הידעת?
כיצד ערכו נוסעים בימי קדם מסעות בים?
באופן כללי, אוניות המיועדות אך ורק לנוסעים לא היו קיימות בימיו של פאולוס. בדרך כלל, כדי להצטרף למסע באונייה, היה על הנוסעים לשאול אחרים אם ידוע להם על אוניית משא שפניה מועדות ליעדם, אשר מוכנה להעלות נוסעים (מה״ש כ״א:2, 3). גם אם האונייה לא שטה בדיוק לאן שרצה הנוסע להגיע, בנמלים שבהם עגנה בדרך הוא יכול היה לחפש אונייה אחרת שתוביל אותו קרוב יותר למחוז חפצו (מה״ש כ״ז:1–6).
מסעות בים היו לרוב עונתיים, והאוניות לא דבקו בלוח זמנים קפדני. בנוסף למזג אוויר לא־נוח, יורדי ים שהאמינו באמונות תפלות היו עלולים לדחות את הפלגתם אם קיבלו אות מבשר רעות, כמו קריאת עורב מחבלי האונייה, או אם הבחינו בשרידי אונייה טרופה על החוף. יורדי ים ניצלו זרמי אוויר טובים, כך שכאשר היו הרוחות מתאימות, הם הפליגו. לאחר שמצא אונייה שהייתה מוכנה להעלותו, הלך הנוסע לאזור הנמל עם מטענו והמתין להודעת הכרוז על יציאתה הקרבה.
”רומא הציעה שירות נוח שחסך מאנשים שוטטות מייגעת לאורך קו החוף”, אומר ההיסטוריון ליונל קאסון. ”נמל העיר היה ממוקם בשפך הטִיבֶּר. בעיירה אוסטְיָה, ששכנה בקרבת מקום, הייתה כיכר גדולה מוקפת משרדים. רבים מביניהם היו שייכים למובילי סחורות של נמלים שונים: למובילי הסחורות של נארבון [בצרפת של ימינו] היה אחד שכזה, וכך גם למובילי הסחורות של קרתגו [בתוניסיה של ימינו]... וכן הלאה. כל שהיה על המבקש לערוך מסע בים לעשות הוא להיכנס למשרדים של הערים ששכנו בדרך ליעדו”.
מסעות בים חסכו זמן לנוסעים, אך גם היו כרוכים בסיכונים. מספר פעמים נטרפה ספינתו של פאולוס במהלך מסעות ההטפה שלו (קור״ב י״א:25).