שאלות של קוראים
האם ראוי שמשיחי ישא דברים בהלוויה של מישהו שהתאבד?
על כל משרת משיחי להחליט בעצמו אם יוכל במצפון נקי לשאת נאום בלוויה של מישהו שככל הנראה התאבד. בקבלת ההחלטה עליו לקחת בחשבון את השאלות הבאות: מהי השקפתו של יהוה על התאבדות? האם באמת היה מדובר במקרה של רצח עצמי? האם הפרעה נפשית או רגשית הובילה להתאבדות? כיצד מתייחס הציבור המקומי להתאבדות?
בתור משיחיים רצוננו לדעת מהי השקפתו של יהוה על התאבדות. חיי האדם יקרים וקדושים בעיני יהוה (בראשית ט׳:5; תהלים ל״ו:10). אדם שהורג את עצמו בכוונה תחילה בעצם רוצח את עצמו, ומעשה זה פסול בעיני אלוהים (שמות כ׳:13; יוחנן א׳. ג׳:15). האם יש להקיש מכך שאסור לשאת נאום בלוויה של אדם שהתאבד?
תן דעתך למקרה של שאול מלך ישראל. במהלך הקרב האחרון שלו נגד הפלישתים התחוור לו שאפסה תקוותו. שאול הרגיש שהוא לא יוכל לשאת התעללות מצד אויביו, ולכן ’לקח את החרב ונפל עליה’. כאשר מצאו הפלישתים את גופתו הם תקעו אותה בחומת בית שָן. יושבי יבש גלעד, ששמעו על מעללי הפלישתים, לקחו את הגופה ושרפו אותה, ולאחר מכן לקחו את עצמות שאול והביאו אותן לקבורה. הם אפילו צמו שבעה ימים — מנהג אבלות מסורתי בקרב בני ישראל (שמואל א׳. ל״א:4, 8–13; בראשית נ׳:10). כשנודע לדוד, משיח יהוה, על מעשיהם של יושבי יבש גלעד, אמר: ”ברוכים אתם ליהוה, אשר עשיתם החסד הזה עם אדוניכם, עם שאול, ותקברו אותו. ועתה יעש יהוה עימכם חסד ואמת” (שמואל ב׳. ב׳:5, 6). הכתוב אינו מציין שאנשי יבש גלעד היו ראויים לגנאי על הצעד שנקטו, שניתן להחשיבו כהלוויה לשאול המלך. השווה זאת עם מקרים אחרים שבהם אנשים לא זכו לקבורה עקב חטאיהם (ירמיהו כ״ה:32, 33). אח משיחי יביא בחשבון את המקרה של שאול בטרם יחליט אם לשאת דברים בהלוויה של אדם שהתאבד.
על האח לשקול גם את מטרת נאום הלוויה. בהלוויות שמקיימים עדי־יהוה, בניגוד לאנשים המאמינים בהישארות הנפש, לא נשמעות הצהרות על כך שהמנוח עובר לעולם הבא. המטרה העיקרית של נאום ההלוויה אינה לעזור למנוח בדרך כלשהי, אלא לנחם את האבלים ולהעיד בפני הנוכחים על מצב המתים (קהלת ט׳:5, 10; קורינתים ב׳. א׳:3–5). מטרה חשובה נוספת שיש לנאום היא לעזור לכל הנוכחים לחשוב ברצינות על כך שהחיים הם בני חלוף (קהלת ז׳:2). האם מטרות אלה יושגו באמצעות הנאום בהלווייה של זה שהתאבד?
אמת, יהיו אולי שיחשבו שהאדם שם קץ לחייו בכוונה תחילה ומתוך מודעות מלאה לכך שהוא חוטא ליהוה. אך האם תמיד אפשר להביא ראיות להשקפה זו? האם יש מקום להניח שהמעשה נעשה מתוך דחף פתאומי? יש המנסים להתאבד, ואז משנים את דעתם ולבסוף לא מבצעים זאת. אך אדם שכבר מת אינו יכול להתחרט על מה שעשה.
גורם חשוב נוסף במקרי התאבדות רבים הוא הפרעות נפשיות ורגשיות. לאנשים ששלחו יד בנפשם כתוצאה מהפרעות אלה באמת אפשר לקרוא קורבנות התאבדות. לפי נתונים סטטיסטיים, 90 אחוז מן המנסים להתאבד סובלים מאיזושהי בעיה נפשית ורגשית או מהתמכרות מסוימת. האם ימחל יהוה לאותם אנשים שאיבדו עצמם לדעת בעת שהיו במצב נפשי כזה? לא לנו לשפוט בסוגיה אם המנוח ביצע חטא בל יסולח בעיני יהוה. המשיחי יביא בחשבון את הנסיבות ואת עברו הרפואי של המנוח כשהוא ישקול אם לנאום בהלוויה של קורבן ההתאבדות.
קיים היבט נוסף שיש לתת עליו את הדעת: מהי השקפת הציבור המקומי על התאבדות בכלל ועל מותו של אותו אדם בפרט? שאלה זו חשובה במיוחד לזקני־הקהילה, שהרי הם מעוניינים לשמור על שמה הטוב של הקהילה המקומית של עדי־יהוה. בהתחשב בגישה הרווחת בקרב הציבור לגבי התאבדות, ובמיוחד לגבי המקרה הספציפי, זקני־הקהילה אולי יעדיפו לא לתמוך באופן פומבי בהלוויה זו או לא לקיים אותה באולם המלכות.
בכל זאת, אם אח משיחי מתבקש לנהל את טקס ההלוויה, אפשר שהוא יסכים לעשות זאת באופן פרטי. אם הוא אכן החליט למלא את התפקיד, עליו להיזהר שלא לקבוע בפסקנות אם אותו אדם יקום או לא יקום לתחייה. עתידם של כל המתים נתון בידי יהוה, ואין לאיש סמכות לקבוע אם המנוח ישוב לחיות או לא. הנואם יוכל להתמקד באמיתות המקראיות הנוגעות למוות ולנחם את האבלים.