הם עשו את רצון יהוה

נתינה מרצון לקידום עבודת אלוהים הטהורה

בני ישראל חזו במו עיניהם במה שעשה יהוה בזרוע נטויה לישועתם.‏ הם ראו את מי ים סוף נקרעים בדרך נס כדי לאפשר להם לחצות את הים בחרבה ולהימלט מן הצבא המצרי.‏ אחרי שהגיעו לצד השני ראו ממרחק בטוח את הים נסגר על רודפיהם.‏ יהוה הציל את חייהם!‏ (‏שמות י״ד:‏21–31‏)‏.‏

למרבה הצער,‏ היו מבני ישראל שלא העריכו את מה שעשה אלוהים.‏ כשהיה משה על הר סיני,‏ מסרו את תכשיטי הזהב שלהם לאהרון ותבעו ממנו לעשות להם פסל למטרות פולחן.‏ בשובו מצא משה את המוני המורדים אוכלים,‏ שותים,‏ רוקדים ומשתחווים לעגל הזהב.‏ בהוראת יהוה הוצאו להורג קרוב ל־000,‏3 איש — סביר להניח שהם עמדו בראש המרד.‏ ביום ההוא למד עם אלוהים לקח חשוב שיש להעניק ליהוה מסירות בלעדית (‏שמות ל״ב:‏1–6,‏ 19–29‏)‏.‏

זמן קצר אחרי כן נערך משה למלא אחר מצוות אלוהים לבנות את המשכן — אוהל נייד ששימש לעבודת אלוהים.‏ לצורך כך נדרשו חומרים יקרים ועובדים מיומנים.‏ מניין יובאו החומרים והעובדים?‏ ומה נוכל ללמוד מפרשה מקראית זו?‏

תרומות בדמות חומרים וכישורים

ביד משה ציווה יהוה על בני ישראל:‏ ”‏קחו מאיתכם תרומה ליהוה.‏ כל נדיב לבו יְבִיאֶהָ את תרומת יהוה”‏.‏ אילו תרומות?‏ משה מנה רשימה של דברים וביניהם זהב,‏ כסף,‏ נחושת,‏ חוטים,‏ אריגים,‏ עורות,‏ עצים ואבנים יקרות (‏שמות ל״ה:‏5–9‏)‏.‏

ברשות בני ישראל היה מעל ומעבר לדרוש.‏ זכור שכאשר יצאו ממצרים לקחו עימם כלי כסף וכלי זהב ושמלות רבות.‏ הם למעשה ’‏ניצלו את מצרים’‏,‏ כלומר,‏ לקחו מהם את כל מה שהיה להםa (‏שמות י״ב:‏35,‏ 36‏)‏.‏ קודם לכן,‏ ששו בני ישראל לתרום את תכשיטיהם לעשיית פסל שנועד לפולחן כזב.‏ האם יהיו עתה נלהבים לא פחות לתרום לקידום פולחן אמת?‏

שים לב שמשה לא נקב בגודל התרומה שכל אחד חייב לתת,‏ וגם לא ניסה לעורר בהם בושה ורגשי אשם כדי לדחוק בהם לתרום.‏ הוא פשוט פנה ל”‏כל נדיב לבו”‏.‏ משה כנראה הבין שאין צורך לחלץ תרומות מעם אלוהים בכפייה.‏ לא היה ספק בלבו שכל אחד יתן כפי יכולתו.‏ (‏השווה קורינתים ב׳.‏ ח׳:‏10–12‏.‏)‏

אך לא די היה בחומרים לביצוע פרויקט הבנייה.‏ עוד אמר יהוה לבני ישראל:‏ ”‏כל חכם לב בכם,‏ יבואו ויעשו את כל אשר ציווה יהוה”‏.‏ נדרשו גם עובדים מיומנים.‏ ”‏כל מלאכה”‏ — חרושת עץ,‏ עבודות מתכת ותכשיטנות — היתה חיונית להשלמת הפרויקט.‏ את כישרונותיהם של העובדים יברך יהוה,‏ והצלחת הפרויקט תיזקף בצדק לזכותו (‏שמות ל״ה:‏10,‏ 30–35;‏ ל״ו:‏1,‏ 2‏)‏.‏

בני ישראל נענו לקריאה בנפש חפצה ותרמו ממשאביהם ומכישוריהם.‏ המקרא מספר:‏ ”‏ויבואו כל איש אשר נְשָאוֹ לבו,‏ וכל אשר נָדבָה רוחו אותו,‏ הביאו את תרומת יהוה למלאכת אוהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקודש.‏ ויבואו האנשים על הנשים,‏ כל נדיב לב”‏ (‏שמות ל״ה:‏21,‏ 22‏)‏.‏

מוסר השכל

כיום המשימה האדירה של הטפת הבשורה על מלכות אלוהים נעשית בעזרת תרומות מרצון.‏ חלקן כספיות,‏ וחלקן באות לידי ביטוי בכך שאחים ואחיות משיחיים מנצלים את ניסיונם העשיר ומסייעים בבניית אולמי־מלכות,‏ אולמי כינוסים וסניפים.‏ כמו כן,‏ ביותר ממאה בתי־אל בעולם כולו נעשית עבודה המצריכה כישורים שונים.‏ לכל נדיבי הלב הנותנים מרצון מובטח שיהוה לא ישכח את עמלם!‏ (‏עברים ו׳:‏ 10‏)‏.‏

הוא הדין בתרומתנו בשירות־השדה.‏ לכל מופנית הקריאה לנצל כל הזדמנות ולהקדיש מזמנם להטפת הבשורה (‏מתי כ״ד:‏14;‏ אפסים ה׳:‏15–17‏)‏.‏ יש שממלאים את חלקם כחלוצים,‏ כלומר,‏ מבשרים בשירות מלא.‏ אחרים אינם יכולים מכורח הנסיבות להקדיש כל כך הרבה זמן לשירות כמו החלוצים.‏ אך גם הם משביעים את רצון יהוה.‏ כפי שהיה נכון לגבי התרומות שנתרמו לבניית המשכן,‏ אין יהוה נוקב במספר השעות שעל כל אחד להקדיש.‏ דרישתו היא שכל אחד ישרת אותו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל שכלו ובכל מאודו (‏מרקוס י״ב:‏30‏)‏.‏ אם נעשה כן,‏ מנוי וגמור עימו לגמול לנו על מה שאנו נותנים מרצון לקידום עבודת אלוהים האמיתית (‏עברים י״א:‏6‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏