מדוע לא טוב היות האדם לבדו
”טובים השניים מן האחד... כי אם יפולו, האחד יקים את חברו” (שלמה המלך).
שלמה המלך אמר: ”טובים השניים מן האחד, אשר יש להם שכר טוב בעמלם. כי אם יפולו, האחד יקים את חברו, ואילו האחד שיפול, ואין שני להקימו” (קהלת ד׳:9, 10). מלך חכם זה שבחן את התנהגות האדם, הדגיש בדבריו את הצורך בחברה ואת החשיבות שלא להתבודד. אך אין זו דעה בעלמא של אדם בשר ודם. הצהרתו של שלמה נבעה מחוכמת אלוהים ומהשראתו.
אין זה חכם להתבודד. בני אדם זקוקים זה לזה. כולנו צריכים את הכוח והעזרה שאחרים יכולים להעניק לנו. ”לתאווה יבקש נפרד”, אומר ספר משלי, כלומר, המתבודד מבקש את תאוותו האנוכית. הפסוק ממשיך ואומר: ”בכל תושייה יתגלע”, זאת אומרת, הוא יֵצא נגד כל חוכמה מעשית (משלי י״ח:1). אין זה מוזר אפוא, שמומחים במדעי החברה מעודדים כל אדם להיות חלק מקבוצה ולהתעניין בזולת.
בין ההמלצות להחייאת חיי הקהילה, פרופסור רוברט פוטנם מצביע על ”חיזוק השפעתה של האמונה הרוחנית”. במובן זה עדי־יהוה עושים חיל, משום שבכל רחבי תבל הם נהנים מהגנה במסגרת קהילות דמויות משפחה. על־פי דבריו של השליח פטרוס, הם ’אוהבים את האחים’ כולם ו’יראים את אלוהים’ (פטרוס א׳. ב׳:17). עדי־יהוה אינם נוהגים להתבודד וכך חוסכים מעצמם את ההשלכות הקשות של הבידוד. הפעילויות החיוביות הרבות הכרוכות בעבודת אלוהים האמיתית מעסיקות אותם בהושטת עזרה לכל אדם ללמוד את האמת שבדבר־אלוהים, המקרא (טימותיאוס ב׳. ב׳:15).
אהבה וחברוּת שינו את חייהם
עדי־יהוה מהווים חברה מאוחדת שבה כל אחד ממלא תפקיד חשוב. למשל, תן דעתך למיגל, פרואילן ואלמה־רות, שלושה בני משפחה מאמריקה הלטינית. הם נולדו עם הפרעה בעצמות הגורמת לסוג מסוים של גמדוּת. כל השלושה מרותקים לכיסא גלגלים. כיצד הקשר עם העדים תורם לחייהם?
מיגל מספר: ”עברתי תקופות של משבר, אבל כשהתחלתי להתרועע עם משרתי יהוה, חיי השתנו. זה מסוכן להתבודד. ההתרועעות עם אחיי לאמונה באסיפות הקהילה, להיות איתם כל שבוע, מאוד עזרה לי למצוא סיפוק ושלווה”.
אלמה־רות מוסיפה: ”פעם היו לי תקופות של דיכאון; הייתי מאוד עצובה. אבל כשלמדתי על יהוה, הרגשתי שאני יכולה לרקום איתו קשר אישי, והקשר הזה הפך לדבר היקר ביותר בחיי. המשפחה שלנו תומכת בנו מאוד, וזה תורם לאחדות בינינו”.
אביו של מיגל לימד אותו קרוא וכתוב. ומיגל לימד את פרואילן ואלמה־רות. ידיעת קרוא וכתוב היתה גורם חיוני בהתקדמותם הרוחנית. ”לימוד קריאה הועיל לנו במידה רבה כי ככה יכולנו להזין את עצמנו מבחינה רוחנית על־ידי קריאת המקרא וספרות מקראית”, אומרת אלמה־רות.
כיום מיגל משרת כזקן־קהילה. פרואילן כבר קרא את המקרא כולו תשע פעמים. אלמה־רות הגבירה את חלקה בשירות יהוה והחלה מאז 1996 לשרת כחלוצה, כלומר, מבשרת בשירות מלא. היא אומרת: ”הגשמתי את המטרה הזו בעזרת ברכתו של יהוה. בנוסף לכך אחיותיי היקרות לאמונה תומכות בי ועוזרות לי לבשר וללמד. בעזרתן הצלחתי להתחיל 11 תוכניות לשיעורי מקרא”.
דוגמה טובה נוספת היא זו של אמיליה, שעקב תאונת דרכים נפגעה ברגליה ובעמוד השדרה, והיא מתניידת בעזרת כיסא גלגלים. עדי־יהוה במכסיקו סיטי לימדו אותה את המקרא, והיא נטבלה ב־1996. אמיליה אומרת: ”לפני שהכרתי את האמת, רציתי להתאבד; לא רציתי לחיות. חשתי ריקנות גדולה ובכיתי יום ולילה. אבל כשהתחלתי להתרועע עם משרתי יהוה, הרגשתי את האהבה שלהם. ההתעניינות האישית מצדם מעודדת אותי. אחד מזקני־הקהילה הוא כמו אח ואבא בשבילי. הוא וכמה משרתים־עוזרים לוקחים אותי לאסיפות ויוצאים איתי לבשר בכיסא הגלגלים”.
חוזה, שנטבל ב־1992 כאחד מעדי־יהוה, חי בגפו. הוא בן 70, והוא פרש לגימלאות בשנת 1990. חוזה סבל מדיכאונות, אבל אחרי ששמע את הבשורה מפי עד־יהוה, מייד החל לבוא לאסיפות הקהילה. מה ששמע וראה באסיפות מצא חן בעיניו. למשל, הוא ראה את הידידות בין האחים וחש שהם מתעניינים בו כאדם. זקני־הקהילה והמשרתים־העוזרים בקהילתו דואגים לו (פיליפים א׳:1; פטרוס א׳. ה׳:2). אחים לאמונה כאלה הם לו ”לנחמה” (קולוסים ד׳:11). הם לוקחים אותו לרופא, מבקרים בביתו, וגם היו לצדו בארבעת הניתוחים שעבר. הוא אומר: ”הם דואגים לי. הם כמו משפחה אמיתית בשבילי, ואני נהנה להיות בחברתם”.
גדול אושרו של הנותן
בדיוק לפני ששלמה המלך אמר ”טובים השניים מן האחד”, הוא דיבר על כך שזהו הבל הבלים להשקיע את כל מרצנו ברדיפה אחר דברים חומריים (קהלת ד׳:7–9). וזה בדיוק מה שרבים עושים על חשבון יחסי אנוש בתוך המשפחה ומחוצה לה.
רוח זו של חמדנות ואנוכיות גורמת לרבים להתבודד. אך אין זה מביא להם אושר או סיפוק. המציאות היא שתסכול וייאוש הם בדרך כלל נחלתם של אנשים בעלי גישה כזו. בניגוד לכך, המקרים שתוארו לעיל מראים מדוע כדאי להתרועע עם אנשים שמשרתים את יהוה ופועלים מתוך אהבה כלפיו וכלפי הרֵע. נוכחות קבועה באסיפות, התמיכה וההתעניינות מצד האחים לאמונה והשתתפות נלהבת בשירות השדה הן גורמים חיוניים שעזרו לאותם אנשים להתגבר על רגשות שליליים הנלווים לחיי בדידות (משלי י״ז:17; עברים י׳:24, 25).
הואיל ואנו תלויים זה בזה, טבעי הדבר שעשייה למען הזולת מניבה סיפוק. אלברט איינשטיין, אדם שעבודתו הועילה לזולת, אמר: ”ערכו של אדם... תלוי קודם כל במידה בה רגשותיו, מחשבותיו ופעולותיו מכוונות לעבר טובת חבריו”. הצהרה זו עולה בקנה אחד עם דבריו של ישוע המשיח: ”גדול אושרו של הנותן מזה של המקבל” (מעשי השליחים כ׳:35, ע״ח). לפיכך, אף־על־פי שחשוב לקבל אהבה, בריא לא פחות גם להעניק אהבה.
משגיח נודד שבמשך שנים מבקר בקהילות שונות ומושיט להן עזרה רוחנית וכן מסייע בבניית אולמי אסיפות למשיחיים דלי אמצעים, מבטא את רגשותיו: ”השמחה לשרת את אחיי ולראות את פניהם הקורנות הערכה, מניעה אותי לחפש כל הזדמנות להמשיך לעזור. למדתי מניסיוני שהתעניינות אישית בזולת היא המפתח לאושר. ואני יודע שבתור זקני־קהילה, אנחנו צריכים להיות ’כמחבא רוח... כפלגי מים בצָיון, כצל סלע כבד בארץ עייפה’” (ישעיהו ל״ב:2).
מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד!
אין ספק שהושטת עזרה לאחים והתרועעות עם משרתי יהוה מצמיחות תועלת רבה ואושר אמיתי. מחבר התהלים אמר: ”הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד!” (תהלים קל״ג:1) אחדות בחוג המשפחה היא גורם חיוני במתן תמיכה זה לזה, כפי שאנו רואים במקרה של מיגל, פרואילן ואלמה־רות. ומה גדולה הברכה להיות מאוחדים בעבודת אלוהים האמיתית! לאחר שנתן עצות לבעלים ולנשים בקהילה המשיחית, כתב השליח פטרוס: ”סוף דבר, הייו כולכם לב אחד, שותפים לצער הזולת, אוהבי האחים, רחמנים וענווים” (פטרוס א׳. ג׳:8).
ידידות אמת, תועלת רבה בצידה הן מבחינה רגשית והן מבחינה רוחנית. השליח פאולוס פנה לאחיו לאמונה והאיץ בהם: ”עודדו את הנכאים; תימכו בחלשים; הייו סבלניים כלפי כל אדם. ... בכל עת חיתרו להיטיב איש עם רעהו וגם עם כל אדם” (תסלוניקים א׳. ה׳:14, 15).
אם כן, חפש דרכים מעשיות להיטיב עם הזולת. ”נגמול טוב לכל אדם, ובייחוד לבני אמונתנו”. התנהגות זו תוסיף משמעות אמיתית לחייך ותתרום לתחושת הסיפוק שלך (גלטים ו׳:9, 10). יעקב, תלמידו של ישוע, כתב: ”אח או אחות אם יהיו בעירום ואין להם לחם חוקם, ואיש מכם יאמר להם, ’לכו לשלום, התחממו ואיכלו לשובע’, ולא תתנו להם צורכי גופם — מה הועלתם?” (יעקב ב׳:15, 16) התשובה ברורה. ”כל אחד אל ידאג רק לענייניו, אלא גם לענייניו של זולתו” (פיליפים ב׳:4).
בנוסף למתן עזרה חומרית במקרה של צורך מיוחד או בשעת אסון, עדי־יהוה פועלים לתועלתם של אחרים בדרך חשובה מאין כמוה — בהטפת הבשורה הטובה על מלכות אלוהים (מתי כ״ד:14). השתתפותם של יותר מ־000,000,6 עדים בהכרזת מסר של תקווה ונחמה היא עדות לדאגתם הכנה ולאהבתם לזולת. הושטת עזרה מתוך כתבי־הקודש ממלאת צורך אנושי נוסף. איזה צורך?
מילוי צורך חיוני
כדי ליהנות משמחה אמיתית, אנו זקוקים ליחסים טובים עם אלוהים. היה מי שאמר: ”העובדה שהאדם, בכל מקום ובכל זמן, מבראשית ועד עצם היום הזה, חש בדחף לשאת עיניו אל דבר נעלה ממנו וחזק ממנו, מראה שהדת מוּלדת ויש להכיר בה מבחינה מדעית. ... עלינו לעמוד חדורי יראת כבוד, פליאה והערצה לנוכח האוניברסליות של חיפוש האדם אחר ישות עליונה ושל האמונה בה” (לא טוב היות האדם לבדו [Man Does Not Stand Alone] מאת א. קריסי מוריסון).
ישוע המשיח הצהיר: ”אשרי המודעים לצורכם הרוחני” (מתי ה׳:3, ע״ח). לא טוב להיות בבידוד ממושך, מרוחק מבני אדם אחרים. אך גרוע מכך הוא להתרחק מהבורא (ההתגלות ד׳:11). קניית ”דעת אלוהים” ויישומה צריכים להיות גורם מכריע בחיינו (משלי ב׳:1–5). עלינו להיות נחושים בדעתנו לספק את צורכנו הרוחני, שכן לא נוכל להיות אי בודד, מרוחקים מאלוהים. חיים מאושרים ומלאי סיפוק תלויים ביחסים טובים עם יהוה, האל ה”עליון על כל הארץ” (תהלים פ״ג:19).
[תמונה בעמוד 5]
מיגל: ”עברתי תקופות של משבר, אבל כשהתחלתי להתרועע עם משרתי יהוה, חיי השתנו”
[תמונה בעמוד 5]
אלמה־רות: ”כשלמדתי על יהוה, הרגשתי שאני יכולה לרקום איתו קשר אישי”
[תמונה בעמוד 6]
אמיליה: ”לפני שהכרתי את האמת... חשתי ריקנות גדולה”
[תמונה בעמוד 7]
הקִרבה לעובדי האלוהים האמיתיים תורמת למילוי צורכנו הרוחני