סיפור חיים

שירות בלב ובנפש חרף ניסיונות קשים

סיפורו של רודולפו לוזאנו

נולדתי במכסיקו בעיר גומס פאלאסיו שבמדינת דוראנגו ב־17 בספטמבר 1917.‏ המהפכה המכסיקנית היתה אז בשיאה.‏ גם לאחר סיומה ב־1920 נמשכו המהומות באיזור מגורינו במשך שנים,‏ והחיים היו קשים.‏

פעם אחת נודע לאמי שעומד לפרוץ עימות בין כוחות המורדים לבין הצבא.‏ במשך כמה ימים לא הרשתה לי,‏ לשלושת אחיי ולשתי אחיותיי לצאת מן הבית.‏ היה לנו מעט אוכל,‏ ואני זוכר שהסתתרתי עם אחותי הקטנה מתחת למיטה.‏ אחר כך החליטה אמי לקחת אותנו לארצות־הברית,‏ ואבי הצטרף אלינו מאוחר יותר.‏

הגענו לקליפורניה ב־1926,‏ זמן קצר לפני השפל הכלכלי הגדול שהיכה בארצות־הברית.‏ עברנו ממקום למקום בחיפוש אחר מקורות פרנסה.‏ גרנו בין השאר בעמק סֵן ווֹקִין,‏ בסנטה קלרה,‏ בסַלִינַס ובקינג סיטי.‏ למדנו לעבוד בשדות ולקטוף פירות וירקות מסוגים שונים.‏ ימי נעוריי חלפו אומנם בעבודה קשה,‏ אך זו היתה תקופה נעימה מאוד בחיי.‏

האמת המקראית

במרס 1928 ביקר אצלנו קשיש דובר ספרדית,‏ אסטבן ריברה שמו.‏ הוא היה תלמיד מקרא,‏ כך נקראו אז עדי־יהוה.‏ הוא השאיר לנו את הספרון ”‏היכן המתים?‏”‏ קראתי את הספרון והתרשמתי מכותרתו ומתוכנו.‏ למרות גילי הצעיר נהניתי ללמוד את המקרא ולהתרועע עם תלמידי המקרא.‏ ברבות הימים נעשו גם אמי ואחותי ארוֹרה מהללי יהוה נלהבים.‏

באמצע שנות ה־30 של המאה שעברה נבנה אולם־מלכות בסַן חוֹסֶה עבור קהילת דוברי אנגלית.‏ מאחר שדוברי ספרדית רבים עבדו בחוות שבאיזור,‏ התחלנו לבשר להם ולקיים שיעורי המצפה.‏ עשינו זאת בסיועם של עדים דוברי ספרדית מסן פרנסיסקו,‏ כ־80 קילומטר משם.‏ עם הזמן נכחו כ־60 איש באסיפות שבשפה הספרדית באולם־המלכות שבסַן חוֹסֶה.‏

ב־28 בפברואר 1940 נטבלתי בכינוס שנערך בסַן חוֹסֶה כסמל להקדשת חיי ליהוה.‏ כעבור שנה התמנתי לחלוץ,‏ כינוי של עדי־יהוה למבשר בשירות מלא.‏ באפריל 1943 התבקשתי לעבור לסְטוֹקְטוֹן,‏ עיר המרוחקת בכ־130 קילומטר מסַן חוֹסֶה,‏ ולייסד קהילה נוספת של דוברי ספרדית.‏ בעת ההיא שירתתי כמשגיח היושב־ראש של הקהילה האנגלית בסַן חוֹסֶה,‏ ודאגתי גם לעדים דוברי הספרדית שבעיר.‏ העברתי את תפקידיי לאחרים ועברתי לסְטוֹקְטוֹן.‏

מבחן נאמנות

החל מ־1940 זומנתי שוב ושוב לוועדת הגיוס,‏ ובכל פעם כיבדו את עמדתי כסרבן מצפון.‏ זמן קצר לאחר שהצטרפה ארצות־הברית למלחמת העולם השנייה בדצמבר 1941,‏ הפעילה עלי ועדת הגיוס לחצים כבדים יותר.‏ לבסוף,‏ ב־1944 הושלכתי לכלא.‏ בתקופת ההמתנה לגזר הדין כלאו אותי במרתף יחד עם פושעים.‏ כשנודע להם שאני עד־יהוה,‏ פנו אלי רבים והחלו לשאול שאלות לגבי מעמדם לפני אלוהים בהתחשב בפשעים שביצעו.‏

עדים בסַן חוֹסֶה שילמו עבורי דמי ערבות כדי שאהיה משוחרר עד המשפט.‏ עורך־דין בלוס אנג׳לס,‏ שהתמחה בזכויות האזרח,‏ הסכים לטפל בתיק שלי חינם אין כסף.‏ השופט החליט לשחרר אותי בתנאי שאפרוש מן החלוציות,‏ אעבוד עבודה חילונית ואדווח לרשויות הפדרליות מדי חודש בחודשו.‏ לא הסכמתי,‏ ונידונתי לשנתיים מאסר בכלא שבאי מקניל שבמדינת וושינגטון.‏ את זמני בכלא ביליתי בעיקר בלימוד שקדני של המקרא.‏ למדתי שם גם להדפיס.‏ שוחררתי כעבור פחות משנתיים בשל התנהגותי הטובה,‏ ומייד נערכתי לחזור לשירות החלוצי.‏

פעילות נרחבת

בחורף 1947,‏ נשלחתי עם עוד חלוץ לבשר באזורים של דוברי ספרדית בעיר קולורדו,‏ טקסס.‏ מזג האוויר היה כל כך קר,‏ שנסענו לסן אנטוניו כדי להתחמם.‏ אלא ששם ירדו גשמים בלי הפסק והתקשינו לבשר מבית לבית.‏ כספנו הלך ואזל במהירות.‏ במשך שבועות התקיימנו מאכילת סנדביצ׳ים של עלי כרוב חי ומשתיית תה אַסְפֶּסֶת.‏ שותפי חזר לביתו,‏ ואני נשארתי.‏ כשהבחינו העדים דוברי האנגלית במצבי,‏ הם החלו לעזור לי.‏

באביב שלאחר מכן חזרתי לשרת בעיר קולורדו,‏ ובסופו של דבר נוסדה שם קהילה של דוברי ספרדית.‏ אחרי כן עברתי לסְוִיטְווֹטֶר,‏ טקסס,‏ ושם סייעתי בהקמת קהילה של דוברי ספרדית.‏ כשהייתי בסְוִיטְווֹטֶר קיבלתי מכתב ובו הזמנה לכיתה ה־15 של גלעד,‏ בית־ספר למקרא להכשרת שליחים מיסודה של חברת המצפה.‏ הלימודים החלו ב־22 בפברואר 1950.‏ אחרי טקס הסיום שנערך בקיץ בכינוס הבינלאומי שהתקיים באיצטדיון ינקי שבניו־יורק סיטי,‏ נשארתי עוד שלושה חודשים במרכז הראשי של עדי־יהוה בברוקלין.‏ שם קיבלתי הכשרה לתפקיד שאמלא במשרד הסניף במכסיקו.‏

עבודה במכסיקו

הגעתי למכסיקו סיטי ב־20 באוקטובר 1950.‏ כעבור שבועיים בערך התמניתי למשגיח הסניף,‏ וכיהנתי בתפקיד במשך ארבע שנים וחצי.‏ הניסיון שצברתי בשירות החלוצי,‏ בכלא,‏ בגלעד ובברוקלין הצמיח לי תועלת רבה.‏ מייד הבנתי שיש צורך לבנות את הרוחניות של אחינו ואחיותינו המכסיקנים,‏ ולעזור להם במיוחד לחיות על־פי עקרונות המוסר הגבוהים של דבר־אלוהים.‏

בארצות אמריקה הלטינית,‏ ובכללן מכסיקו,‏ נהוג היה שזוגות חיים יחד בלי נישואין.‏ כתות הנצרות,‏ ובייחוד הכנסייה הקתולית,‏ לא פעלו נגד תופעה לא־מקראית זו (‏עברים י״ג:‏4‏)‏.‏ על כן,‏ היו זוגות שנעשו חברים בקהילות של עדי־יהוה בלי להתחתן כדין.‏ החברה החליטה להקציב להם שישה חודשים כדי לטפל בעניין.‏ מי שלא פעל בנידון לא יכול היה להיחשב עוד כעד־יהוה.‏

רבים לא התקשו להסדיר את העניין.‏ כל שהיה עליהם לעשות הוא להתחתן ולהקנות תוקף חוקי לקשר שלהם.‏ אחרים נקלעו למצבים מסובכים יותר.‏ למשל,‏ היו שהתחתנו פעמיים ואפילו שלוש פעמים מבלי להתגרש חוקית.‏ כשענייני הנישואין בקרב משרתי יהוה עלו סוף סוף בקנה אחד עם עקרונות דבר־אלוהים,‏ נהנו הקהילות מברכות רוחניות (‏קורינתים א׳.‏ ו׳:‏​9–11‏)‏.‏

באותם ימים היתה רמת החינוך החילוני במכסיקו על־פי־רוב נמוכה.‏ עוד לפני שהגעתי ב־1950,‏ החל משרד הסניף לערוך בקהילות כיתות ללימוד קרוא וכתוב.‏ ארגַנו את הכיתות מחדש,‏ ופעלנו לרישומן החוקי.‏ מאז 1946,‏ השנה שבה החלו לתעד את הנתונים,‏ יותר מ־000,‏143 איש במכסיקו למדו קרוא וכתוב בכיתות שניהלו העדים!‏

החוקים במכסיקו בענייני דת היו מאוד מחמירים.‏ אך בשנים האחרונות חלו שינויים חשובים בנושא.‏ ב־1992 נחקק חוק חדש בענייני דת,‏ ובעקבותיו ב־1993 נרשמו עדי־יהוה במכסיקו כארגון דתי.‏

שינויים אלו,‏ שבעבר נראו לי בלתי אפשריים,‏ הסבו לי שמחה רבה.‏ במשך שנים רבות ביקרתי שוב ושוב במשרדים ממשלתיים ונתקלתי בגישה חשדנית.‏ בעניינים אלו טיפלה המחלקה המשפטית של משרד הסניף שלנו,‏ והיום ההפרעות לפעילות ההטפה הן שוליות יחסית.‏

לשרת לצד שליחה שותפה

בהגיעי למכסיקו היו כאן כבר בוגרי גלעד רבים מכיתות קודמות.‏ אחת מהם היתה אסתר וארטניאן,‏ עדת־יהוה אמריקאית שהחלה לשרת כחלוצה בוַאלחו,‏ קליפורניה,‏ ב־1942.‏ התחתנו ב־30 ביולי 1955,‏ והמשכנו בתפקידינו במכסיקו.‏ אסתר שירתה כשליחה במכסיקו סיטי ואני שירתתי בסניף שבו גרנו.‏

קודם לכן,‏ ב־1947,‏ נשלחה אסתר לשרת במונטֵרי,‏ נְוֶבוֹ לֶאוֹן,‏ מכסיקו.‏ היתה אז במונטֵרי רק קהילה אחת של 40 עדים,‏ אך כשאסתר הועברה למכסיקו סיטי ב־1950 היו שם כבר ארבע קהילות.‏ בסניף שליד מכסיקו סיטי משרתים כיום שני בחורים צעירים,‏ שגדלו במשפחות שאיתן למדה אסתר כששירתה במונטֵרי.‏

ב־1950 התפרש שטח ההטפה של השליחים במכסיקו סיטי על רוב שטחה של העיר.‏ הם חצו את העיר ברגל או באוטובוסים ישנים עמוסים לעייפה בנוסעים.‏ כשהגעתי בשלהי שנת 1950,‏ היו שבע קהילות בעיר.‏ היום יש בה כ־600,‏1 קהילות,‏ ויותר מ־000,‏90 מבשרי מלכות!‏ בשנה שעברה נכחו במכסיקו סיטי יותר מ־000,‏250 איש בערב הזיכרון למות המשיח!‏ במרוצת השנים היתה לאסתר ולי הזכות לשרת ברבות מקהילות אלו.‏

כשאסתר ואני מתחילים לתת שיעורי־​מקרא,‏ אנחנו תמיד משתדלים לעניין את ראש המשפחה כדי שכל המשפחה תהיה מעורבת.‏ בשיטה זו ראינו משפחות גדולות רבות לומדות לשרת את יהוה.‏ אני סבור שאחת הסיבות לצמיחה המהירה בעבודת אלוהים האמיתית במכסיקו היא שהרבה משפחות שלמות מתחילות לעבוד את יהוה יחדיו.‏

יהוה מברך את הפעילות

מאז 1950 חלה התקדמות ראויה לציון בפעילות במכסיקו,‏ הן במספר המאמינים והן בשינויים ארגוניים.‏ אני שמח שנפלה בחלקי הזכות לתרום תרומה צנועה לגידול ולעבוד בקרב אנשים מכניסי אורחים ומאושרים אלו.‏

קרל קליין,‏ המשרת כחבר בגוף המנהל של עדי־יהוה,‏ ואשתו מרגרט,‏ ביקרו אצלנו לפני מספר שנים במסגרת חופשתם.‏ אח קליין רצה למשש את הדופק ולעמוד על טיבה של הפעילות בשטח המכסיקני.‏ לשם כך,‏ הוא ומרגרט הגיעו לקהילת סן חואן טזונטלה,‏ לא רחוק ממכסיקו סיטי.‏ באותה עת היינו חברים בקהילה זו.‏ היה לנו אולם קטן,‏ כ־5.‏4 מטרים רוחבו וכ־5.‏5 מטרים אורכו.‏ כשהגענו,‏ היו שם כבר 70 איש בערך,‏ וכמעט שלא נותר מקום לעמוד בו.‏ המבוגרים ישבו על כיסאות,‏ הצעירים על ספסלים והילדים הקטנים על לבנים או על הרצפה.‏

אח קליין התרשם עמוקות למראה הילדים הישובים,‏ ספרי מקרא בידיהם,‏ והם עוקבים אחר הנואם ופותחים פסוקים.‏ אחרי ההרצאה הפומבית דיבר אח קליין על הכתוב במתי י״ג:‏​19–23 ואמר כי במכסיקו יש שפע של ’‏אדמה טובה’‏ שהזכיר ישוע.‏ שבעה מן הילדים שנכחו באותו יום עובדים כיום בפרויקט ענק להרחבת בנייני הסניף סמוך למכסיקו סיטי.‏ ילד נוסף שגדל משרת כעת בבית־אל,‏ ואחרים משרתים כחלוצים.‏

כשהגעתי למכסיקו היו אך ורק 11 חברים בסניף.‏ היום יש כ־350,‏1 עובדים,‏ ו־250 בערך מתוכם עסוקים בבניית בנייני סניף חדשים.‏ כשתושלם המלאכה,‏ סביר להניח בשנת 2002,‏ נוכל לאכלס כ־200,‏1 עובדים נוספים.‏ רק לחשוב שבשנת 1950 היינו פחות מ־000,‏7 מבשרי מלכות בארץ כולה,‏ והיום יש הרבה יותר מ־000,‏500 איש!‏ לבי מתמלא שמחה למראה הברכות שהרעיף יהוה על מאמצי אחינו הענווים במכסיקו העמלים להללו.‏

קושי גדול

אחד מקשיי הגדולים ביותר לאחרונה הוא מצבי הבריאותי.‏ באופן כללי,‏ הייתי תמיד אדם בריא.‏ אבל בנובמבר 1988 עברתי אירוע מוחי שהשפיע במידה ניכרת על תפקודי הפיסי.‏ תודות ליהוה ובעזרת תרגילים וטיפולים אחרים חל שיפור מסוים במצבי,‏ אך כמה איברים בגופי אינם תקינים לגמרי.‏ אני עדיין עובר טיפולים ומקבל תרופות לשיכוך כאבי ראש חזקים ולטיפול בתופעות לוואי נוספות.‏

אף־על־פי שאין באפשרותי עוד לתפקד כפי שהייתי רוצה,‏ אני שמח שעזרתי לרבים ללמוד על מטרות יהוה ולהיות משרתיו המוקדשים.‏ אני גם נהנה לשוחח עם אחים ואחיות משיחיים רבים שבאים לבקר בסניף.‏ אני מתעודד וגם הם מתעודדים.‏

אני מתחזק מאוד מעצם הידיעה שיהוה מעריך את שירותנו ושעמלנו לא היה לריק (‏קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏58‏)‏.‏ חרף מגבלותיי ומחלתי,‏ חרתתי על לוח לבי את המילים שבקולוסים ג׳:‏​23,‏ 24‏:‏ ”‏כל מה שאתם עושים,‏ עשו בכל נפשכם,‏ כעושים למען יהוה ולא למען בני אדם,‏ שכן יודעים אתם כי תקבלו מאת יהוה את שכר הנחלה”‏.‏ בהתאם למילים אלו,‏ למדתי לשרת את יהוה בלב ובנפש חרף ניסיונות קשים.‏

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

ב־1942 כשהייתי חלוץ

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

אשתי החלה לשרת כשליחה במכסיקו ב־1947

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

עם אסתר היום

‏[‏תמונות בעמוד 26]‏

שמאל למעלה:‏ משפחת בית־אל במכסיקו בשנת 1952.‏ אני מקדימה

למעלה:‏ יותר מ־000,‏109 איש התכנסו באיצטדיון במכסיקו סיטי בכינוס מחוזי ב־1999

שמאל למטה:‏ בנייני הסניף החדשים שבנייתם עומדת להסתיים