שאלות של קוראים

האם ה’‏ציוּן’‏ המוזכר בתסלוניקים ב׳.‏ ג׳:‏14 מהווה הליך קהילתי רשמי,‏ או שמדובר בצעד הנתון לשיקולו של המשיחי הרוצה להתרחק ממרדנים?‏

מן הדברים שכתב השליח פאולוס אל התסלוניקים עולה כי לזקני־הקהילה תפקיד מכריע ב’‏ציון’‏.‏ אלא שמתפקידם של חברי הקהילה לפעול בהתאם להחלטת הזקנים לטובתה הרוחנית של הקהילה.‏ כדי להבין את הנושא,‏ ננתח את עצתו של פאולוס בראי הנסיבות שבהן ניתנה.‏

פאולוס עזר לגברים ולנשים בתסלוניקי להפוך למאמינים ותרם בזאת לייסוד הקהילה (‏מעשי השליחים י״ז:‏1–4‏)‏.‏ לימים,‏ כתב אליהם מקורינתוס כדי לשבחם ולעודדם.‏ כמו כן השיא להם עצות הכרחיות.‏ הוא האיץ בהם ’‏לשבת בהשקט,‏ לעשות איש את מלאכתו ולחיות על יגיע כפיהם’‏.‏ חלקם לא עשו זאת,‏ על כן הוסיף:‏ ”‏אחינו נזהיר אתכם:‏ הוכיחו את הממרים,‏ אמצו את רכי הלבב,‏ סעדו את החולים”‏.‏ מכאן שהיו בקרבם ”‏ממרים”‏a‏,‏ והיה צורך להוכיחם (‏תסלוניקים א׳.‏ א׳:‏2–10;‏ ד׳:‏11;‏ ה׳:‏14‏,‏ גינ׳‏‏)‏.‏

מקץ חודשים מספר כתב פאולוס את איגרתו השנייה אל התסלוניקים,‏ ובה הרחיב על נוכחותו העתידית של ישוע.‏ כמו כן,‏ נתן בה הנחיות נוספות כיצד לטפל בממרים ש’‏לא עבדו כלל,‏ אלא התעסקו בהבלים’‏.‏ התנהגותם עמדה בניגוד גמור לחריצותו המופתית ולמצוותו לעבוד לפרנסתם (‏תסלוניקים ב׳.‏ ג׳:‏7–12‏)‏.‏ בשל כך,‏ הורה לנקוט כמה צעדים,‏ שיינקטו אחרי שזקני־הקהילה יוכיחו את הממרים.‏ פאולוס כתב:‏

‏”‏אנחנו מצווים אתכם,‏ אחינו.‏.‏.‏ להיבדל מכל אח ההולך בדרך עיקש ולא לפי התורה אשר קיבל ממנוּ.‏ .‏.‏.‏ ואתם,‏ אחיי,‏ אל תהיו עייפים בעשותכם טוב.‏ ואיש אשר לא ישמע אל דברנו באיגרת הזאת הַתוו [‏”‏ציינו”‏,‏ החברה לכתבי הקודש‏]‏ אותו לבד ולא תתערבו בחברתו למען יֵבוש.‏ ואל תחשבוהו לאויב כי אם הוכח תוכיחון אותו כאח”‏ (‏תסלוניקים ב׳.‏ ג׳:‏6,‏ 13–15‏,‏ גינ׳‏‏)‏.‏

הצעדים הם להתרחק מן הממרים,‏ לציין אותם,‏ לא להתרועע איתם ולהוכיח אותם כאחים.‏ באילו נסיבות ינקטו חברי הקהילה צעדים אלו?‏ להבהרת הנקודה,‏ הבה נדון בשלושה מצבים שלא עליהם דיבר פאולוס.‏

1.‏ כולנו יודעים שהמשיחיים אינם מושלמים,‏ ויש להם חולשות.‏ עם זאת,‏ האהבה,‏ סימן ההיכר של המשיחי האמיתי,‏ מחייבת אותנו להבין ולסלוח.‏ למשל,‏ משיחי עלול לעתים נדירות להתפרץ בחמת זעם,‏ כפי שקרה לבר־נבא ולפאולוס (‏מעשי השליחים ט״ו:‏36–40‏)‏.‏ מתוך עייפות עלול משיחי להתבטא בחריפות ובעוקצנות.‏ יישום עצות המקרא וגילוי אהבה יסייעו לנו במקרים כאלו לכסות על פשע,‏ ולהמשיך לחיות,‏ להתרועע ולעבוד עם אחינו לאמונה (‏מתי ה׳:‏23–25;‏ ו׳:‏14;‏ ז׳:‏1–5;‏ פטרוס א׳.‏ ד׳:‏8‏)‏.‏ ברור אפוא,‏ שלא על משגים כאלו דיבר פאולוס באיגרתו השנייה אל התסלוניקים.‏

2.‏ כמו כן,‏ פאולוס לא דיבר כאן על מצב שבו משיחי מחליט באופן אישי לצמצם את התרועעותו עם אח אחר,‏ שדפוסי התנהגותו וגישותיו אינם טובים — אולי הוא רודף בילויים או רודף כסף.‏ הורה עשוי להגביל את מידת התרועעותו של בנו עם בני נוער המזלזלים בסמכות ההורים,‏ משחקים באלימות ובצורה מסוכנת ואינם מתייחסים לעבודת אלוהים ברצינות.‏ אלו הן החלטות אישיות ופשוטות העולות בקנה אחד עם הכתוב במשלי י״ג:‏20‏:‏ ”‏הולך את חכמים יחכם,‏ ורועה כסילים יֵרוֹע”‏.‏ (‏השווה קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏33‏.‏)‏

3.‏ על רקע מצב שונה וחמור שבעתיים,‏ כתב פאולוס אל הקורינתים בעניין אדם שחטא חטא חמור ולא הביע חרטה.‏ הקהילה נדרשה להרחיק משורותיה חוטאים חסרי חרטה,‏ והאיש ’‏הרע’‏ נמסר כביכול לשטן.‏ המשיחיים הנאמנים נצטוו שלא להתרועע עם אנשים רעים אלו;‏ השליח יוחנן האיץ במשיחיים אף לא לברך אותם בברכת שלום (‏קורינתים א׳.‏ ה׳:‏1–13;‏ יוחנן ב׳.‏ פסוקים 9–11‏)‏.‏ אך,‏ גם צעד זה אינו חופף לעצה שבתסלוניקים ב׳.‏ ג׳:‏14‏.‏

המצב הנידון באיגרת השנייה אל התסלוניקים שונה מכל שלושת המצבים שלעיל.‏ פאולוס כתב שהראויים לתוכחה וליחס זה הם עדיין ’‏אחים’‏.‏ לפיכך,‏ לא היה מדובר בסכסוך אישי בין משיחיים ולא בעבירה המחייבת את זקני־הקהילה להיכנס לתמונה ולנדות את האיש,‏ כפי שעשה פאולוס במעשה הזנות שאירע בקורינתוס.‏ ה”‏ממרים”‏ לא היו אשמים בחטא חמור,‏ כמו המנודה בקורינתוס.‏

ה”‏ממרים”‏ בתסלוניקי חרגו במידה לא־מבוטלת מן העקרונות המשיחיים.‏ הם לא עבדו לפרנסתם,‏ אולי משום שחשבו שביאת המשיח עומדת בפתח או מפני שהיו עצלים.‏ בנוסף לכך,‏ הם התערבו בעניינים לא להם והפרו את שלום הקהילה.‏ סביר להניח שהזקנים הוכיחו אותם לא אחת,‏ כפי שיעץ להם פאולוס באיגרתו הראשונה וכפי שמייעץ המקרא במקומות אחרים (‏משלי ו׳:‏6–11;‏ י׳:‏4,‏ 5;‏ י״ב:‏11,‏ 24;‏ כ״ד:‏30–34‏)‏.‏ אך הם המשיכו בקו פעולה שפגע בשמה הטוב של הקהילה ועלול היה לדבוק במשיחיים אחרים.‏ משום כך,‏ פאולוס,‏ בתפקידו כזקן־קהילה,‏ חשף את התנהגותם הממרה והמוטעית,‏ בלי להזכיר את שמותיהם.‏

הוא הבהיר גם כי מן הראוי שכל משיחי בקהילה ’‏יציין’‏ לעצמו את הממרים.‏ הכוונה היא שעל חברי הקהילה היה להישמר מכל מי שהתנהג על־פי דפוסי ההתנהגות שמפניהם הוזהרה הקהילה ברבים.‏ פאולוס יעץ להם ”‏להיבדל מכל אח ההולך בדרך עיקש”‏.‏ ברור שאין פירושו ניתוק כל קשר עם האדם,‏ כי היה עליהם להמשיך ’‏להוכיחו כאח’‏.‏ הם המשיכו להיפגש עימו באסיפות ואולי גם בשירות,‏ בתקווה שהאח ייענה לתוכחתם ויסור מדרכיו המדאיגות.‏

אם כן,‏ מה הכוונה ”‏להיבדל”‏ ממנו?‏ נראה כי מדובר בהתרועעות חברתית.‏ (‏השווה גלטים ב׳:‏12‏.‏)‏ ניתוק הקשרים החברתיים אולי המחיש לו שאנשי עקרונות מואסים בדרכיו.‏ גם אם לא התבייש במעשיו ולא השתנה,‏ היו פחות סיכויים שאחרים ילמדו ממנו ויתנהגו כמותו.‏ בו בזמן,‏ התבקשו המשיחיים להתרכז בדברים החיוביים.‏ פאולוס יעץ להם:‏ ”‏ואתם,‏ אחיי,‏ אל ירפו ידיכם בעשיית הטוב”‏ (‏תסלוניקים ב׳.‏ ג׳:‏13‏)‏.‏

אין לראות אפוא בעצתו של השליח עילה להתנשא על אחינו או לשפוט אותם אם הם עושים שגיאה קטנה.‏ מטרת העצה להושיט עזרה לאדם הנוקט קו פעולה שחורג במידה לא־מבוטלת מן העקרונות המשיחיים.‏

פאולוס לא קבע כללים מפורטים ולא ניסה ליצור הליך מסובך.‏ מן הכתוב עולה שהזקנים חייבים תחילה לייעץ לממרה ולנסות לעזור לו.‏ אם ניסיונותיהם נכשלים והפרט ממשיך בקו פעולה מדאיג העלול לדבוק באחרים,‏ הם אולי יראו לנכון להסב את תשומת לב הקהילה לנידון.‏ יינתן נאום שיסביר מדוע יש להימנע מדפוסי התנהגות אלו.‏ לא יוזכרו שמות,‏ אבל נאום האזהרה יתרום להגנת הקהילה,‏ כי העירניים יקפידו להגביל את התרועעותם החברתית עם כל מי שמתנהג בבירור בצורה כזו.‏

יש לקוות שבבוא הזמן יֵבוש הממרה במעשיו וישתנה.‏ כשיבחינו הזקנים ושאר חברי הקהילה בשינוי,‏ הם עשויים להחליט באופן אישי לחדש את הקשר החברתי עימו.‏

לסיכום:‏ מתפקידם של זקני־הקהילה לעזור לאח ממרה ולתקנו.‏ אם אין הוא רואה פסול בהתנהגותו — קשרים רומנטיים עם לא־מאמינים או כל קו פעולה שלילי אחר — עשויים הזקנים להזהיר את הקהילה בנאום שיבהיר את נקודת המבט המקראית בנידון (‏קורינתים א׳.‏ ז׳:‏39;‏ קורינתים ב׳.‏ ו׳:‏14‏)‏.‏ חברי הקהילה שהוזהרו רשאים להחליט באופן אישי להפסיק להתרועע חברתית עם אותם אחים שהתנהגותם הפסולה ברורה לכל.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונות בעמוד 31]‏

זקני־הקהילה מוכיחים את הממרים,‏ אך עדיין רואים בהם אחיהם לאמונה