איקוֹנוֹת — שורשיהם העתיקים

‏”‏איקונות הם דרך להתחבר אל טובם וקדושתם של אלוהים ושל הקדושים”‏ מחוז הארכיבישוף היווני אורתודוקסי באוסטרליה

ביום חם ומחניק בחודש אוגוסט,‏ קרני השמש היוקדת מכות במדרגות הבטון המובילות למנזר ”‏אם האלוהים הקדושה”‏ באי טינוֹס שבים האגאי.‏ החום הלוהט אינו מפחית מנחישותם של יותר מ־000,‏25 צליינים יוונים אורתודוקסים אדוקים,‏ המשתרכים להם מעלה,‏ כדי להגיע לאִיקוֹנִין מקושט המציג את דמותה של אמו של ישוע.‏

נערה פיסחת,‏ סובלת מכאבים וייאוש ניכר בפניה;‏ היא זוחלת על ברכיה הזבות דם.‏ לא רחוק ממנה,‏ זקנה תשושה,‏ שהגיעה מהקצה השני של המדינה,‏ מתאמצת רק כדי להמשיך ללכת.‏ איש נלהב בגיל העמידה מתנשם בכבידות כשהוא מנסה לפלס את דרכו בין ההמון הצפוף.‏ כולם כמהים לנשק את האיקונין של מרים ולהשתחוות לו.‏

אין ספק שאנשים דתיים אלה מעוניינים בכנות לעבוד את אלוהים.‏ אך כמה מהם יודעים שהמקור למסירות כזו לצלמים דתיים הוא במנהגים שקדמו במאות שנים למשיחיות?‏

שכיחות האיקונות

האיקונות נמצאים בכל פינה בעולם הנוצרי אורתודוקסי.‏ איקונות של ישוע,‏ של מרים ושל ”‏קדושים”‏ רבים תופסים מקום מרכזי בכנסיות.‏ המאמינים נוהגים לכבד את האיקונות בנשיקות,‏ בהקטרת קטורת ובהדלקת נרות.‏ בנוסף לכך,‏ כמעט בכל בית נוצרי אורתודוקסי יש פינת איקונין המיועדת לתפילות.‏ לא נדיר לשמוע מפי נוצרים אורתודוקסים שהתפילה לאיקונין מקרבת אותם לאלוהים.‏ רבים מאמינים שהאיקונות ניחנו בחסד עליון ובכוח לחולל נסים.‏

אותם מאמינים יופתעו בוודאי לדעת שהמשיחיים מן המאה הראשונה התנגדו לשימוש באיקונות בפולחנם.‏ הספר ביזנטיון (‏Byzantium)‏ מציין:‏ ”‏המשיחים הראשונים,‏ שיָרשו מן היהדות את הסלידה מעבודת אלילים,‏ התייחסו בבוז לסגידה לתמונות של קדושים”‏.‏ באותו הספר נאמר:‏ ”‏מן המאה החמישית לספירה והלאה,‏ איקונות וצלמים.‏.‏.‏ הפכו יותר ויותר שכיחים בפולחן הציבורי והאישי”‏.‏ לכן,‏ אם מקור השימוש באיקונות אינו במשיחיות של המאה הראשונה,‏ מהו מקורו?‏

חשיפת השורשים

החוקר ויטאלי איוואנוביץ’‏ פטרנקו כתב:‏ ”‏השימוש בפסלים והמסורות הקשורות להם רווחו זמן רב לפני תקופת המשיחיות,‏ ומוצאם במנהגים אליליים”‏.‏ היסטוריונים רבים תומכים בדעה זו ואומרים ששורשי פולחן האיקונות נעוצים בדתות של בבל,‏ מצרים ויוון הקדומות.‏ ביוון העתיקה,‏ למשל,‏ הצלמים ששימשו לפולחן דתי היו פסלים.‏ האמינו שהם ניחנו בכוחות אלוהיים.‏ אנשים חשבו שכמה מאותם פסלים אינם מעשה ידי אדם,‏ אלא נפלו מן השמים.‏ במהלך חגיגות מיוחדות נישאו הפסלים בתהלוכות מסביב לעיר,‏ והועלו לכבודם קורבנות.‏ ”‏הפסל נחשב בעיני המאמינים לאל בכבודו ובעצמו,‏ וזאת למרות שנעשו מאמצים.‏.‏.‏ ליצור הבחנה בין האל עצמו ובין הפסל”‏,‏ אמר פטרנקו.‏

כיצד חלחלו אמונות ומנהגים אלה אל תוך הנצרות?‏ אותו חוקר מוסר שבמאות שחלפו אחרי מותם של שליחי ישוע,‏ ובמיוחד במצרים,‏ ”‏ניצבו האמונות המשיחיות נוכח ’‏התערובת הפגאנית’‏ — מגוון אמונות ומנהגים שמקורם ממצרים,‏ יוון,‏ מן היהודים,‏ מן המזרח ומרומא ושהתקיימו לצד הדת המשיחית”‏.‏ כתוצאה מכך,‏ ”‏מומחים נוצרים הגו שיטה [‏בין־דתית]‏ להשתמש בסמלים פגאנים במסגרת חדשה,‏ אף־על־פי שלא טיהרו אותם לחלוטין מהשפעה פגאנית”‏.‏

אט אט חדרו האיקונות אל מוקד החיים הדתיים של הפרט ושל הציבור הרחב.‏ בספר עידן האמונה (‏The Age of Faith)‏ מסביר ההיסטוריון וויל דוראנט כיצד התרחש התהליך:‏ ”‏כאשר נתרבו הקדושים־הנערצים התעורר הצורך לשמור את שמם וזכרם.‏ תמונותיהם ותמונות הבתולה מרים הופקו בכמויות־ענק,‏ ובאשר ל[‏ישוע המשיח]‏ הרי לא רק תמונתו המשוערת אלא גם הצלב שלו הפכו נושאי־הערצה,‏ ובעיני תמימים אפילו קמיעות־סגולה.‏ חופש־הדמיון הטבעי של הבריות הפך את תשמישי־הקדושה,‏ התמונות והפסלים לנושאי האלהה.‏ האנשים סגדו להם,‏ נשקום מנשיקות־פיהם,‏ הדליקו להם נרות והקטירו להם קטורת,‏ עיטרו ראשיהם בפרחים ושאלו אותות ומופתים מכבשונם.‏ .‏.‏.‏ אבות הכנסיה ומועצותיה הסבירו חזור והסבר כי הצלמים אינם אלהויות אלא רק אמצעים להעלות את זכרן של אלו,‏ אך הבריות לא שעו לדקדוקי־עניות כגון דא”‏.‏

רבים המשתמשים בימינו באיקונות טוענים שהם רק מכבדים את התמונות ולא עובדים אותן.‏ הם אולי אומרים שתמונות דתיות הן עזרים כשרים ואפילו חיוניים בעבודת אלוהים,‏ ואולי גם אתה חושב כך.‏ אך השאלה היא מה דעתו של אלוהים בנידון?‏ האם אדם הנותן כבוד לאיקונין בעצם עובד אותו?‏ האם טמונה במנהגים אלה סכנה סמויה?‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 4]‏

מהו איקונין?‏

שלא כמו פסלים הנפוצים מאוד בפולחן של הכנסייה הרומית קתולית,‏ איקונין הוא דמות דו־ממדית של ישוע,‏ מרים,‏ ”‏קדושים”‏,‏ מלאכים,‏ דמויות או מאורעות מקראיים,‏ או של סיפורים מתולדות הכנסייה האורתודוקסית.‏ את האיקונות מציירים בדרך כלל על לוחות עץ נישאים.‏

לדברי הכנסייה האורתודוקסית,‏ ”‏באיקונות של הקדושים,‏ התמונות לא נראות כמו תמונות של אנשים רגילים”‏.‏ בנוסף לכך,‏ ”‏הפרספקטיבה היא מן הרקע אל חזית התמונה”‏ — כלומר,‏ התמונה לא נעשית צרה יותר כשמביטים אל הנקודה הרחוקה ביותר בה.‏ באיקונות בדרך כלל ”‏אין צללים או דרך כלשהי להבחין בין יום ולילה”‏.‏ קיימת גם האמונה שהעץ והצבע של האיקונין ”‏יכולים להתמלא בנוכחות האל”‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 4]‏

מקור השימוש בצלמים הוא במנהגים אליליים

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 3]‏

AFP/CORBIS ©