”תוּמת ישרים תַנְחֵם”
”אדם ילוד אישה, קצר ימים ושבע רוגז”, אומר המקרא (איוב י״ד:1). הכאב והסבל מלווים את בני האדם משחר תולדותיהם. גם חיי היומיום יכולים להיות עמוסים בטרדות וסערות. מה יוכל להנחותנו נכונה בנסיבות קשות ולעזור לנו לשמור על שם טוב לפני אלוהים?
תן דעתך לדוגמתו של אדם אמיד ששמו איוב, שחי לפני כ־500,3 שנה בעֲרָב של ימינו. השטן המיט אסונות כבדים על אותו אדם ירא אלוהים. הוא איבד את כל מקנהו ושכל את ילדיו האהובים. זמן קצר לאחר מכן היכה השטן את איוב בשחין רע מכף רגל ועד ראש (איוב, פרקים א׳, ב׳). לאיוב לא היה שמץ של מושג מדוע באו עליו כל אותן רעות. ובכל זאת ”לא חטא איוב בשפתיו” (איוב ב׳:10). ”עד אגווע לא אסיר תומתי ממני!” אמר (איוב כ״ז:5). כן, תומתו של איוב הנחתה אותו בניסיונותיו.
תוּמה או יוֹשרה מוגדרים כמוסריות שאין בה דופי. אדם תם הוא חף מכל אשמה, ישר בעיני אלוהים. עם זאת, תום אין משמעו שלמות בדיבור ובמעשים של בני אדם לא־מושלמים, שהרי אין בכוחם לעמוד בשלמות באמות המידה של אלוהים. תום אנושי משמעו מסירות בלב שלם ליהוה, לרצונו ולמטרתו. מסירות זו מדריכה או מנחה את אנשי התוּמה בכל הנסיבות ובכל זמן נתון. חלקו הראשון של פרק י״א בספר משלי מראה כיצד התום יכול להנחותנו בתחומים שונים בחיים, ומצביע על הברכות המתלוות לכך. הבה נבחן בעניין רב את הכתוב שם.
תום מתבטא ביושר בעסקים
שלמה המלך הבליט את עקרון היושר בעזרת מילים פיוטיות ולאו דווקא במונחים משפטיים. הוא אמר: ”מאזני מִרמה תועבת יהוה, ואבן שְלֵמָה רצונו” (משלי י״א:1). זו הפעם הראשונה מבין ארבע הפעמים שבהן מוזכרים מאזניים ואבני משקל בספר משלי, כדי להדגיש שיהוה דורש מעובדיו להיות ישרים בענייני עסקים (משלי ט״ז:11; כ׳:10, 23).
השגשוג שממנו נהנים מי שמשתמשים במאזני מרמה ונוהגים באי־יושר יכול להיראות מפתה. אך האם באמת נרצה לזנוח את אמות המידה שקבע אלוהים לגבי הטוב והרע ולהפר את עקרונות האתיקה בעסקים? לא אם התום מנחה את צעדינו. אנו דוחים אי־יושר מכול וכול, משום שאבן משקל שלמה ותקינה המסמלת יושר היא לרצונו של יהוה.
”את צנועים חוכמה”
שלמה המלך ממשיך: ”בא זדון ויבוא קלון; ואת צנועים חוכמה” (משלי י״א:2). זדון, או עזות פנים, המתבטא בגאווה, מרי או קנאה, גורר אחריו חרפה. מאידך, הכרה במגבלותינו תוך צניעות משקפת חוכמה. דוגמאות מן המקרא ממחישות היטב את אמיתותו של משל זה.
קורח, לוי אכול קנאה, הסית המון לערער על סמכותם של הנציגים שמינה יהוה — משה ואהרון. מה היתה התוצאה של עזות פנים זו? הארץ ’פתחה את פיה ובלעה’ חלק מן המורדים. האחרים, לרבות קורח, הושמדו באש (במדבר ט״ז:1–3, 16–35; כ״ו:10; דברים י״א:6). איזה קלון! חשוב גם על עוּזא, שבעזות מצח שלח ידו ואחז בארון הברית כדי למנוע ממנו ליפול. הוא הומת בו במקום (שמואל ב׳. ו׳:3–8). עד כמה חיוני שנתרחק מזדון ויהירות!
קלון אינו מנת חלקו של אדם צנוע ועניו אפילו כשהוא שוגה. איוב, שהתנהג למופת בדרכים רבות, לא היה מושלם. הניסיונות שעבר חשפו בעיה רצינית בצורת חשיבתו. איוב איבד קצת את האיזון כשסנגר על עצמו בפני מאשימיו. הוא אפילו רמז שהוא צדיק יותר מאלוהים (איוב ל״ה:2, 3). כיצד העמיד יהוה את איוב על טעותו?
יהוה הסב את תשומת לבו לארץ, לים, לכוכבי השמים, לכמה מן החיות ולפלאי טבע אחרים והעביר לאיוב שיעור בקטנותו של האדם לעומת גדולת האלוהים (איוב פרקים ל״ח עד מ״א). יהוה לא הסביר מדוע איוב סבל, והוא לא היה מחויב לעשות כן. איוב היה צנוע. הוא הכיר בענווה בהבדל הגדול שבינו ובין אלוהים, בין חוסר שלמותו וחולשותיו ובין צדקתו וכוחו של יהוה. ”אמאס [אני חוזר בי]”, אמר, ”וניחמתי על עפר ואפר” (איוב מ״ב:6). תומתו של איוב גרמה לו לקבל את התוכחה ברצון. מה לגבינו? כאנשים שהתום והיושרה נר לרגלם, האם נקבל ברצון תוכחה או תיקון בעת הצורך?
גם משה היה צנוע ועניו. כאשר התייגע בטיפול בבעיותיהם של אחרים, ניגש אליו חותנו יתרו עם פתרון מעשי: לחלוק את נטל האחריות עם גברים כשירים אחרים. מתוך הכרה במגבלותיו, נהג משה בחוכמה וקיבל את ההצעה (שמות י״ח:17–26; במדבר י״ב:3). אדם צנוע אינו חושש להאציל סמכויות ואינו מפחד לאבד מסמכותו אם יעביר תפקידים מסוימים לגברים כשירים אחרים (במדבר י״א:16, 17, 26–29). במקום זאת, הוא להוט לעזור להם להתקדם רוחנית (טימותיאוס א׳. ד׳:15). מן הראוי שגם אנחנו ננהג כך.
’דרך התמים ישרה’
שלמה הכיר בכך שהתום אינו מגן בכל עת על הישר מפני סכנה או רעה, וציין: ”תוּמת ישרים תנחם, וסֶלֶף בוגדים יְשָדֵם” (משלי י״א:3). התוּמה מנחה את הישר לעשות את הרצוי בעיני אלוהים אפילו בנסיבות קשות, ויש לה יתרונות ארוכי טווח. איוב סירב להסיר ממנו את תומתו, ויהוה ”בירך את אחרית איוב מראשיתו” (איוב מ״ב:12). הבוגדים אולי חושבים שהם נהנים על חשבון אחרים, וייתכן שהם אפילו נוחלים הצלחה לזמן מה, אך במוקדם או במאוחר תוביל אותם מרמתם לאבדון.
”לא יועיל הון ביום עֶברה”, אומר המלך החכם, ”וצדקה תציל ממוות” (משלי י״א:4). עד כמה אווילי לעבוד בפרך בשביל רווח חומרי ומצד שני להזניח את הלימוד האישי, את התפילות, את הנוכחות באסיפות ואת שירות השדה — פעילויות המעמיקות את הערכתנו ואת אהבתנו לאלוהים ומגבירות את מסירותנו לו! שום הון, גדול ככל שיהיה, לא יוכל להציל אדם מהצרה הגדולה ההולכת וקרבה (מתי כ״ד:21). רק בצדקתו ייוושע הישר (ההתגלות ז׳:9, 14). מן החוכמה אפוא להישמע לדברי צפניה: ”בטרם לא יבוא עליכם יום אף יהוה, בקשו את יהוה כל ענווי הארץ, אשר משפטו פעלו. בקשו צדק, בקשו ענווה” (צפניה ב׳:2, 3). בינתיים, הבה נעשה לעצמנו מטרה ’לכבד את יהוה מהוננו’ (משלי ג׳:9).
שלמה מוסיף להבליט את ערכה של דרך הצדקה ומראה את הניגוד בין אחריתם של התמימים לבין אחריתם של הרשעים. הוא אומר: ”צִדקת תמים תיישר דרכו, וברשעתו יפול רשע. צִדקת ישרים תצילֵם, ובהַוַּת [בתאוותם] בוגדים יילכדו. במות אדם רשע, תֹּאבַד תקווה; ותוחלת אונים אָבָדָה. צדיק מצרה נחלץ, ויבוא רשע תחתיו” (משלי י״א:5–8). התמים אינו מועד או נלכד באורחותיו. דרכו ישרה. בסופו של דבר, הישרים נחלצים מצרה. הרשעים אולי נראים רבי־און, אך הם לא יתנסו בגאולה זו.
”תעלוץ קִריָה”
לתומת הישרים ולרשעתם של עושי הרע נודעת השפעה גם על אנשים אחרים. ”בפה חָנֵף [כופר] ישחית רעהו”, אומר מלך ישראל, ”ובדעת צדיקים יֵחָלֵצוּ” (משלי י״א:9). מי יחלוק על כך שדברי השמצה, רכילות מזיקה, ניבולי פה ופטפוטי סרק מסבים נזק לזולת? מאידך, מוצא פיו של האדם הצדיק הוא טהור, מחושב ומתחשב. הוא נחלץ בעזרת דעת משום שתומתו מעניקה לו את הכלים להוכיח שמקטרגיו משקרים.
”בטוּב צדיקים תעלוץ קִריָה”, ממשיך המלך, ”ובאבוד רשעים רינה” (משלי י״א:10). בני האדם בדרך כלל אוהבים את הצדיקים, והללו גורמים לחבריהם לעלוץ — לשמוח ולעלוז. אך ה”רשעים” אינם קרובים ללב איש. במות הרשעים, רוב הציבור אינו מתאבל עליהם. אף אחד בוודאי לא יצטער כאשר יהוה ’יכרית רשעים מארץ ויִסַח [יעקור] בוגדים ממנה’ (משלי ב׳:21, 22). במקום זאת תישמע רינה על שהם אינם. אך מה לגבינו? כדאי שנבדוק אם התנהגותנו משמחת את הסובבים אותנו.
”תָרוּם קָרֶת”
שלמה מוסיף להצביע על השפעתם השונה שיש לישרים ולרשעים על החברה: ”בברכת ישרים תָרוּם קָרֶת [עיר], ובפי רשעים תֵהָרֵס” (משלי י״א:11).
תושבי עיר המתהלכים ביושר תורמים לשלום ולשמחה ובונים את רעיהם. לכן העיר תרוּם — תשגשג. מי שפיהם מלא השמצות, עלבונות ורוע גורמים לתסיסה, לאומללות, לפילוגים ולצרות. זה נכון במיוחד אם אותם אנשים נמצאים בעמדות השפעה. עירם מתאפיינת באי־סדר, בשחיתות ובהידרדרות מוסרית ואולי כלכלית.
העיקרון במשלי י״א:11 תקף באותה מידה כיום לגבי משרתי יהוה המתרועעים יחד בקהילותיהם, שאותן ניתן להמשיל לערים. קהילה שפועלים בה אנשים רוחניים — אנשי יושרה שתומתם מנחה אותם — היא קבוצה של אנשים שמחים, פעילים ומועילים המסבים כבוד לאלוהים. יהוה מברך את הקהילה והיא עולה כפורחת מבחינה רוחנית. פה ושם ישנם מעטים שאולי ממורמרים, לא מרוצים, ביקורתיים ומתלוננים על הדרך שבה מתנהלים דברים. הללו דומים ל’שורשים פורי מרירות’ שעלולים להתפשט ולהרעיל אחרים שאולי בהתחלה היו טהורים (עברים י״ב:15). אנשים אלה בדרך כלל שואפים לסמכות רבה יותר ולהשגת עמדות מפתח. הם מפיצים שמועות על אי־צדק, אפליה אתנית או דברים דומים הקיימים כביכול בקהילה או אצל זקני־הקהילה. אכן, פיהם עלול ליצור פילוגים בקהילה. האין זה נבון שנאטום את אוזנינו לדבריהם ונשתדל להיות אנשים רוחניים המקדמים שלום ואחדות בקהילה?
שלמה אומר בהמשך: ”בז לרעהו חסר לב, ואיש תבונות יחריש. הולך רכיל מגלה סוד, ונאמן רוח מכסה דבר” (משלי י״א:12, 13).
מה רב הנזק שיכול לגרום אדם ”חסר לב”, איש חסר תבונה! לשונו הבלתי מרוסנת מוציאה דיבה או משמיצה. זקני־הקהילה חייבים לגדוע השפעה מזיקה זו באיבה. האיש הנבון, בניגוד לאדם ”חסר לב”, יודע מתי להחריש. במקום למעול באמון, הוא מכסה על דבר. איש תבונות מודע לכך שלשון בלתי מרוסנת עלולה להסב נזקים כבדים ולכן הוא ”נאמן רוח”. הוא נאמן לאחיו לאמונה ואינו מגלה סודות שעלולים לסכן אותם. אכן, אנשי יושרה כאלה הם ברכה לקהילה.
כדי לעזור לנו להתהלך בתום, יהוה מספק שפע של מזון רוחני המוגש בהכוונת ”העבד הנאמן והנבון” (מתי כ״ד:45, דל’). אנחנו גם מקבלים עזרה אישית רבה מזקני־קהילה משיחיים בקהילותינו המשולות לערים (אפסים ד׳:11–13). אנו מעריכים זאת מאוד, שהרי ”באין תחבולות [הנהגה מוצלחת] יפול עם, ותשועה ברוב יועץ” (משלי י״א:14). מי יתן ובכל הנסיבות נהיה נחושים בדעתנו ’ללכת בתומנו’ (תהלים כ״ו:1).
[קטע מוגדל בעמוד 26]
עד כמה אווילי לעבוד בפרך בשביל רווח חומרי ומצד שני להזניח פעילויות תיאוקרטיות!
[תמונות בעמוד 24]
איוב הנחה את צעדיו בתום ויהוה בירך אותו
[תמונה בעמוד 25]
עוזא הומת משום שפעל בעזות מצח