זמן ונצח — מה אנו באמת יודעים על מושגים אלו?
”הזמן הוא אחד הדברים המסתוריים ביותר שעובר האדם”, ציינה אנציקלופדיה אחת. כמעט בלתי אפשרי להגדיר את הזמן במונחים פשוטים. אנו אומרים שהזמן ”חולף”, ”רץ” וגם מדברים על ”זרם הזמן”. אבל אין לנו ממש מושג על מה אנחנו מדברים.
הזמן מוגדר כ”מרחק בין שני אירועים”. אך הניסיון מלמד שהזמן אינו תלוי באירועים; הוא ממשיך לזרום גם אם לא קורה דבר. פילוסוף אחד טוען שהזמן קיים רק בדמיון. אך הייתכן שדבר, אשר סביבו נסובים חלק ניכר מחוויות חיינו, אינו אלא פרי הדמיון?
הזמן מנקודת המבט המקראית
המקרא אינו מגדיר את מושג הזמן, מה שמרמז כי אולי נשגב מהאדם להבין זאת לגמרי. דומה הדבר למרחבי היקום האינסופיים, שגם אותם קשה לנו לתפוס. ייתכן שהזמן הוא מסוג הדברים שרק אלוהים מבין לגמרי, כי הוא לבדו ”מעולם עד עולם” (תהלים צ׳:2).
המקרא אומנם אינו מגדיר את הזמן, אבל הוא כן מציג את הזמן כדבר ממשי. ראשית כל, המקרא מלמד שאלוהים ברא את ה”מאורות” — השמש, הירח והכוכבים — כאמצעים למדידת זמן, ”לאותות ולמועדים ולימים ושנים”. לאירועים רבים המתועדים במקרא יש מקום מוגדר בזרם הזמן (בראשית א׳:14; ה׳:3–32; ז׳:11, 12; י״א:10–32; שמות י״ב:40, 41). המקרא מדבר על הזמן כעל דבר שעלינו לנצל בתבונה, כדי שאלוהים יברך אותנו בחיי־נצח (אפסים ה׳:15, 16).
חיי־נצח — האם זה הגיוני?
עם כל התסכול להבין מהו בדיוק הזמן, רבים מתקשים להבין גם את מושג הנצח. אולי אחת הסיבות היא שחיינו היו תמיד קשורים למחזור הלידה, הגדילה, הזקנה והמוות. למדנו אפוא לזהות את זרם הזמן עם ההזדקנות. כל צורת חשיבה אחרת תיחשב בעיני רבים לחריגה ממושג הזמן. אולי הם שואלים, ’למה שבני אדם יהיו שונים משאר היצורים החיים בכל הנוגע לתהליך ההזדקנות?’
הטוענים כך מתעלמים מן העובדה שבני האדם שונים במספר תחומים משאר היצורים החיים. למשל, אין לבעלי־החיים הכושר האינטלקטואלי שיש לאדם. וגם אם יש שסבורים אחרת, אין בעלי החיים יצירתיים יותר ממה שמכתיבים להם האינסטינקטים. אין להם כישורים אומנותיים אין להם היכולת לגלות אהבה והערכה כמו האדם. היות שבני אדם זכו להרבה יותר תכונות ויכולות היוצקות משמעות לחיים, מדוע אין זה אפשרי שיהיו להם חיים ארוכים יותר?
האין זה מוזר שעצים מסוימים, אשר אינם יכולים לחשוב, חיים אלפי שנים, ואילו אנשים בני דעת יכולים לחיות בממוצע בין 70 ל־80 שנה? האין זה פרדוקס שצבים, שאין להם כישורים יצירתיים ואומנותיים, מסוגלים לחיות יותר מ־200 שנה, ואילו בני האדם, שהתברכו בשפע כישורים אלו, חיים פחות ממאה שנה?
אף־על־פי שנבצר מן האדם להבין לגמרי את מושגי הזמן והנצח, ההבטחה לחיות לנצח היא תקווה המעוגנת במקרא, ובו מופיע המונח ”חיי עולם” יותר מ־40 פעם. אך אם מטרת אלוהים היא שבני אדם יחיו לנצח, מדוע טרם התגשמה מטרתו? בשאלה זו יעסוק המאמר הבא.