גע ללב בעזרת אמנות השכנוע
רבים מתייחסים בחשדנות אל המילה שכנוע. ייתכן שהמילה מעלה במחשבותיהם איש מכירות אגרסיבי או פרסומת שתכליתה להונות ולנצל את הצרכן. גם במקרא יש לעתים לרעיון של שכנוע קונוטציות שליליות במילים פיתוי והסתה, ומשמעו להשחית ולהתעות. לדוגמה, השליח פאולוס כתב אל הגלטים: ”מרוצתכם היתה טובה; מי הניא אתכם מלציית לאמת? פיתוי זה אינו מאת הקורא אתכם” (גלטים ה׳:7, 8). פאולוס הזהיר את הקולוסים שלא ’יטעה אותם איש בדיבורים מחוכמים (קולוסים ב׳:4). שכנוע זה נשען על טענות מחוכמות שיסודותיהן שקריים.
אלא שבאיגרתו השנייה אל טימותיאוס השתמש השליח פאולוס ברעיון השכנוע במובן אחר. הוא כתב: ”עמוד בדברים אשר למדת ואשר מצאתם נכונים [”השתכנעת באמיתותם”, ע״ח], שהרי יודע אתה ממי למדת” (טימותיאוס ב׳. ג׳:14). טימותיאוס ’השתכנע באמיתות’ הדברים אשר למד, לא במובן שהוּלך שולל בידי אמו וסבתו, שלימדוהו את אמיתוֹת המקרא (טימותיאוס ב׳. א׳:5).a
פאולוס, בעת מעצר בית ברומא, העיד באוזני רבים ”מהבוקר עד הערב... והוכיח להם [”שכנע אותם”, ע״ח] על־אודות ישוע מתורת משה ומן הנביאים” (מעשי־השליחים כ״ח:23). האם התעה פאולוס את קהל מאזיניו? ודאי שלא! ברור אפוא, שהשכנוע אינו תמיד שלילי.
המילה היוונית שתורגמה במקרא ל”הוכיח” נושאת במובנה החיובי את המשמעות לשכנע ולהביא לידי שינוי דעה באמצעות נימוקים מבוססים והגיוניים. אם כן, כל מורה יכול, על יסוד המקרא, להשתמש בכושר השכנוע כדי להחדיר ללב תלמידיו אמונה במקרא (טימותיאוס ב׳. ב׳:15). זה היה אחד ממאפייני הפעילות של פאולוס. אפילו דֶמֶטריוֹס צורף הכסף, שראה במשיחיות דת כזב, אמר: ”לא רק באפסוס אלא כמעט בכל אסיה שאול הזה שכנע והדיח המון רב באומרו שאלים מעשי ידיים אינם אלים” (מעשי־השליחים י״ט:26).
שכנוע בשירות
ישוע המשיח הורה לתלמידיו: ”על כן לכו ועשו אנשים מכל הגויים לתלמידים, הטבילו אותם לשם האב והבן ורוח הקודש ולמדו אותם לשמור את כל מה שציוויתי אתכם. הנה איתכם אני כל הימים עד קץ העולם” (מתי כ״ח:19, 20, ע״ח). עדי־יהוה מקיימים צו זה ביותר מ־230 ארצות. בשנת השירות 1997 נוהלו בממוצע 589,552,4 שיעורי מקרא ביתיים חודש בחודשו ברחבי העולם כולו.
אם יש בחלקך הזכות לנהל שיעור מקרא ביתי, אתה עשוי להיתקל באתגרים שיצריכו את אמנות השכנוע. נניח שבשיעור תתעורר שאלה בנושא השילוש. מה תעשה אם אתה יודע שהתלמיד מאמין בשילוש? תוכל למסור לו ספרות שדנה בנושא. אולי אחרי שיקרא את החומר ישתכנע שאלוהים וישוע אינם דמות אחת. אבל אם ייוותרו לו שאלות בנידון, כיצד תמשיך?
הקשב היטב. אם תקשיב היטב תדע במה בדיוק מאמין התלמיד בנושא זה או אחר. למשל, אם התלמיד מצהיר, ”אני מאמין בשילוש”, אחת האפשרויות היא להתחיל מייד בדיון מקראי כדי להפריך את האמונה בשילוש. אך האמונה בשילוש עוטה פנים שונות. ייתכן שמה שמאמין התלמיד שונה בתכלית מתפיסתך לגבי תורת השילוש. הוא הדין בעיקרי אמונה אחרים, כגון גלגול נשמות, הישארות הנפש וישועה. לכן, הקשב היטב לפני שתדבר. אל תצא מנקודת הנחה שאתה כבר יודע במה מאמין התלמיד (משלי י״ח:13).
שאל שאלות. ניתן לשאול: ’האם תמיד האמנת בשילוש? האם בדקת פעם ביסודיות מה אומר המקרא בנושא? אם אלוהים הוא חלק משילוש, האין זה הגיוני שהמקרא, דברו, יאמר זאת ישירות וברורות?’ במהלך השיעור שאל מדי פעם שאלות שונות כמו: ’האם מה שלמדנו עד כה נשמע לך הגיוני?’ ’האם ההסבר הזה מניח את דעתך?’ אם תרכוש מיומנות בשימוש בשאלות, יעורב התלמיד בתהליך הלמידה. אין טעם שפשוט יקשיב להרצאות מפיך בנושאים מנושאים שונים.
השתמש בנימוקים מבוססים. בסוגיית השילוש תוכל, למשל, לומר לתלמיד: ’כשישוע נטבל, נשמע קול מן השמים: ”אתה בני אהובי”. אילו היה זה אלוהים עצמו שנטבל על הארץ, האם היה יוצר את הרושם שקולו בא מן השמים כדי שהמילים האלו יישמעו בכדור־הארץ? האין בזה הטעיה? הייתכן שאלוהים, ”אשר אינו מכזב”, יעשה מעשה רמייה?’ (לוקס ג׳:21, 22; טיטוס א׳:1, 2).
נימוקים מבוססים המוצגים בטקט הם על־פי־רוב יעילים ביותר. הנה דוגמתה של אשה שלצורך העניין נקרא לה ברברה. ברברה האמינה כל חייה שישוע הוא אלוהים, ושהוא ורוח־הקודש מהווים חלק מן השילוש. יום אחד אמר לה עד־יהוה שאלוהים וישוע הם שתי דמויות שונות, והראה לה פסוקים כדי להוכיח את טענתו.b ברברה לא יכלה להתכחש לכתוב במקרא. מצד שני, חשה מתוסכלת. אחרי הכל, תורת השילוש היתה יקרה ללבה.
העד שוחח עם ברברה בסבלנות והעלה בפניה טיעונים הגיוניים. ”אילו ניסית ללמד אותי ששני אנשים הם למעשה אדם אחד”, שאל, ”באיזה קשר משפחתי היית משתמשת להמחשת הדבר?” היא חשבה רגע והשיבה: ”הייתי מדברת על שני אחים”. ”בדיוק”, אמר העד. ”אולי אפילו תאומים זהים”. אבל ישוע מלמד אותנו שאלוהים הוא האב והוא עצמו הבן. אז מה הוא מנסה לומר?” ”אני מבינה”, השיבה ברברה, ועיניה אורו. ”הוא מנסה לומר שהאחד מבוגר מן השני ושסמכותו גדולה יותר”.
”נכון”, אמר העד, ”היהודים שהקשיבו לישוע חיו בחברה פטריארכאלית, ולכן הגיעו בוודאי לאותה מסקנה”. להדגשת הנקודה אמר העד לסיום: ”אם את חשבת על הדוגמה המתאימה הזו שמצביעה על שוויון — דוגמה של אחים או תאומים זהים — ברור שישוע, המורה הגדול, יכול היה לחשוב על אותה דוגמה. במקום זאת, הוא השתמש במונחים ’אב’ ו’בן’ כדי לתאר את היחסים בינו לבין אלוהים”.
ברברה הבינה לבסוף את הנקודה וקיבלה אותה. העד נגע לליבה בעזרת אמנות השכנוע.
התמודדות עם רגשות
עיקרי אמונה דתיים המושרשים עמוק בלב המאמינים מהולים לא אחת ברגשות. עדנה, לדוגמה, היא קתולית אדוקה. נכדיה בני העשרֵה הראו לה הוכחות חד־משמעיות מהמקרא שאלוהים וישוע אינם דמות אחת. עדנה הבינה ולמרות זאת, אמרה באדיבות ובנחישות: ”אני מאמינה בשילוש הקדוש”.
אולי נתקלת במקרה דומה. לא מעט בני אדם רואים בעיקרי האמונה של דתם כמרכיב בזהותם. כדי לשכנע תלמידי מקרא אלו אין די בהיגיון קר או בסדרת פסוקים המוכיחים שהשקפתם מוטעית. צריך למצוא את האיזון שבין אמנות השכנוע לבין רגשי חמלה. (השווה רומים י״ב:15; קולוסים ג׳:12.) ברור שמורה טוב חייב להיות משוכנע מאוד בדבריו. פאולוס אמר ”אני בטוח” וכן ”יודע אני, וגם בטוח אני באדון ישוע” (רומים ח׳:38; י״ד:14). אך, בהבעת אמונתנו האיתנה, אל לנו לדבר בנימה פסקנית וצדקנית ואל לנו להציג אמיתות מקראיות בעוקצנות ובהתנשאות. אין בכוונתנו לפגוע בתלמיד או להעליבו (משלי י״ב:18).
מוטב פי כמה וכמה לכבד את עיקרי האמונה של התלמיד ולהכיר בזכותו המלאה להאמין בהם. המפתח הוא ענווה. מורה עניו אינו חש שהוא טוב יותר מתלמידו (לוקס י״ח:9–14; פיליפים ב׳:3, 4). שכנוע שהוא כרצון אלוהים מלוּוה בענווה האומרת למעשה: ’יהוה עזר לי ברחמיו להבין נקודה זו. הרשה לי לחלוק זאת עימך’.
פאולוס כתב אל אחיו המשיחיים בקורינתוס: ”כלי מלחמתנו עוצמתם אינה מבשר ודם, אלא עוצמת אלוהים בהם להרוס מבצרים. אנחנו ממוטטים תחבולות וכל דבר רם שמתנשא נגד דעת אלוהים, ומכניעים כל מחשבה לשם ציות למשיח” (קורינתים ב׳. י׳:4, 5). עדי־יהוה משתמשים כיום בדבר־אלוהים למוטט תורות כזב שתקעו יתד בלב המאמינים בהן ומעשים ותכונות אופי שקשה להיפטר מהם המכעיסים את אלוהים (קורינתים א׳. ו׳:9–11). עדי־יהוה זוכרים, בו בזמן, שיהוה מאהבתו אותם נהג עימם בסבלנות. הם מאושרים שדברו, המקרא, עומד לרשותם ושמחים להשתמש בכלי רב עוצמה זה כדי לשרש תורות כזב ולגעת ללב בעזרת אמנות השכנוע.
[הערות שוליים]
a ראה המאמר ”אבניקה ולוֹאיס — מחנכות למופת”, שבעמודים 7–9.
b ראה יוחנן י״ד:28; פיליפים ב׳:5, 6; קולוסים א׳:13–15. למידע נוסף ראה החוברת האם עליך להאמין בשילוש? (לועזית) שיצאה לאור מטעם .Inc ,Watchtower Bible and Tract Society of New York
[תיבה בעמוד 23]
גע ללב תלמידך
◻ התפלל ליהוה שידריך אותך כיצד לגעת ללבו של תלמיד המקרא (נחמיה ב׳:4, 5; ישעיהו נ׳:4).
◻ נסה להבין במה מאמין התלמיד ומדוע עיקר אמונה כוזב כלשהו מוצא חן בעיניו (מעשי־השליחים י״ז:22, 23).
◻ הצג באדיבות ובסבלנות נימוקים מקראיים הגיוניים, ובמקביל לכך שמור על מכנה משותף (מעשי־השליחים י״ז:24–34).
◻ השתדל לתת משנה תוקף לאמיתוֹת המקרא בעזרת דוגמאות יעילות (מרקוס ד׳:33, 34).
◻ הראה לתלמיד מדוע כדאי לו לרכוש ידע מדויק מן המקרא (טימותיאוס א׳. ב׳:3, 4; טימותיאוס ב׳. ג׳:14, 15).