עבוד את אלוהים ”ברוח”
”אל מי תדמיון אל, ומה דמות תערכו לו?” ישעיהו מ׳:18
אולי אתה משוכנע במלוא הכנות שמקובל על אלוהים שיעבדו אותו באמצעות איקונות. אפשר שלדעתך מנהג זה מקרב אותך אל השומע תפילה, שהוא בלתי נראה ואולי גם נתפס ככוח סתמי ומופשט.
אך האם אנחנו חופשיים להחליט בעצמנו כיצד להתפלל לאלוהים? האין זה הגיוני שאלוהים יהיה הפוסק העליון בנוגע למה שמקובל ומה שלא מקובל? ישוע הסביר את השקפתו של אלוהים בעניין ואמר: ”אני הדרך והאמת והחיים. אין איש בא אל האב אלא דרכי” (יוחנן י״ד:6). די במילים אלה כדי לפסול את השימוש באיקונות או בחפצים קדושים.
כן, קיימת דרך אחת ויחידה לעבוד את יהוה אלוהים כרצוי בעיניו. מהי? ישוע הסביר: ”תבוא שעה, ועתה היא, שעובדי האל האמיתיים ישתחוו לאב ברוח ובאמת, כי עובדי אל כאלה מחפש לו האב. האלוהים הוא רוח והעובדים אותו צריכים לעובדו ברוח ובאמת” (יוחנן ד׳:23, 24).
הניתן לשוות לאלוהים, שהוא ”רוח”, דמות פיזית כלשהי? לא. איקונין יכול להיות מרשים מאוד, אך הוא לעולם לא ישתווה לכבודו של אלוהים. לכן צלם של אלוהים לעולם לא יוכל לשקף את מראהו האמיתי (רומים א׳:22, 23). נשאלת השאלה, האם מי שמנסה לקרוב אל אלוהים באמצעות איקונין מעשה ידי אדם אכן ’עובד את אלוהים בָּאמת’?
הוראה מקראית ברורה
דבר־אלוהים אוסר על עשיית פסלים וצלמים לשם פולחן. הדיבר השני מורה: ”לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחווה להם ולא תעבדם” (שמות כ׳:4, 5). גם כתבי־הקודש המשיחיים מצווים: ”תברחו מעבודת אלילים” (קורינתים א׳. י׳:14).
עם זאת, רבים טוענים בתוקף שהשימוש שהם עושים בצלמים ובפסלים אינו עבודת אלילים. נוצרים אורתודוקסים, למשל, משתחווים לאיקונות, כורעים ברך לפניהם ומתפללים אליהם, אך מכחישים שהם עובדים את האיקונות עצמם. כומר נוצרי אורתודוקסי כתב: ”אנחנו רוחשים להם כבוד משום שהם תשמישי קדושה ומשום שאנו מכבדים את מי שהאיקונות מייצגים”.
אך השאלה עודנה תלויה ועומדת: האם מקובל על אלוהים שנשתמש באיקונות גם אם אנו טוענים שהכבוד שאנו נותנים להם אינו מכוון אליהם ישירות? אין לכך היתר בשום מקום במקרא. כאשר עשו בני ישראל פסל בדמות עגל, כביכול כדי לעבוד את יהוה, הוא ביטא את התנגדותו הנחרצת לכך והאשים אותם בכפירה (שמות ל״ב:4–7).
סכנה סמויה
השימוש בפסלים ובתמונות בעבודת אלוהים הוא דבר מסוכן. האדם יכול בקלות להתחיל לעבוד את החפץ במקום את האלוהים שאותו כביכול מייצג החפץ. במילים אחרות, האיקונין הופך לאליל שסוגדים לו.
זה מה שקרה בתקופת עם ישראל הקדום. לדוגמה, כאשר היה העם במדבר, עשה משה נחש נחושת. בתחילה שימשה דמות הנחש על העמוד למטרות מרפא. אלה שהוענשו והוכשו על־ידי נחשים, יכלו להביט בנחש הנחושת ולקבל את עזרת אלוהים. אבל אחרי שהתיישבו בני העם בארץ המובטחת, נראה שהפכו את העמוד עם הנחש לאליל, כאילו שנחש הנחושת ניחן בכוחות ריפוי משל עצמו. הם הקטירו לו קטורת ואפילו נתנו לו שם — נחושתן (במדבר כ״א:8, 9; מלכים ב׳. י״ח:4).
בני ישראל גם ניסו להשתמש בארון הברית כמעין קמע נגד אויביהם, והתוצאות של מעשה זה היו קשות (שמואל א׳. ד׳:3, 4; ה׳:11). כמו כן, בימי ירמיהו ייחסו תושבי ירושלים לבית המקדש חשיבות רבה יותר מאשר לאל שאותו עבדו שם (ירמיהו ז׳:12–15).
עד היום מקובל לעבוד חפצים במקום את אלוהים. החוקר ויטאלי איוואנוביץ’ פטרנקו אמר: ”האיקונין... הופך למושא פולחן ועלול להפוך לאליל... חייבים להודות שמדובר בתפיסה פגאנית שהפכה לפולחן האיקונות מתוך האמונות הרווחות”. בדומה לכך, הכומר היווני אורתודוקסי, דימיטריוס קונסטנטלוס, אומר בספרו להבין את הכנסייה היוונית אורתודוקסית (Understanding the Greek Orthodox Church): ”יכול להיווצר מצב שנוצרי יעבוד את האיקונין עצמו”.
הטענה שהאיקונות הם רק אמצעי בעבודת אלוהים ולא העיקר היא טענה שאין לה שחר. מדוע? ובכן, האין זה נכון שאיקונות מסוימים של מרים או של ”קדושים” נחשבים כראויים למסירות גדולה יותר, או כיעילים יותר, מאשר איקונות אחרים של אותו קדוש נערץ שכבר מזמן חלף ועבר מן העולם? לדוגמה, לאיקונין אחד של מרים באי טינוֹס שביוון יש קהל חסידים אורתודוקסים, ובמנזר סוּמֶלָה שבצפון יוון יש לאיקונין של מרים חסידים נלהבים משלו. כל קבוצה מאמינה שהאיקונין שלה נעלה יותר, שנסיו מרשימים יותר, אף־על־פי שמדובר בשתי תמונות של אותה דמות. לכן, לאמיתו של דבר המאמינים מייחסים כוחות ממשיים לאיקונות עצמם ועובדים אותם.
תפילות ל”קדושים” ולמרים?
אך מה ניתן לומר על הסגידה למרים, ל”קדושים” וכיוצא באלה? בתגובה לניסיון מהשטן, ציטט ישוע מדברים ו׳:13 ואמר: ”ליהוה אלוהיך תשתחווה ואותו לבדו תעבוד” (מתי ד׳:10, דל’). מאוחר יותר הוא אמר שעובדי האל האמיתיים צריכים לעבוד אך ורק את ה”אב” (יוחנן ד׳:23). מתוך מודעות לכך, גער אחד המלאכים בשליח יוחנן על שרצה להשתחוות לו. הוא אמר לו: ”אל־נא... לאלוהים תשתחווה!” (ההתגלות כ״ב:9).
האם ראוי להתפלל למרים אמו של ישוע או ל”קדושים” מסוימים ולבקש מהם להעתיר לאלוהים בעדנו? המקרא משיב על כך חד וחלק: ”אחד [הוא] המתווך בין אלוהים לבני אדם — האדם המשיח ישוע” (טימותיאוס א׳. ב׳:5).
שמור על יחסיך עם אלוהים
פולחן האיקונות עומד בסתירה להוראה הברורה של המקרא, ולא ניתן לזכות באמצעותו לברכת אלוהים ולהיוושע. היפוכו של דבר: ישוע אמר שכדי לקבל חיי נצח, עלינו לרכוש ידע על האל האמיתי היחיד וללמוד על אישיותו הנפלאה, על מטרתו ועל הדרך שבה הוא נוהג בבני אדם (יוחנן י״ז:3). איקונות עיוורים, חסרי תחושות ואילמים אינם מסייעים לאדם להכיר את אלוהים ולעבוד אותו כרצוי בעיניו (תהלים קט״ו:4–8). את ההדרכה החשובה ביותר אודות אלוהים ניתן להשיג רק באמצעות לימוד דברו, המקרא.
מלבד העובדה שאין כל תועלת בפולחן האיקונות, טמונה בו סכנה רוחנית. מדוע? בראש ובראשונה, מנהג זה עלול לחבל ביחסים של הפרט עם יהוה. בני ישראל ’הכעיסו’ את אלוהים כשעבדו אלים זרים, והוא חזה לגביהם: ”אסתירה פניי מהם” (דברים ל״ב:16, 20). כדי לשקם את יחסיהם עם אלוהים היה עליהם ’למאוס באליליהם’ (ישעיהו ל״א:6, 7).
עד כמה מתאימה אפוא הוראת הכתוב: ”ילדיי, הישמרו לכם מן האלילים”! (יוחנן א׳. ה׳:21).
[תיבה בעמוד 6]
עזרו להם לעבוד את אלוהים ”ברוח”
אוֹליבֵרה היתה חברה אדוקה בכנסייה האורתודוקסית באלבניה. כאשר ב־1967 הוציאה המדינה את הדת מחוץ לחוק, המשיכה אוליברה לקיים בסתר את מנהגי דתה. היא קנתה ברוב כספי הפנסיה הזעומה שלה איקונות מכסף ומזהב, קטורת ונרות. היא החביאה את כל הפריטים במיטתה, ופעמים רבות ישנה על כיסא ליד המיטה כי חששה שמישהו יראה או יגנוב אותם. עדי־יהוה ביקרו אצל אוליברה בשנות ה־90 המוקדמות של המאה העשרים, והיא זיהתה את צליל האמת במסר שבפיהם. היא ראתה שהדרך הנכונה לעבוד את אלוהים לפי המקרא היא ”ברוח”, ולמדה מה חושב אלוהים על השימוש באיקונות (יוחנן ד׳:24). העדים שלימדו אותה את המקרא שמו לב שבכל פעם שביקרו אצלה, היו לה פחות איקונות בבית. לבסוף לא נותר שום איקונין. אחרי שנטבלה אמרה אוליברה: ”כיום יש לי את רוח הקודש של יהוה במקום איקונות חסרי תועלת. אני כל כך שמחה שביכולתי לקבל את רוחו מבלי כל צורך באיקונות”.
אַתֵנָה, מהאי לֶסבּוֹס שביוון, היתה פעילה מאוד בכנסייה האורתודוקסית. היא היתה חברה במקהלת הכנסייה והקפידה לשמור על המסורת הדתית הכוללת בין היתר שימוש באיקונות. עדי־יהוה עזרו לאתנה להבין שלא כל מה שלמדה, ובכלל זה השימוש באיקונות ובצלבים, תואם את הכתוב במקרא. אתנה התעקשה לבדוק בעצמה את המקור של תשמישי קדושה אלה. לאחר שהתעמקה בספרי עיון שונים, השתכנעה ששורשי החפצים הללו אינם משיחיים. היא רצתה לעבוד את אלוהים ”ברוח”, ולכן נפטרה מכל האיקונות שלה, למרות ערכם הכספי הרב. אתנה היתה מוכנה להפסיד כל דבר ובלבד שתוכל לעבוד את אלוהים בטוהר רוחני, כרצוי בעיניו (מעשי השליחים י״ט:19).
[תיבה/תמונה בעמוד 7]
האם הם רק חפצי אומנות?
בשנים האחרונות נאספים איקונות אורתודוקסים ברחבי העולם. האספנים לא רואים באיקונין כחפץ דתי קדוש, אלא כפריט אומנותי המשקף את התרבות הביזנטית. אין זה יוצא דופן למצוא איקונות רבים בבית או במשרד של אתאיסט.
לעומת זאת, משיחיים כנים אינם שוכחים מהי תכליתו העיקרית של האיקונין. מדובר במושא לפולחן. המשיחיים מכבדים את זכותם של אחרים להחזיק ברשותם איקונות, אך אישית הם לא עושים זאת, ואפילו לא אוספים אותם כפריטי אומנות. גישה זו עולה בקנה אחד עם העיקרון הכתוב בדברים ז׳:26: ”לא תביא תועבה [פסלים דתיים] אל ביתך והיית חרם כמוהו. שַקץ תשקצנוּ ותעב תתעבנוּ”.
[תמונה בעמוד 7]
אלוהים לא הרשה שיעבדו אותו באמצעות פסלים וצלמים
[תמונה בעמוד 8]
ידע מקראי עוזר לנו לעבוד את אלוהים ברוח