חניטה — מנהג המתאים למשיחיים?
בערוב ימיו, ציין יעקב, האב הנאמן, את בקשתו האחרונה: ”קיברו אותי אל אבותיי אל המערה אשר בשדה עפרון החיתי. במערה אשר בשדה המכפלה אשר על פני ממרא בארץ כנען” (בראשית מ״ט:29–31).
יוסף כיבד את משאלת אביו וניצל מנהג אשר רווח במצרים באותה תקופה. הוא ציווה ”את עבדיו, את הרופאים, לחנוט את אביו”. לפי הכתוב בבראשית פרק נ׳, הכינו הרופאים את הגופה במשך 40 ימים, כמנהגם. העובדה שיעקב היה חנוט איפשרה לשיירה גדולה המתנהלת לאיטה — בני משפחה ונכבדי מצרים — לעבור כ־400 קילומטר כדי להביא את גופתו לקבורה בחברון (בראשית נ׳:1–14).
הייתכן שגופתו החנוטה של יעקב תימצא ביום מן הימים? הסיכויים לכך קלושים. ארץ ישראל היתה איזור עתיר במשקעים, עובדה שמצמצמת את מגוון הממצאים המתגלים בה (שמות ג׳:8). נחשפו שפע חפצי מתכת ואבן עתיקים, אך רוב הפריטים הפגיעים יותר, כגון בדים, עורות וגופות חנוטות, לא עצרו כוח כנגד הלחות ופגעי הזמן.
מהי בעצם חניטה? מדוע נהגו לחנוט גופות? האם מנהג זה מתאים למשיחיים?
מהי ראשיתו של המנהג?
התיאור הקולע ביותר לחניטה הוא שימור גופה של אדם או חיה. ההיסטוריונים נוטים להסכים שראשיתו של המנהג במצרים, אך גם האשורים, הפרסים והסקיתים הקדומים נהגו לחנוט גופות. ייתכן שגילוי גופות שנקברו בחולות המדבר ונשתמרו באופן טבעי, עורר התעניינות בחניטה והוביל לניסיונות הראשונים בתחום. קבורה בתנאים כאלה מונעת מגע של לחות ואוויר עם הגופה וכך מאיטה את הריקבון. יש המשערים כי החניטה החלה את דרכה עם גילוי גופות שנשתמרו בתוך נֶתֶר (נתרן פחמתי), חומר אלקאלי הנמצא בשפע במצרים ובסביבותיה.
מטרת החונט היא פשוט לקטוע את הפעילות הבקטריולוגית הטבעית שמתחילה שעות ספורות אחרי המוות וגורמת ל־התפוררות הגופה. אם מפריעים לתהליך, נעצר הריקבון או לפחות מואט במידה ניכרת. שלושה דברים חיוניים: לשמור על מראה חי של הגופה, למנוע ריקבון, ולהקנות לגופה עמידות בפני פגעי החרקים.
המצרים הקדמונים חנטו את מתיהם בעיקר מטעמים דתיים. הם האמינו שהמתים השוכנים בעולם הבא רוצים לשמור על קשר עם היקום הגשמי. המצרים האמינו שייעשה שימוש בגופותיהם ביום מן הימים, ותבוא בהן רוח חיים. אף שהחניטה היתה שכיחה מאוד, עד כה לא נמצא תיעוד מצרי על הדרך שבה התבצעה. המידע המהימן ביותר שיש בידינו הוא של ההיסטוריון היווני הרודוטוס מן המאה החמישית לפה״ס. למרות זאת, דווח כי הניסיונות להגיע לאותן תוצאות בעזרת ההנחיות שכתב הרודוטוס לא נחלו הצלחה רבה.
מנהג המתאים למשיחיים?
חניטת גופתו של יעקב נעשתה בידי אנשים שהחזיקו באמונות דתיות שונות משלו. אך כאשר מסר יוסף את גופת אביו לרופאים, מאוד לא סביר שהוא ביקש מהם לקיים את הטקס ואת התפילות שוודאי אפיינו את רוב החניטות במצרים באותה תקופה. הן יעקב והן יוסף היו אנשי אמונה (עברים י״א:21, 22). אף שיהוה ככל הנראה לא ציווה על שימור גופתו של יעקב, כתבי־הקודש אינם מגנים את המעשה. כמו כן, חניטת גופתו של יעקב לא היוותה תקדים עבור עם ישראל הקדום או הקהילה המשיחית. למעשה, דבר־אלוהים אינו מכיל הוראות מוגדרות בעניין. אחרי אזכור חניטת גופתו של יוסף במצרים, כתבי־הקודש אינם מוסיפים פרטים לגבי המנהג (בראשית נ׳:26).
שרידי הגופות הרקובות שנתגלו בקברים בארץ ישראל מעידים על כך שלא היה זה ממנהג העברים לחנוט את מתיהם, לפחות לא לשימור ארוך טווח. אלעזר, למשל, לא נחנט. אף־על־פי שהיה עטוף בתכריכים, היו שהוטרדו מן הכוונה להסיר את האבן מפי הקבר. הואיל ואלעזר מת ארבעה ימים קודם לכן, אחותו היתה בטוחה שריח ריקבון ימלא את האוויר כשייפתח הקבר (יוחנן י״א:38–44).
האם גופתו של ישוע המשיח נחנטה? אין לדעה זו תימוכין בספרי הבשורה. מנהג היהודים באותם ימים היה למשוח את הגופה בבשמים ובשמנים ריחניים לפני הקבורה. לדוגמה, כדי להכין את גופתו של ישוע לקבורה, הביא נקדימון כמות די גדולה של בשמים (יוחנן י״ט:38–42). מדוע כל כך הרבה? ייתכן שאהבה עמוקה לישוע וכבוד הניעו אותו לגלות נדיבות כזו. אך אין להסיק מכך שאותם בשמים נועדו לשימור הגופה.
האם משיחי יתנגד למנהג החניטה? מנקודת מבט מציאותית, החניטה היא למעשה עיכוב הבלתי נמנע. עפר אנחנו ואל עפר אנו שבים במותנו (בראשית ג׳:19). אך לעתים חולף זמן ניכר ממועד הפטירה ועד להלוויה. אם בני משפחה וידידים מגיעים ממרחקים וברצונם לראות את המנוח, ייתכן שיהיה צורך לחנוט את הגופה במידה מסוימת.
אם כן, מבחינה מקראית אין סיבה לחשש אם החוקים המקומיים דורשים שהגופה תיחנט או אם בני משפחה רוצים לקיים את המנהג. ”המתים אינם יודעים מאומה” (קהלת ט׳:5). אנשים השמורים בזיכרונו של אלוהים יוקמו לתחייה בעולם החדש שהוא הבטיח (איוב י״ד:13–15; מעשי השליחים כ״ד:15; פטרוס ב׳. ג׳:13).
[תיבה/תמונה בעמוד 31]
חניטה בעבר ובימינו
במצרים הקדומה, סוג החניטה היה תלוי במעמד המשפחה. משפחה אמידה בחרה קרוב לוודאי בתהליך זה:
החונטים מוציאים את המוח דרך הנחיריים באמצעות כלי מתכת. לאחר מכן הגולגולת עוברת טיפול בחומרים המתאימים. בשלב הבא מוציאים את כל האיברים הפנימיים, מלבד הלב והכליות. חדירה לאיזור הבטן הצריכה ביצוע חתך בגוף, אך מעשה זה נחשב לחטא. כדי לעקוף את הבעיה, העסיקו חונטי מצרים אדם שכונה ”החותך” כדי לבצע את החתך. הוא נמלט ברגע שהמלאכה הושלמה, שכן העונש בעבור ’עוון’ זה היה קללות וסקילה באבנים.
לאחר שחלל הבטן רוקן מתוכנו, הוא עבר שטיפה יסודית. ההיסטוריון הרודוטוס כתב: ”הם ממלאים את הבטן במוֹר כתוש טהור ובקַסִיָה ובתבלינים אחרים, מלבד לְבוֹנָה, ותופרים את הפתח”.
אחר כך הוכנסה הגופה לתוך אמבט של נֶתֶר למשך 70 יום. אז היו רוחצים את הגופה ועוטפים אותה היטב בתכריכי פשתן. התכריכים נטבלו בשרף או סוג של גומי ששימש כדבק, ואז הוכנסה המומיה לגלוסקמת עץ מפוארת המותאמת לצורת הגוף.
כיום אפשר לחנוט אדם בתוך שעות ספורות. בדרך כלל מזריקים כמות מספקת של נוזל חניטה לוורידים ולעורקים, וכן גם לתוך חלל הבטן והחזה. לאורך השנים פותחו ונוסו תמיסות שונות. אך בשל העלות הנמוכה והבטיחות, תמיסת החניטה הנפוצה ביותר בשימוש כיום היא פורמאלדהיד.
[תמונה]
ארון הזהב של המלך תות־עַנְח’־אמון