”בואו אלי... ואני אמציא לכם מנוחה”
’מכריזי הדבר’ מוצאים מנוחה
הוא היה איש מושלם שיצא למשימה חשובה. שיטות ההוראה שלו היו כה יעילות עד כי ”השתומם המון העם על תורתו” (מתי ז׳:28). הוא גם היה מטיף שבישר ללא ליאות. איש זה השקיע את עיקר זמנו, כוחו ומשאביו בהכרזה על מלכות אלוהים. כן, ישוע המשיח עבר לאורכה ולרוחבה של מולדתו כמבשר ומורה שלא קם כמוהו (מתי ט׳:35).
משימתו הדחופה של ישוע היתה להכריז את ”בשורת המלכות” לבני דורו ולהכשיר את תלמידיו להנהיג את אותה פעילות בקנה מידה כלל עולמי (מתי ד׳:23; כ״ד:14; כ״ח:19, 20). האם תלמידיו, שהיו לא־מושלמים ובעלי מגבלות, יכרעו תחת נטל האחריות לבשר את הבשורה, דחיפות המלאכה והיקפה העצום?
לא ולא! לאחר שאמר ישוע לתלמידיו להתפלל אל ”אדון הקציר”, יהוה אלוהים, שישלח עוד פועלים, שלח אותם ישוע ללמד את האנשים (מתי ט׳:38; י׳:1). ואז הוא הבטיח להם אישית שהאחריות הכרוכה בלהיות תלמידיו — לרבות התפקיד לבשר — תביא להם הקלה אמיתית ונחמה. ישוע אמר: ”בואו אלי... ואני אמציא לכם מנוחה” (מתי י״א:28).
מקור שמחה
כמה חמלה, אהבה ואדיבות מתבטאות בהזמנה זו! היא משקפת את דאגתו הרבה של ישוע לתלמידיו. תלמידיו אכן מוצאים מנוחה כאשר הם עומדים באחריותם ומכריזים את הבשורה הטובה על מלכות אלוהים, פעילות שמעניקה להם שמחה וסיפוק של ממש (יוחנן ד׳:36).
זמן רב לפני שהתהלך ישוע על הארץ, הבליטו כתבי־הקודש את הצורך לשמוח בשירות המוקדש לאלוהים. הדבר ניכר בשירתו של מחבר התהלים: ”הריעו ליהוה כל הארץ. עיבדו את יהוה בשמחה, בואו לפניו ברננה” (תהלים ק׳:1, 2). כיום, אנשים מכל העמים שמחים ביהוה, ודברי ההלל שבפיהם הם כתרועת ניצחון של צבא מנצח. מי שבאמת מוקדשים לאלוהים, באים לפניו ”ברננה”. וכך ראוי, שכן יהוה הוא ”האל המאושר”, ורצונו שמשרתיו ישמחו בעודם מקיימים את הקדשתם לו (טימותיאוס א׳. א׳:11, ע״ח).
משרתים המוצאים מנוחה
כיצד ייתכן שעבודה קשה בשירות השדה אינה מייגעת אותנו, אלא מהווה מקור רענון? ובכן, עשיית רצונו של יהוה נחשבה בעיני ישוע למזון משיב נפש. הוא אמר: ”מאכלי הוא לעשות את רצון שולחי ולהשלים את פועלו” (יוחנן ד׳:34).
בדומה לכך, מבשרים משיחיים מסורים מוצאים שמחה כשהם ’מכריזים את הדבר’ (טימותיאוס ב׳. ד׳:2). קוני, אשה משיחית בגיל העמידה אשר מקדישה לפעילות ההטפה מדי חודש יותר מ־70 שעות, אומרת: ”אחרי שאני חוזרת מהשירות, יש לי תחושת סיפוק והנאה, גם אם אני עייפה בסוף היום”.
אך מה אם בשורת המלכות אינה זוכה לאוזן קשבת? קוני ממשיכה: ”אף פעם לא התחרטתי על כך שיצאתי לשירות, ואין זה משנה מה היתה תגובת האנשים. אני יודעת שמעשיי משביעים את רצון יהוה, אך אני גם נהנית לשוחח על האמת משום שהדבר מחזק את התקווה המקראית שבלבי”.
אחרים מוצאים שהושטת עזרה לאנשים לרכוש ידע מדויק אודות אלוהים מעניקה תוכן לחייהם. מֵלוֹני, אשה צעירה המקדישה לפעילות ההטפה יותר מ־50 שעות בחודש מציינת: ”השירות מרענן כי הוא נותן כיוון ותכלית לחיי. בעיות אישיות ולחצי היומיום נדחקים לקרן זווית כשאני יוצאת לשירות”.
מיליסנט, עדת־יהוה מסורה נוספת, מסבירה: ”השירות מעניק חשיבות לכל יום שבו אני משוחחת עם אחרים על מטרת אלוהים לגבי האנושות ומסבירה להם כיצד ישוב להיות גן־עדן עלי אדמות. כך יהוה הופך ליותר ממשי עבורי מדי יום, ואני זוכה לשלום ואושר פנימי שאין למצוא בדרך אחרת”.
המתבשרים מוצאים מנוחה
אין ספק שמבשרי המלכות מוצאים מנוחה ורענון בשירות המשיחי, ומי ששומעים את בשורת החיים זוכים לנחמה. מורה בפורטוגל התחנכה על־ידי נזירות וכמרים, אך היא חשה שהכנסייה שלה אינה מספקת את צורכיה הרוחניים. שאלותיה לגבי המקרא נותרו ללא מענה. שיעורי מקרא קבועים שניהלה עימה אחת מעדי־יהוה העמיקו בהדרגה את הבנתה במקרא. המורה היתה נלהבת ביותר. ”ציפיתי בכיליון עיניים לשיעורים שלי בימי רביעי”, אמרה, ”מפני שקיבלתי תשובה משכנעת מתוך המקרא על כל אחת משאלותיי”. אשה זו היא כיום משרתת מוקדשת של יהוה, וגם היא מביאה מרגוע לאחרים בעזרת האמת המקראית.
ברור אפוא שעדי־יהוה אינם חוששים לבצע את מלאכת ההטפה רק משום שמדובר בפעילות רצינית וחובקת עולם. אדישות והתנגדות לא מרפות את ידיהם. הם שוקדים בכל מאודם לבצע את תפקידם להכריז את בשורת המלכות. הם חולקים את הבשורה בכל מקום שבו יש אנשים — במגרש חנייה של משאיות בארצות־הברית (1), בשדה תעופה בקוריאה (2), בהרי האנדים (3) או בחנות בלונדון (4). תלמידי ישוע בני זמננו שמחים להשתתף בפעילותם רבת־הגמול בכל רחבי העולם. ישוע נאמן להבטחתו; הוא ממציא להם מנוחה ומביא באמצעותם מרגוע ורענון לרבים אחרים (ההתגלות כ״ב:17).