אלמנוּת והשפעתה על שתי נשים
סנדרה היא אלמנה שחיה באוסטרליה. כשנפטר בעלה לפני מספר שנים היתה תגובתה המיידית הלם מוחלט. ”התמוטטתי מעצם ההכרה שלפתע פתאום איבדתי את חברי הטוב ביותר ואת שותפי לחיים. אינני זוכרת ממש כיצד מצאתי את דרכי הביתה מבית־החולים ומה עשיתי ביתר שעות היום. בשבועות שחלפו מאז, הפכו פחדיי לכאב פיסי בלתי פוסק”.
לסנדרה יש חברה מבוגרת ממנה, איליין, שהתאלמנה לפני כשש שנים. איליין סעדה את בעלה, דיוויד, שישה חודשים בטרם מת ממחלת הסרטן. יגונה היה כה עמוק, שזמן לא רב אחרי מות בעלה, לקתה בעיוורון זמני. כעבור שנתיים התמוטטה במקום ציבורי. הרופא לא מצא שום סימן למחלה פיסית, אך הוא גילה שאיליין לא נתנה פורקן ליגונה, ולכן המליץ לה ללכת הביתה ולעשות כל מאמץ לבכות. ”לקח לי זמן להתמודד עם הצער”, מודה איליין. היא מוסיפה שברגעי בדידות ”נהגתי להיכנס לחדר השינה ולקבור את ראשי בבגדיו של דיוויד”.
כן, מותו של בן זוג מוביל למגוון תגובות, ואלמנוּת אינה מסתכמת אך ורק בהיעדר בעל. סנדרה, לדוגמה, חשה במשך פרק זמן מסוים נטולת זהות. וכמו נשים אבלות רבות, שזה לא כבר איבדו את בעליהן, חשה גם שהיא פגיעה וחסרת ביטחון. היא נזכרת: ”הייתי רגילה שבעלי מחליט את ההחלטות הסופיות, והנה לפתע פתאום אני צריכה לקבל החלטות לבד. סבלתי מנדודי שינה. הייתי עייפה ותשושה. לא ידעתי מה לעשות”.
מקרים דומים מתרחשים חדשות לבקרים בעולם כולו. חולי, תאונות, מלחמות, טיהורים אתניים ואלימות ככלל תורמים לריבוי מספר האלמנות.a רבות מהן סובלות בשקט ואינן יודעות כיצד לנהוג. מה יכולים הידידים וקרובי המשפחה לעשות כדי לעזור להן להסתגל לאלמנוּת? במאמר הבא יש מספר הצעות טובות.
[הערת שוליים]
a יש נשים שמצבן דומה למצב האלמנות משום שבעליהן נטשו אותן. אומנם פירוד וגירושין מולידים בעיות משלהם, אך חלק מן העקרונות הנידונים במאמר הבא עשויים גם לעזור לנשים בנסיבות כאלו.