הם עשו את רצון יהוה
ישוע מקדיש זמן לילדים
שירותו בן השלוש שנים וחצי של ישוע עומד להסתיים. בקרוב ייכנס אל ירושלים וימות מות ייסורים. הוא יודע היטב מה צפוי לו שהרי אמר לתלמידיו: ”בן־האדם יימסר לידי אנשים ויהרגוהו” (מרקוס ט׳:31).
אין ספק שישוע רצה למצות כל יום, כל שעה וכל דקה שנותרו לו. תלמידיו עדיין נזדקקו לתשומת־לבו. הוא ראה שעוד נחוצות להם עצות נוקבות על חשיבות הענווה ועל הסכנה התמידית מפני היכשלות והכשלת אחרים (מרקוס ט׳:35–37, 42–48). היה עליו להדריכם גם בנושא הנישואין, הגירושין והרווקוּת (מתי י״ט:3–12). סביר להניח שביודעו כי מותו קרב דיבר אל תלמידיו ישר ולעניין ובנימה של דחיפות. הזמן היווה גורם מכריע — עובדה שבזכותה מעשיו שיובאו להלן מרשימים שבעתיים.
ישוע מקבל ילדים בזרועות פתוחות
הכתוב מוסר: ”הביאו אליו ילדים כדי שיגע בהם”. בראותם זאת מחו תלמידיו. אולי חשבו שישוע נעלה או עסוק מכדי להתפנות לילדים. תאר לעצמך עד כמה הופתעו התלמידים כשהתכעס ישוע דווקא עליהם! ”הניחו לילדים לבוא אלי, אל תמנעו בעדם, כי לכאלה מלכות האלוהים”. הוא הוסיף: ”אמן. אומר אני לכם, כל מי שאיננו מקבל את מלכות האלוהים כילד לא ייכנס לתוכה” (מרקוס י׳:13–15).
ישוע הבחין שיש לילדים תכונות ראויות להערצה. הם על־פי־רוב סקרנים ונותני אמון. הם מאמינים למוצא פי הוריהם וקמים להגנתם בנוכחות ילדים אחרים. פתיחותם ונכונותם ללמוד ראויות לחיקוי מצד כל החפצים להיכנס אל מלכות אלוהים. כפי שאמר ישוע, ”לכאלה מלכות האלוהים”. (השווה מתי י״ח:1–5.)
אך ישוע לא השתמש בילדים כדוגמה ותו לא. מן הכתוב מתברר שאהב במלוא הכנות לבלות במחיצתם. מרקוס מדווח שישוע ”חיבק אותם ובירכם בשימו את ידיו עליהם” (מרקוס י׳:16). רק בספר הבשורה של מרקוס מוזכר הפרט מחמם הלב שישוע ”חיבק אותם”. יוצא מכך שהוא עשה מעבר למה שציפו ההורים אשר הביאו אליו את ילדיהם רק כדי ש”יגע” בהם.
מדוע ’שם ישוע את ידיו עליהם’? אין כאן רמז לטקס דתי, כמו טבילה. במקרים מסוימים שימשה סמיכת הידיים ביטוי להטלת תפקיד, ובמקרים אחרים ציינה אך ורק מתן ברכה (בראשית מ״ח:14; מעשי־השליחים ו׳:6). ישוע בירך אפוא את הילדים.
בכל מקרה, המילה ”בירכם” במרקוס תורגמה ממילה רבת עוצמה (קָטאוּלוֹגֶאוֹ) המצביעה על פעולה נמרצת. עולה מכך שישוע בירך את הילדים בהתלהבות, ברכּוּת ובחמימות. לא, הוא לא ראה בילדים מעמסה הגוזלת זמן.
לקח עבורנו
ישוע לא הפחיד ולא השפיל לא ילדים ולא מבוגרים. ”קרוב לוודאי שהִרבּה לחייך וצחק מכל הלב”, מציין ספר אחד. לא פלא שבני אדם מכל הגילים חשו נינוחים בחברתו. לאור דוגמתו של ישוע מוטב שנשאל את עצמנו: ’האם קל לאחרים לשוחח איתי?’ ’האם אני יוצר את הרושם שאני עסוק מכדי שיטרידו אותי בתוכניות ובדאגות של אחרים?’ התעניינות כנה בזולת תניענו לתת מעצמנו כפי שעשה ישוע. הסובבים אותנו יחושו בהתעניינותנו הכנה וירצו בחברתנו (משלי י״א:25).
כפי שמסתבר מן הכתוב במרקוס, חברת הילדים נעמה לישוע. הוא ככל הנראה הקדיש מזמנו כדי להתבונן בהם משחקים, שכן באחד ממשליו הזכיר את משחקיהם (מתי י״א:16–19). ייתכן שחלק מן הילדים שישוע בירך היו צעירים מכדי להבין מיהו ומה הוא מלמד. אך הוא לא ראה בזה סיבה לחשוב שזהו בזבוז זמן. הוא הקדיש להם זמן כי אהב אותם. רבים מן הילדים שבהם נתקל ישוע בשירותו גדלו ונעשו, מן הסתם, לתלמידיו, מפני שאהבתו נגעה ללבם.
אם ישוע מצא זמן לילדים בשבועות המכריעים שלפני מותו, גם אנו בהחלט יכולים להקצות להם מזמננו הדחוק. יש לשים לב במיוחד לילדים בעלי צרכים מיוחדים, כגון יתומים ויתומות. ילדים הזוכים לתשומת־לב פורחים, ויהוה חפץ שנאהב אותם ונעזור להם ככל יכולתנו (תהלים י׳:14).