הם עשו את רצון יהוה

ישוע שולח 70 תלמידים

אביב שנת 32 לספירה.‏ נותרו שישה חודשים בלבד לפני מות ישוע.‏ כדי להאיץ את מלאכת ההטפה ולהעניק הכשרה נוספת לחלק מתלמידיו,‏ מינה ישוע 70 תלמידים ”‏ושלח אותם לפניו,‏ שניים שניים,‏ אל כל עיר ומקום אשר התכוון לבוא לשם”‏ (‏לוקס י׳:‏1‏)‏.‏a

ישוע שלח את תלמידיו ”‏לפניו”‏ למען יוכלו האנשים להחליט מהר יותר אם לצדד במשיח או להפנות לו עורף בבואו אליהם אחר כך.‏ אבל מדוע שלח אותם ”‏שניים שניים”‏?‏ ככל הנראה,‏ כדי שיעודדו זה את זה במקרה שייתקלו בהתנגדות.‏

בהדגישו את דחיפות מלאכת ההטפה אמר ישוע לתלמידיו:‏ ”‏הקציר רב,‏ אלא שהפועלים מעטים.‏.‏.‏ לכן התפללו לאדון הקציר שישלח פועלים אל קצירו”‏ (‏לוקס י׳:‏2‏)‏.‏ ההשוואה בין הבשורה לבין הקציר היתה במקומה,‏ משום שכל עיכוב במועד הקציר עלול לעלות באובדן יבול יקר ערך.‏ באותו אופן,‏ אם יתרשלו התלמידים במילוי תפקידם לבשר,‏ עלולה התרשלותם להוביל לאובדן חיי אדם יקרים!‏ (‏יחזקאל ל״ג:‏6‏)‏.‏

מבשרים מרוכזים במלאכתם

עוד הורה ישוע לתלמידיו:‏ ”‏אל תקחו עימכם לא ארנק ולא תרמיל ולא נעליים,‏ ואל תשאלו לשלום איש בדרך”‏ (‏לוקס י׳:‏4‏)‏.‏ נהוג היה שעוברי אורח הצטיידו בתרמיל ומזון וכן גם בזוג נעליים נוסף,‏ משום שהסוליות עלולות היו להתבלות והשרוכים להיקרע.‏ אבל תלמידי ישוע נדרשו שלא לדאוג לדברים אלו.‏ אדרבה,‏ היה עליהם לבטוח ביהוה ולהאמין שידאג להם בעזרת בני עמם,‏ עם ישראל,‏ שנהגו להכניס אורחים.‏

אולם מדוע אמר ישוע לתלמידיו שלא לשאול לשלום איש בדרך?‏ האם התבקשו לנהוג בקרירות ואף בגסות רוח?‏ ודאי שלא!‏ המילה היוונית אָסְפַּזוֹמַאי,‏ שתרגומה ’‏לשאול לשלום’‏,‏ אין משמעה אך ורק ”‏שלום”‏ מנומס או ”‏יום טוב”‏.‏ היא עשויה להתייחס גם לחילופי נשיקות ולחיבוקים על־פי מנהגי המקום דאז וכן גם לשיחה ארוכה המתפתחת כששני מכרים נפגשים.‏ פרשן אחד מציין:‏ ‏”‏ברכות שלום בקרב עמי המזרח לא הסתכמו,‏ כמו אצלנו,‏ בהרכנת ראש קלה או בהושטת יד,‏ אלא בוטאו בחיבוקים רבים,‏ בקידות ולעתים גם בהשתחוויות.‏ כל זה תבע זמן רב”‏.‏ (‏השווה מלכים ב׳.‏ ד׳:‏29‏.‏)‏ אם כן,‏ ישוע עזר לתלמידיו להימנע מהסחות דעת מיותרות,‏ גם אם מדובר היה במנהגים מקובלים.‏

לבסוף אמר ישוע לתלמידיו,‏ שאם ייכנסו לבית ויתקבלו בו בברכה,‏ עליהם ’‏להישאר באותו הבית,‏ ולאכול ולשתות ממה שיש אצלם’‏.‏ אך אם ייכנסו לעיר ולא יקבלו אותם במאור פנים,‏ עליהם ’‏לצאת אל רחובותיה ולומר,‏ ”‏גם את אבק עירכם שנדבק לרגלינו אנחנו מנערים עליכם”‏’‏ (‏לוקס י׳:‏7,‏ 10,‏ 11‏)‏.‏ ניעור האבק מן הרגליים ציין שהתלמידים עוזבים ברוח טובה את הבית או העיר שדחו את הבשורה,‏ ומשאירים את גורל יושביהם בידי אלוהים.‏ לעומת זאת,‏ מי שקיבלו את תלמידי ישוע בסבר פנים יפות ראויים לברכות.‏ במקרה אחר אמר ישוע לשליחיו:‏ ”‏המקבל אתכם מקבל אותי,‏ והמקבל אותי מקבל את אשר שלחני.‏ וכל המשקה את אחד הקטנים האלה רק כוס מים קרים משום היותו תלמיד,‏ אמן אומר אני לכם,‏ לא יאבד שכרו”‏ (‏מתי י׳:‏40,‏ 42‏)‏.‏

לקחים עבורנו

את השליחות לבשר את הבשורה הטובה על מלכות אלוהים ולעשות תלמידים מבצעים עתה יותר מ־000,‏000,‏5 עדים של יהוה ברחבי העולם כולו (‏מתי כ״ד:‏14;‏ כ״ח:‏19,‏ 20‏)‏.‏ הם מבינים שהמסר דחוף.‏ על כן,‏ הם מנצלים את זמנם ביעילות המרבית ונמנעים מהסחות דעת,‏ שלא יאפשרו להם להקדיש את מלוא תשומת־לבם לשליחותם החשובה.‏

עדי־יהוה משתדלים להסביר פנים לכל אדם ואדם.‏ עם זאת,‏ אין הם נקלעים לשיחות סרק ולוויכוחים על סוגיות חברתיות ועל הניסיונות הכושלים של העולם לתקן את העוולות (‏יוחנן י״ז:‏16‏)‏.‏ במקום זאת,‏ הם מתמקדים בפתרון הבלעדי לבעיות האנושות,‏ פתרון לטווח ארוך — מלכות אלוהים.‏

עדי־יהוה נוהגים בדרך כלל לבשר בזוגות.‏ האם לא יספיקו לעשות יותר אם כל אחד יבשר לבדו?‏ אולי.‏ למרות זאת,‏ המשיחיים מודעים ליתרונות שבדבר.‏ יציאה בזוגות עם אחים לאמונה מעניקה מידה מסוימת של הגנה באזורים מסוכנים.‏ כמו־כן,‏ החדשים לומדים ממבשרים מנוסים מהם לבשר ביתר מיומנות את הבשורה הטובה.‏ למעשה,‏ שניהם יכולים לעודד איש את רעהו (‏משלי כ״ז:‏17‏)‏.‏

אין ספק שמלאכת ההטפה היא הפעילות הדחופה ביותר ב’‏אחרית ימים’‏ זו (‏טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏1‏)‏.‏ עדי־יהוה שמחים שלעזרתם עומדת אגודת אחים כלל עולמית ובמסגרתה הם עמלים ”‏בלב אחד בעד אמונת הבשורה”‏ (‏פיליפים א׳:‏27‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏