הפקת תועלת מ’‏דגן השמים’‏

זמן קצר אחרי ששוחררו בדרך נס ממצרים,‏ הסגירו בני ישראל חוסר אמונה משווע ביהוה מושיעם.‏ משום כך,‏ גזר עליהם יהוה לנוד במדבר סיני 40 שנה.‏ בני ישראל ו”‏ערב רב”‏ של זרים אשר חברו אליהם אכלו ושתו במשך תקופה זו ”‏לשובע”‏ (‏שמות י״ב:‏37,‏ 38‏)‏.‏ הכתוב בתהלים ע״ח:‏23–25 מסביר כיצד התאפשר הדבר:‏ ”‏ויצו [‏יהוה]‏ שחקים ממעל,‏ ודלתי שמים פתח.‏ ויַמְטֵר עליהם מָן לאכול,‏ ודגן שמים נתן למו.‏ לחם אבירים אכל איש,‏ צֵידה שלח להם לשובע”‏.‏

משה,‏ שגם הוא ניזון מן המן,‏ תיאר מזון מיוחד זה.‏ הוא כתב שבבוקר,‏ אחרי ש’‏עלתה שכבת הטל.‏.‏.‏ והנה על פני המדבר דק מחוספס,‏ דק ככפור על הארץ.‏ ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו:‏ ”‏מָן הוא?‏”‏’‏,‏ כלומר,‏ מה זה.‏ מכאן השם ”‏מָן”‏.‏ משה אמר:‏ ”‏והוא כזרע גד לבן,‏ וטעמו כצַפיחית בדבש”‏ (‏שמות ט״ז:‏13–15,‏ 31‏)‏.‏

גם אם יש הטוענים אחרת,‏ המן לא היה מזון שהזדמן בדרך הטבע.‏ כוח על־טבעי היה מעורב באספקתו.‏ למשל,‏ הוא הופיע בכל מקום ובכל עונה.‏ אם נותר ממנו לבוקר המחרת,‏ העלה תולעים והבאיש;‏ אולם הכמות הכפולה שליקטה כל משפחה ביום השישי לא הבאישה בלילה,‏ וניתן היה לאכול ממנה ביום שבת — היום שבו לא הומטר המן.‏ ברור אפוא,‏ שהמן סופק באורח פלא (‏שמות ט״ז:‏19–30‏)‏.‏

המילה ”‏אבירים”‏ [‏כינוי למלאכים]‏ בתהלים ע״ח מרמזת שיהוה השתמש כנראה במלאכים לאספקת המן (‏תהלים ע״ח:‏25‏)‏.‏ כך או כך,‏ לעם היתה כל סיבה שבעולם להודות לאלוהים על טובו.‏ אלא שרובם היו כפויי טובה כלפי האל ששחרר אותם מעבדות במצרים.‏ גם אנו עלולים להתייחס אל מה שנותן לנו יהוה כאל דבר מובן מאליו,‏ ולהיות כפויי טובה,‏ אם לא נקדיש מחשבה לחסדו.‏ עלינו להיות אסירי תודה ליהוה שפרשת יציאת מצרים והאירועים שהתרחשו אחרי כן הועלו על הכתב ”‏להדרכתנו”‏ (‏רומים ט״ו:‏4‏)‏.‏

לקח שלמדו בני ישראל המשמש גם לתועלתם של המשיחיים

כשנתן יהוה את המן,‏ לא היה זה אך ורק כדי לספק את צורכיהם הפיסיים של קרוב לשלושה מיליון איש.‏ הוא רצה ’‏לענותם [‏ללמד אותם ענווה]‏ ולנסותם’‏,‏ כדי לזכך אותם ולחנכם לתועלתם (‏דברים ח׳:‏16;‏ ישעיהו מ״ח:‏17‏)‏.‏ אם יקבלו את החינוך וייצרפו,‏ ישמח יהוה ’‏להיטיבם באחריתם’‏ — להעניק להם שלום,‏ שגשוג ואושר בארץ המובטחת.‏

אחד הלקחים החשובים שהיה עליהם ללמוד הוא ש”‏לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם”‏ (‏דברים ח׳:‏3‏)‏.‏ אילו לא נתן להם אלוהים את המן,‏ היו בני ישראל גוועים מרעב ‏— עובדה שהם עצמם הודו בה (‏שמות ט״ז:‏3,‏ 4‏)‏.‏ מי מהם שהעריכו את יהוה,‏ זכו לתזכורת יומיומית לתלותם המוחלטת בו וכך למדו ענווה.‏ לכשיגיעו לארץ המובטחת השופעת כל טוב,‏ לא ישכחו אנשים מלאי הערכה אלו את יהוה ואת תלותם בו.‏

המשיחיים חייבים להיות מודעים לתלותם באלוהים להשגת צורכי החיים — צרכים פיסיים ורוחניים (‏מתי ה׳:‏3;‏ ו׳:‏31–33‏)‏.‏ בתשובה לאחד מפיתויי השטן,‏ ציטט ישוע המשיח את דברי משה שבדברים ח׳:‏3 ואמר:‏ ”‏כתוב,‏ ’‏לא על־הלחם לבדו יחיה האדם,‏ כי על־כל־מוצא פי־יהוה’‏”‏ (‏מתי ד׳:‏4‏)‏.‏ עובדי אלוהים האמיתיים ניזונים ממוצא פיו.‏ הם קוראים את דברו.‏ כל עוד הם מתהלכים עם אלוהים ומבקשים תחילה את ענייני מלכותו,‏ מניב מוצא פי אלוהים ברכות בחייהם ואמונתם מתחזקת.‏

בני אדם לא־מושלמים עלולים לאבד את הערכתם לדברים שנעשים לשגרה — גם אם אלו מעידים על אהבתו ודאגתו של יהוה.‏ למשל,‏ המן שניתן באורח פלא הדהים בתחילה את בני ישראל והשביע את רצונם,‏ אך ברבות הימים החלו רבים מהם להתלונן.‏ ”‏נפשנו קצה בלחם הקלוקל”‏,‏ רגנו בחוסר כבוד — עדות לכך שהחלו ’‏לסטות מאלוהים חיים’‏ (‏במדבר י״א:‏6;‏ כ״א:‏5;‏ עברים ג׳:‏12‏)‏.‏ דוגמתם נועדה ”‏להזהיר אותנו,‏ אנחנו אשר קצי העולמים הגיעו אלינו”‏ (‏קורינתים א׳.‏ י׳:‏11‏)‏.‏

כיצד נוכל לשים לב לדוגמת אזהרה זו?‏ אחת הדרכים היא לא להרשות לעצמנו להפוך את עיקרי האמונה המקראיים והאמצעים שמספקת לנו כיתת העבד הנאמן והנבון לדבר רגיל ושגרתי (‏מתי כ״ד:‏45‏,‏ דל׳‏‏)‏.‏ ברגע שנתחיל לקבל את מתנות יהוה כמובן מאליו ונהיה אדישים להן,‏ יתחיל הקשר שלנו עימו להתקרר.‏

מִטעמים טובים נמנע יהוה מלהמטיר עלינו מבול בלתי פוסק של דברים חדשים.‏ הוא שופך אור על דברו,‏ אור שהולך ומתחזק (‏משלי ד׳:‏18‏)‏.‏ כך יכולים משרתיו לספוג את מה שהם לומדים ולתרגם זאת לשפת המעשה.‏ ישוע לימד את תלמידיו הראשונים על־פי דוגמתו של אביו.‏ הוא הבהיר להם את דבר־אלוהים ”‏ככל אשר יכלו לשמוע”‏,‏ או ”‏לשאת”‏ כפי שנאמר בתרגומים אחרים (‏מרקוס ד׳:‏33‏;‏ השווה יוחנן ט״ז:‏12‏)‏.‏

חזק את הערכתך למתנות אלוהים

ישוע נהג לחזור על דבריו.‏ המוח מסוגל אולי לתפוס מייד נקודה מסוימת — עיקרון מקראי,‏ למשל — אבל כדי להחדיר אותה ללב ולהפוך אותה לחלק מן ”‏האדם החדש”‏,‏ דרוש זמן רב יותר,‏ בייחוד אם דרכי העולם וגישותיו היכו שורשים עמוקים באדם (‏אפסים ד׳:‏22–24‏)‏.‏ כך היה לגבי תלמידי ישוע,‏ שהיו צריכים להתגבר על הגאווה ולפתח ענווה.‏ ישוע נאלץ פעמים מספר ללמדם פרק בהלכות הענווה,‏ ובכל פעם הציג את הנקודה הבסיסית מזווית שונה כדי להטמיע אותה בהם.‏ בסופו של דבר,‏ מאמציו נשאו פרי (‏מתי י״ח:‏1–4;‏ כ״ג:‏11,‏ 12;‏ לוקס י״ד:‏7–11;‏ יוחנן י״ג:‏5,‏ 12–17‏)‏.‏

באסיפות הקהילה ובפרסומי חברת המצפה נוהגים כיום על־פי דוגמתו של ישוע וחוזרים על נקודות בצורה שקולה.‏ הבה נראה בזה אפוא ביטוי לאהבתו של אלוהים ולדאגתו,‏ ואל תקוץ נפשנו במה שאנו מקבלים כפי שקצה נפשם של בני ישראל במן.‏ אם נהיה סבלנים ונשתדל לספוג את התזכורות השוטפות מצד יהוה,‏ נראה שכר בעמלנו (‏פטרוס ב׳.‏ ג׳:‏1‏)‏.‏ הערכה זו תוכיח שאנו ’‏מבינים’‏ את דבר־אלוהים ומאמצים אותו אל לבנו ואל שכלנו (‏מתי י״ג:‏15,‏ 19,‏ 23‏)‏.‏ בנושא זה משמשת אותנו דוגמתו הטובה של דוד,‏ מחבר התהלים,‏ שנהנה משפע של מזון רוחני כמונו,‏ ותיאר את חוקי יהוה כ”‏מתוקים מדבש ונופת צופים”‏ (‏תהלים י״ט:‏11‏)‏.‏

‏”‏מן”‏ המוביל לחיי־נצח

‏”‏אני הוא לחם החיים”‏,‏ אמר ישוע לבני עמו.‏ ”‏אבותיכם אכלו את המן במדבר ומתו.‏ .‏.‏.‏ אני הלחם החי היורד מן השמים.‏ אם יאכל איש מן הלחם הזה יחיה לעולם.‏ והלחם אשר אתן הריהו בשרי בעד חייו של העולם”‏ (‏יוחנן ו׳:‏48–51‏)‏.‏ לחם או מָן רגילים לא יכלו,‏ ואינם יכולים,‏ להעניק חיי־נצח.‏ אבל המאמינים בקורבן הכופר של ישוע ייהנו בסופו של דבר מברכת חיי־הנצח (‏מתי כ׳:‏28‏)‏.‏

רוב המפיקים תועלת מקורבן ישוע יחיו לנצח בגן־עדן עלי־אדמות.‏ ”‏המון רב”‏ מהם — המסומל על־ידי ’‏הערב הרב’‏,‏ אשר יצאו ממצרים יחד עם בני ישראל — יעבור את ”‏הצרה הגדולה”‏ שתמגר בקרוב את הרֶשע מעל פני האדמה (‏ההתגלות ז׳:‏9,‏ 10,‏ 14;‏ שמות י״ב:‏38‏)‏.‏ זכות גדולה יותר נופלת בחלקם של אלה אשר סומלו על־ידי בני ישראל.‏ השליח פאולוס תיאר קבוצה זו,‏ המונה 000,‏144,‏ כישראל השייכים לאלוהים,‏ עם ישראל הרוחני.‏ אחרי מותם הם מוקמים לתחייה ועולים השמיימה (‏גלטים ו׳:‏16;‏ עברים ג׳:‏1;‏ ההתגלות י״ד:‏1‏)‏.‏ בשמים יתן להם ישוע מן מיוחד במינו.‏

מהו ”‏המן הגנוז”‏

‏”‏המנצח,‏ אני אתן לו מִן המן הגנוז”‏,‏ אמר ישוע לישראל הרוחני (‏ההתגלות ב׳:‏17‏)‏.‏ מן גנוז סמלי זה מעלה בזיכרוננו את המן שציווה אלוהים על משה לשמור בצנצנת זהב בתוך ארון הברית הקדוש.‏ הארון שכן בקודש הקודשים שבמשכן.‏ שם היה המן רחוק מעין האדם וגנוז כביכול.‏ הואיל ושימש למזכרת,‏ לא נשמד המן בתוך הארון,‏ ועל כן שימש סמל מתאים למזון בלתי נכלה (‏שמות ט״ז:‏32;‏ עברים ט׳:‏3,‏ 4,‏ 23,‏ 24‏)‏.‏ בתיתו ל־000,‏144 את המן הגנוז,‏ עַרֵב להם ישוע שיזכו לחיי אלמוות ולאל־כיליון כבניו הרוחניים של אלוהים (‏יוחנן ו׳:‏51;‏ קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏54‏)‏.‏

‏”‏עימך [‏יהוה]‏ מקור חיים”‏,‏ אמר מחבר התהלים (‏תהלים ל״ו:‏10‏)‏.‏ המן — הממשי והסמלי — נותן משנה תוקף להצהרה בסיסית זו.‏ המן שנתן אלוהים לבני ישראל,‏ המן הסמלי שנתן בדמות גופו של ישוע שהוקרב למעננו,‏ והמן הגנוז הסמלי שהוא נותן באמצעות ישוע ל־000,‏144 מזכירים לנו שחיינו תלויים תלות מוחלטת באלוהים (‏תהלים ל״ט:‏6,‏ 8‏)‏.‏ לעולם אל נחדל להכיר בענווה ובצניעות בתלות זו,‏ ויהוה ’‏יטיב עימנו באחריתנו’‏ (‏דברים ח׳:‏16‏)‏.‏

‏[‏תמונות בעמוד 26]‏

כל אדם זקוק ל”‏לחם החי היורד מן השמים”‏ כדי לזכות בחיי־נצח

‏[‏תמונה בעמוד 28]‏

נוכחות בכל אסיפות הקהילה מעידה על הוקרת התזכורות שמאת יהוה