האחרים.
המקרא מתאר את דרך הפיתוי שבה אשה משדלת צעיר לאי־מוסריות, ומצביע בבירור על מלכודת נוספת שטמונה בחנופה (משלי ז׳:5, 21). אזהרה זו רלוונטית למצב כיום. מדי שנה, רוב המנודים מן הקהילה המשיחית, מסולקים עקב התנהגות לא־מוסרית. הייתכן שחנופה היא שהובילה מלכתחילה לחטא חמור זה? בני־אדם כה משתוקקים למחמאות ולמילים טובות, שדברי חלקות מפי חנפן עלולים להחליש את עמידתו האיתנה של המשיחי בפני התנהגות פסולה. חנופה שאין נזהרים מפניה, עלולה להוביל לתוצאות חמורות.
הישמר מפני חנופה
חנופה מעודדת באדם את האהבה העצמית או את השחצנות. היא מנפחת את ערכו בעיניו, ומעניקה לו תחושת עליונות מסוימת על הזולת. הפילוסוף פרנסואה דה לַה רוֹשְפוּקוֹ אמר כי חנופה היא סוג של ”כסף מזויף, אשר הבלותנו נותנת לו כיסוי”. לכן, הדרך להתגונן מפניה היא לשעות לעצתו המעשית של השליח פאולוס: ”הריני אומר לכל אחד מכם: איש אל יחשוב את עצמו ליותר משראוי לו לחשוב, אלא יהא צנוע בהערכתו, כמידת האמונה שהעניק לו אלוהים” (רומים י״ב:3).
נטייתנו הטבעית היא לרצות לשמוע דברים ערבים לאוזן, אלא שרוב הזמן דרושים לנו בעצם עצות ומוסר מקראיים (משלי ט״ז:25). המלך אחאב רצה לשמוע רק דברים נעימים לאוזן, לכן משרתיו ביקשו ממיכיהו הנביא: ”יהי נא דברך, כִּדְבר אחד מהם [מהנביאים שהתחנפו לאחאב], ודיברת טוב” (מלכים א׳. כ״ב:13). אילו היה אחאב מוכן לשמוע דברים ישירים ומשנה את דרכו הסוררת, עם ישראל לא היה סופג אבידות כה כבדות בַּקרב ואחאב עצמו לא היה נהרג. עלינו להיענות מייד לעצותיהם התקיפות והאוהבות של זקני־הקהילה הממונים, וזאת לטובתנו הרוחנית, שכן הם מעוניינים לעזור לנו שלא לסטות מדרך האמת. לכן, בל נבקש את חברתם של אנשים המספרים לנו שוב ושוב כמה אנו נפלאים, ומשעשעים את אוזנינו בדברי חלקות! (השווה טימותיאוס ב׳. ד׳:3.)
אל למשיחיים להתחנף משום סיבה. בדומה לאליהוא הנאמן, עליהם להתפלל בנחישות: ”אל נא אשא פני איש; ואל אדם לא אכנה [אתחנף]. כי לא ידעתי אכנה [להתחנף]; כמעט ישאני עושני”. אז יוכלו לומר כפאולוס: ”הן יודעים אתם שמעולם לא באנו במילות חנופה, ולא בתירוצים המכסים על שאיפה לְבֶצע” (איוב ל״ב:21, 22; תסלוניקים א׳. ב׳:5, 6).
שבחים מוצדקים
המשל שנכתב בהשראת אלוהים מראה שהשבח וההלל עשויים לשמש כאבן־בוחן: ”מצרף לכסף וכור לזהב; ואיש [נבחן] לפי מַהֲללו [דברי ההלל הנאמרים לו]” (משלי כ״ז:21). ההלל עלול לטפח באדם רגשי עליונות או גאווה ולהוביל למפלתו. לעומת זאת, בכוחו לחשוף את צניעות האדם וענוותו, אם הוא מודה שהשבח וההלל על כל אשר עשה, הוא ליהוה.
שבחים כנים על התנהגות ראויה או הישגים יפים בונים הן את הנותן והן את המקבל. הם תורמים להערכה לבבית ובריאה בין השניים. הם מעודדים רדיפת מטרות ראויות לשבח. שבחים מוצדקים הניתנים לצעירים יכולים לעודד אותם להגביר את המאמצים. ביכולתם לתרום לעיצוב אישיותם בשעה שהם מנסים לעמוד בסטנדרטים ובציפיות.
לכן הבה נרחק מחנופה — לא נתחנף ולא נסכים לחנופה. הבה נגלה ענווה בעת קבלת מחמאות. הבה נחלוק שבחים בנדיבות ומכל הלב. נהלל את יהוה דרך קבע בעבודתנו אותו. נשבח אחרים בכנות ובדברי הערכה ובל נשכח ש”דבר בעתו מה טוב!” (משלי ט״ו:23).