‏’‏בסכנות בים’‏

בחשכת הלילה מתקרבת ספינה ועליה 276 איש אל אחד מאיי הים התיכון.‏ הצוות והנוסעים תשושים מן הטלטלה במים הסוערים,‏ טלטלה הנמשכת כבר 14 יום.‏ בעלות השחר הם מבחינים במפרץ ומנסים להתקרב אל החוף.‏ אלא שחרטום האונייה נתקע,‏ וירכתיה נשברים מעוצמת הגלים.‏ כל הנוסעים נוטשים את האונייה ומצליחים להגיע בשחייה או על קרשים וחפצים אל חופי מלטה.‏ רצוצים ואחוזי קור הם נחלצים מן הגלים הסוערים המשתברים על החוף.‏ אחד הנוסעים הוא השליח המשיחי פאולוס,‏ שמובל אל משפטו ברומא (‏מעשי השליחים כ״ז:‏27–44‏)‏.‏

טביעת האונייה ליד האי מלטה לא היתה הפעם הראשונה שפאולוס כמעט מצא את מותו בים.‏ שנים ספורות קודם לכן כתב:‏ ”‏שלוש פעמים נטרפה ספינתי,‏ ופעם שהיתי במים במשך יממה”‏.‏ הוא הוסיף כי ’‏התנסה בסכנות בים’‏ (‏קורינתים ב׳.‏ י״א:‏25–27‏)‏.‏ המסעות בים סייעו לפאולוס למלא את המשימה שהטיל עליו אלוהים — להיות ”‏שליח לגויים”‏ (‏רומים י״א:‏13‏)‏.‏

מה היה היקף התחבורה הימית במאה הראשונה לספירה?‏ איזה תפקיד מילאה בהפצת המשיחיות?‏ עד כמה בטוח היה להפליג בים?‏ באילו כלֵי שיט השתמשו אז?‏ היכן התאכסנו הנוסעים?‏

רומא והצורך בסחר ימי

הרומאים כינו את הים התיכון ”‏מַרֶה נוֹסְטְרוּם”‏ — הים שלנו.‏ השליטה בנתיבי הים היתה חיונית לרומא ולא רק מטעמים צבאיים.‏ ערים רבות באימפריה הרומית היו ערי נמל או נהנו משירותיהן של ערי הנמל.‏ למשל,‏ את רומא שימש הנמל שבאוסטיה הסמוכה,‏ את קורינתוס שימשו הנמלים לֶכאיוֹן וקֶנְכְּרֶאָה ואת אנטיוכיה שבסוריה — סלבקיה.‏ קשרים ימיים טובים בין הנמלים הללו הבטיחו תקשורת מהירה בין ערים ראשיות וסייעו בניהול הפרובינציות הרומיות.‏

הספינות היו נחוצות לרומא גם לאספקת מזון.‏ צריכת התבואה של רומא,‏ שאוכלוסייתה מנתה קרוב למיליון איש,‏ היתה ענקית — בין 000,‏250 ל־000,‏400 טון בשנה.‏ מניין באה כל התבואה?‏ יוסף בן מתתיהו מצטט את הורדוס אגריפס ה־2 כמי שאמר,‏ שצפון אפריקה מכלכלת את רומא שמונה חודשים בשנה,‏ ואילו מצרים שולחת מספיק תבואה לעיר ביתר ארבעת החודשים.‏ אלפי כלי שיט נרתמו להעברת התבואה אל העיר.‏

כדי לענות על חיבתה המיוחדת של רומא לדברי פאר,‏ הובאו אליה כל מיני סחורות בסחר הימי המשגשג.‏ מחצבים,‏ אבנים ושיש נשלחו מקפריסין,‏ יוון ומצרים.‏ עצים מנוסרים הגיעו מלבנון.‏ יין הובא מזמירנה,‏ אגוזים מדמשק ותמרים מארץ ישראל.‏ משחות וגומי הגיעו מקיליקיה,‏ צמר ממילֶטוֹס ומלַאוֹדִיקֵיאָה,‏ אריגים מסוריה ולבנון ובדי ארגמן מצור וצידון.‏ צבעים נשלחו מתיאטירה וזכוכית מאלכסנדריה ומצידון.‏ משי,‏ כותנה,‏ שנהב ותבלינים יובאו מהודו ומסין.‏

מה ניתן לומר על הספינה שבה הפליג פאולוס,‏ אשר נטרפה ליד חופי מלטה?‏ זו היתה ”‏אונייה מאלכסנדריה”‏ נושאת תבואה,‏ ”‏שמגמת פניה לאיטליה”‏ (‏מעשי השליחים כ״ז:‏6‏)‏.‏ ציי האוניות נושאות התבואה היו בבעלותם הפרטית של יוונים,‏ פניקים וסורים.‏ הם היו קברניטי האוניות והם שפיקדו על העמסתן.‏ המדינה שכרה את האוניות.‏ ”‏כפי שנהוג היה בגביית מסים”‏,‏ מסביר ההיסטוריון ויליאם מ.‏ רמזי,‏ ”‏הממשלה נוכחה שקל יותר להטיל את העבודה על קבלנים מאשר לארגן בעצמה את המנגנון העצום הכרוך בכוח אדם ובציוד הנחוצים למלאכה כבירה זו”‏.‏

את מסעו לרומא השלים פאולוס בכלי שיט שעליו התנוסס סמל ”‏האלים התאומים”‏ (‏בני זאוס)‏.‏ גם זו היתה אונייה אלכסנדרית.‏ היא עגנה בפוֹטיוֹלִי שבמפרץ נאפולי,‏ הנמל שבו עגנו בדרך כלל אוניות נושאות תבואה (‏מעשי השליחים כ״ח:‏11–13‏)‏.‏ מפוטיולי — כיום פּוֹצוּאוֹלִי — הועברו המטענים דרך היבשה או בכלי שיט קטנים יותר,‏ שנעו צפונה לאורך החוף ושטו במעלה נהר הטִיבֵּר אל לב לבה של רומא.‏

מדוע שטו פאולוס ושומריו החיילים באוניית משא?‏ כדי להשיב על השאלה צריך לדעת מה עבר באותם ימים על המפליגים בים.‏

נוסעים או מטען?‏

במאה הראשונה לספירה לא היו אוניות נוסעים.‏ מי שרצה להפליג בים נסע באוניות סוחר,‏ ויכולת למצוא על סיפונן אנשים מכל שכבות החברה — פקידי ממשל,‏ משכילים,‏ מטיפי דת,‏ מכשפים,‏ אומנים,‏ ספורטאים,‏ סוחרים,‏ תיירים ועולי רגל.‏

היו,‏ כמובן,‏ ספינות קטנות שהעבירו נוסעים ומטען סמוך לקו החוף.‏ ייתכן שפאולוס עלה על ספינה כזו כש’‏עבר אל מקדוניה’‏ מטרואס.‏ אפשר שיותר מפעם אחת הפליג אל אתונה וממנה בכלֵי שיט קטנים.‏ אולי גם במסעו מטרואס אל פָּטָרָה דרך האיים שליד חופי אסיה הקטנה,‏ הפליג פאולוס בספינה קטנה (‏מעשי השליחים ט״ז:‏8–11;‏ י״ז:‏14,‏ 15;‏ כ׳:‏1–6,‏ 13–15;‏ כ״א:‏1‏)‏.‏ המסע בספינות קטנות אלו חסך זמן,‏ אבל לא ניתן היה להתרחק עימן מן החוף.‏ מכאן שהספינות שבהן הפליג פאולוס אל קפריסין ואחר כך אל פמפיליה ומאפסוס אל קיסריה ומפָּטרה אל צור היו ודאי גדולות בהרבה (‏מעשי השליחים י״ג:‏4,‏ 13;‏ י״ח:‏21,‏ 22;‏ כ״א:‏1–3‏)‏.‏ גם האונייה שטבעה ליד חופי מלטה היתה כנראה גדולה.‏ מה היה גודלן של אוניות אלו?‏

ממקורות ספרותיים הגיע אחד החוקרים למסקנה זו:‏ ”‏התפוסה [‏כוח הקיבול של אונייה]‏ הקטנה ביותר ששימשה את אנשי הקדם היתה על־פי־רוב כ־70 עד 80 טון.‏ כושר קיבול פופולרי מאוד,‏ בייחוד בתקופה ההלניסטית,‏ היה 130 טון.‏ אונייה שתפוסתה 250 טון,‏ גם אם לא נחשבה לחריגה,‏ היתה בהחלט גדולה מהממוצע.‏ לצורכי האימפריה הרומית השתמשו בסחר הימי באוניות גדולות עוד יותר,‏ שתפוסתן הרצויה היתה 340 טון.‏ תפוסתן של האוניות הגדולות ביותר הגיעה ל־300,‏1 טון או מעט יותר”‏.‏ על־פי מקורות מן המאה השנייה לספירה,‏ היה אורכה של נושאת התבואה האלכסנדרית איזיס יותר מ־55 מטר,‏ רוחבה קרוב ל־15 מטר ועומקה כ־13 מטר.‏ אונייה זו יכלה לשאת כנראה יותר מאלף טון תבואה ועוד כמה מאות נוסעים.‏

איזה יחס קיבלו הנוסעים בנושאות התבואה?‏ מאחר שאוניות אלו שימשו בעיקר להעברת מטענים,‏ היתה לנוסעים חשיבות משנית.‏ לא הוגש להם אוכל,‏ למעט מים,‏ ולא הוענקו להם שום שירותים.‏ הם ישנו על הסיפון,‏ אולי מתחת לסככות דמויות אוהל שהוקמו בלילה ופורקו כל בוקר.‏ ייתכן שהותר להם להשתמש במטבח,‏ אבל היה עליהם להצטייד בכל הדרוש לבישול,‏ לאכילה,‏ לרחצה ולשינה — החל בסירים ומחבתות וכלה בכלי מיטה.‏

עד כמה בטוח היה להפליג בים?‏

בהעדר מכשירים — כולל מצפן — תימרנו הנווטים במאה הראשונה אך ורק על־פי מראה עיניים.‏ משום כך,‏ הנסיעה היתה בטוחה ביותר בתנאי ראות אופטימליים — לרוב מסוף חודש מאי עד אמצע ספטמבר.‏ בחודשיים שלפני ואחרי תקופה זו נהגו הסוחרים להסתכן ולצאת להפלגות.‏ אבל בחודשי החורף הסתירו העננים והערפל את ציוני הדרך ואת השמש ביום,‏ ואת הכוכבים בלילה,‏ והים נחשב לסגור (‏מָרֶה קלָאוּזוּם,‏ לטינית)‏ מ־11 בנובמבר עד 10 במרס.‏ בתקופה זו הפליגו אך ורק במקרים דחופים ביותר.‏ מי שהפליגו בסוף העונה עלולים היו להיתקע בנמל זר בכל חודשי החורף (‏מעשי השליחים כ״ז:‏12;‏ כ״ח:‏11‏)‏.‏

למרות הסכנות והתלות בעונות השנה,‏ האם היו יתרונות לתחבורה הימית לעומת התחבורה ביבשה?‏ כן,‏ בהחלט!‏ הנסיעה בים היתה פחות מעייפת,‏ זולה יותר ומהירה יותר.‏ כשנשבו רוחות טובות גמאה האונייה אולי 150 קילומטר ביום.‏ קצב הליכה רגיל במסע ארוך היה בין 25 ל־30 קילומטר ביום.‏

מהירות ההפלגה היתה תלויה כמעט לגמרי בחסדי הרוח.‏ המסע ממצרים לאיטליה,‏ גם במיטב התנאים,‏ היה מאבק בלתי פוסק ברוחות נגדיות.‏ הדרך הקצרה ביותר עברה בדרך כלל ברודוס,‏ או מירה או בכל נמל אחר בחוף ליקיה שבאסיה הקטנה.‏ אחרי שנקלעה לסופות ואיבדה את דרכה,‏ עגנה אוניית המשא איזיס בפיראוס 70 יום אחרי שיצאה את אלכסנדריה.‏ בעזרת הרוחות הצפון מערביות שנשבו יכלה האונייה להשלים את המסע חזרה מאיטליה תוך 20 עד 25 יום.‏ בדרך היבשה היה מסע כזה אורך לכיוון אחד יותר מ־150 יום בתנאי מזג אוויר נוחים.‏

הבשורה הטובה נישאת אל מעבר לים

פאולוס היה כנראה מודע לסכנות הכרוכות בהפלגה שלא בעונה המתאימה.‏ הוא אף יעץ שלא להפליג בשלהי ספטמבר או בתחילת אוקטובר:‏ ”‏אנשים,‏ אני רואה שלמסע צפוי נזק עם אובדן רב לא רק למטען ולאונייה,‏ אלא גם לחיינו”‏ (‏מעשי השליחים כ״ז:‏9,‏ 10‏)‏.‏ אלא ששר המאה התעלם מדבריו ובסופו של דבר טבעה האונייה ליד חופי מלטה.‏

עד תום מסעות ההטפה שלו נטרפו הספינות שבהן הפליג פאולוס לפחות ארבע פעמים (‏מעשי השליחים כ״ז:‏41–44;‏ קורינתים ב׳.‏ י״א:‏25‏)‏.‏ אולם,‏ דאגה מופרזת ממה שעלול לקרות לא מנעה ממטיפי הבשורה הטובה הקדומים לרדת לים.‏ הם ניצלו עד תום את כל אמצעי התחבורה שעמדו לרשותם כדי להפיץ את בשורת המלכות.‏ כפי שציווה ישוע,‏ ניתנה עדות נרחבת ביותר (‏מתי כ״ח:‏19,‏ 20;‏ מעשי השליחים א׳:‏8‏)‏.‏ תודות להתלהבותם,‏ לאמונת הנוהים אחריהם ולהדרכת רוח הקודש של יהוה,‏ הגיעה הבשורה הטובה עד קצות הארץ הנידחים ביותר.‏

‏[‏שלמי תודה בעמוד 31]‏

‏.Est (‏Near Eastern History)‏ Pictorial Archive