סיפור חיים

אשרי האיש שיהוה אלוהיו

סיפורו של טום דִידֶר

כבר שכרנו את המרכז הקהילתי וציפינו לנוכחות של כ־300 איש בכינוס שנועד להתקיים בעיירה פורקיופיין פליין,‏ סֶסְקֶצֶ’‏ווַן,‏ קנדה.‏ ביום רביעי החל לרדת שלג,‏ ועד יום שישי התפתחה סופת שלגים עזה שגרמה לתנאי ראות אפס.‏ הטמפרטורה צנחה למינוס 40 מעלות.‏ לכינוס הגיעו 28 איש,‏ כולל כמה ילדים.‏ היה זה הכינוס הראשון שלי בתור משגיח נפה חדש,‏ בן 25 וכולי נרגש ומתוח.‏ לפני שאספר לכם מה קרה שם,‏ הרשו לי להסביר מה הוביל לכך שזכיתי לזכות שירות מיוחדת זו.‏

אני השביעי מבין שמונה אחים.‏ הבכור הוא ביל,‏ ואחריו מטרו,‏ ג׳ון,‏ פרד,‏ מייק ואלכס.‏ נולדתי ב־1925 ואחי ווֹלי הוא בן הזקונים.‏ גרנו ליד העיירה יוּקְרֶייְנה במחוז מַניטוֹבָּה,‏ בחווה קטנה של הוריי,‏ מייקל ואנה דידר.‏ אבא עבד בחברת הרכבות כאחראי על מקטע של מסילת הרכבת.‏ המבנה ששימש לשיכון העובדים ליד מסילת רכבת במקום נידח לא היה מקום שראוי לגדל בו משפחה גדולה,‏ ולכן נשארנו בחווה.‏ אבא לא היה בבית רוב הזמן,‏ ומשום כך היתה זו בעיקר אמא שגידלה אותנו.‏ מדי פעם היא נסעה כדי להיות עם אבא למשך שבוע או יותר,‏ אבל לא לפני שלימדה אותנו איך לבשל,‏ לאפות ולבצע את עבודות הבית.‏ כמו כן,‏ מכיוון שהיינו חברים בכנסייה היוונית קתולית,‏ חלק מן ההכשרה המוקדמת שקיבלנו מאמא כלל שינון תפילות וקיום טקסים מסוימים.‏

המגע עם האמת המקראית

הרצון החזק שלי להבין את המקרא ניעור בי בשנות נעוריי.‏ שכן שלנו היה אחד מעדי־יהוה,‏ והוא ביקר אצלנו באופן קבוע כדי להקריא לנו מתוך המקרא פסוקים הקשורים למלכות אלוהים,‏ להר מגידון ולברכות שיהיו בעולם החדש.‏ אמא כלל לא התעניינה בדבריו,‏ אבל המסר משך את מייק ואת אלכס.‏ לאמיתו של דבר,‏ הדברים שלמדו הניעו אותם להצהיר על עצמם כסרבני מצפון במהלך מלחמת העולם השנייה.‏ בעקבות זאת נידון מייק לתקופת מאסר קצרה,‏ ואילו אלכס נשלח למחנה עבודה באונטֶריו.‏ ברבות הימים גם ווֹלי ופרד קיבלו את האמת.‏ עם זאת,‏ שלושת אחיי הגדולים לא התעניינו במסר המקראי.‏ אמא אפילו התנגדה לאמת במשך מספר שנים,‏ אבל אחר כך הפתיעה את כולנו כאשר נקטה עמדה לצד יהוה.‏ היא נטבלה בגיל 83.‏ בגיל 96 נפטרה.‏ גם אבא גילה גישה חיובית כלפי האמת לפני פטירתו.‏

כשהגעתי לגיל 17 נסעתי לעיר וִינִיפֶּג כדי לחפש עבודה ולהתרועע עם מי שיוכלו לעזור לי ללמוד את המקרא.‏ באותם ימים הוטל איסור על פעילותם של עדי־יהוה,‏ אבל למרות זאת האסיפות התנהלו בקביעות.‏ האסיפה הראשונה שנכחתי בה התקיימה בבית פרטי.‏ הואיל וגדלתי על ברכי האמונה היוונית קתולית,‏ הדברים ששמעתי נראו לי מוזרים בהתחלה.‏ אבל לאט לאט הבנתי מדוע קיומו של הפער בין הכמורה לצאן מרעיתה אינו מבוסס על המקרא,‏ ומדוע היה זה בניגוד לרצון אלוהים כאשר נתנה הכמורה את ברכתה על המאמץ המלחמתי (‏ישעיהו ב׳:‏4;‏ מתי כ״ג:‏​8–10;‏ רומים י״ב:‏​17,‏ 18‏)‏.‏ התקווה לחיות בגן עדן עלי אדמות נראתה לי הרבה יותר מעשית והגיונית מאשר לעלות לאיזשהו מקום מרוחק ולשכון בו לעולמי עולמים.‏

השתכנעתי שזו האמת ומתוך כך הקדשתי את חיי ליהוה ונטבלתי ב־1942 בוויניפג.‏ בשנת 1943 בוטל האיסור על פעילותם של עדי־יהוה בקנדה,‏ ומלאכת ההטפה צברה תאוצה.‏ האמת המקראית גם החלה להטביע חותם עמוק יותר בלבי.‏ נפלה בחלקי הזכות להחזיק בתפקיד משרת בקהילה,‏ וגם ליטול חלק במבצעי ההרצאות הפומביות ולבשר בשטחים שלא הוקצו לקהילות כלשהן.‏ הנוכחות בכינוסים גדולים בארצות הברית תרמה במידה עצומה להתקדמותי הרוחנית.‏

הרחבת השירות ליהוה

בשנת 1950 התחלתי לשרת כחלוץ,‏ ובדצמבר של אותה שנה התבקשתי לשרת בתור משגיח נפה.‏ היתה לי הזכות המיוחדת לקבל הכשרה רשמית בנפה ליד טורונטו מאח ותיק ונאמן,‏ צ׳רלי הֶפּווֹרת’‏.‏ בשבוע האחרון של הכשרתי שמחתי מאוד לשרת לצד אחי אלכס,‏ שכבר היה בשירות הנפתי בוויניפג.‏

הכינוס הנפתי הראשון שלי,‏ כפי שתיארתי בהתחלה,‏ נחרת היטב בזכרוני.‏ מטבע הדברים,‏ הייתי נרגש ודאגתי איך יסתדרו העניינים.‏ למרות הכול,‏ משגיח המחוז,‏ אח ג׳ק נתן,‏ דאג שנהיה עסוקים ועזר לנו לשמור על מצב רוח טוב.‏ עשינו מעין סיכום של התוכנית בעזרת הנואמים שהצליחו להגיע.‏ כל אחד סיפר בתורו חוויות,‏ והדגמנו מה לומר בשיחות מבית לבית,‏ איך לנהל ביקורים חוזרים וכיצד לנהל שיעורי מקרא ביתיים.‏ שרנו שירי מלכות והיה לנו אוכל בשפע.‏ כל שעתיים בערך היתה לנו הפסקת קפה ומאפה.‏ חלק מאיתנו ישנו על הספסלים והבמה,‏ וחלק ישנו על הרצפה.‏ עד יום ראשון הסופה שככה מעט ו־96 איש נכחו בהרצאה הפומבית.‏ החוויה לימדה אותי להתמודד עם מצבים קשים.‏

המשימה הבאה שלי בשירות הנפתי היתה בצפון אלברטה,‏ בקולומביה הבריטית ובאזור יוּקוֹן,‏ ארץ ”‏שמש חצות הלילה”‏.‏ הנסיעה ב”‏כביש אלסקה”‏ הקשה שהחלה מדוסון קריק,‏ קולומביה הבריטית,‏ ועד לוַיְט הוֹרְס,‏ יוקון (‏מרחק של 477,‏1 קילומטר)‏ ומתן העדות בדרך הצריכו כוח סבל וגם זהירות.‏ מפולות השלגים,‏ מדרונות ההרים החלקלקים ותנאי הראות הקשים כתוצאה מן הרוחות המלוות בשלגים הציבו קושי רציני.‏

נדהמתי לראות איך האמת הגיעה לצפון הרחוק.‏ פעם אחת,‏ וולטר לוקוויץ’‏ ואני ביקרנו בבקתה קטנה קרוב לכפר שנקרא לוֹוֶר פּוֹסְט בקולומביה הבריטית,‏ לאורך כביש אלסקה בקרבת הגבול של אזור יוקון.‏ ידענו שמישהו גר בבקתה משום שראינו אור שהבליח מבעד לחלון קטן.‏ השעה היתה בערך תשע בערב ודפקנו בדלת.‏ שמענו קול של גבר והוא הזמין אותנו להיכנס.‏ נכנסנו,‏ והופתענו מאוד לראות איש זקן שרוע על הדרגש שלו וקורא את חוברת המצפה!‏ למעשה,‏ היתה בידיו הוצאה חדשה יותר ממה שהיתה לנו.‏ הוא הסביר שהחומר נשלח אליו בדואר אוויר.‏ הואיל ולמעלה משמונה ימים לא היינו בקהילה כלשהי,‏ עדיין לא קיבלנו את החוברות האחרונות.‏ האיש הציג את עצמו בתור פרד ברג,‏ ואף־על־פי שהיה מנוי על החוברת זה מספר שנים,‏ היתה זו הפעם הראשונה שעדי־יהוה ביקרו אצלו.‏ הוא שכנע אותנו ללון בביתו.‏ בזמן שהיינו שם חלקנו איתו הרבה אמיתות מקראיות,‏ ודאגנו לכך שיבקרו אצלו עדים אחרים העוברים בקביעות באותו אזור.‏

במשך מספר שנים שירתתי שלוש נפות קטנות.‏ שטח הנפות השתרע מן העיר גרנד פררי,‏ אלברטה,‏ במזרח ועד קודיאק,‏ אלסקה,‏ במערב,‏ שזהו מרחק של יותר מ־500,‏3 קילומטר.‏

נהניתי מאוד לראות שבמקומות מרוחקים,‏ כמו בכל מקום אחר,‏ חסד יהוה מושט לכל בני אדם ושרוח אלוהים מניעה את שכלם ולבם של אלה אשר נפשם נוטה לחיי עולם.‏ אחד מהאנשים הללו היה הנרי לֶפִּין מהעיר דוסון סיטי,‏ יוקון,‏ הנקראת כיום דוסון.‏ הנרי גר באזור נידח.‏ למעשה,‏ הוא לא יצא את אזור מכרות הזהב במשך למעלה מ־60 שנה.‏ עם זאת,‏ רוח יהוה הניעה את הנרי בן ה־84 לנסוע יותר מ־600,‏1 קילומטר לעיר אֶנקורג’‏ כדי לנכוח בכינוס נפתי,‏ וזאת למרות שמעולם לא נכח באסיפות הקהילה.‏ הוא התרגש מן התוכנית ונהנה מאוד מההתרועעות.‏ הנרי חזר לדוסון סיטי ונשאר נאמן עד יום מותו.‏ רבים ממכריו של הנרי תהו מה גרם לאיש מבוגר זה לצאת למסע כל כך ארוך.‏ הסקרנות בסופו של דבר הובילה כמה קשישים נוספים לקבל את האמת.‏ כך,‏ בדרך עקיפה,‏ התאפשר להנרי לתת עדות טובה.‏

זכיתי לחסדו של יהוה

בשנת 1955 הוזמנתי לשמחתי ללמוד בכיתה ה־26 של גלעד,‏ בית־ספר למקרא מייסודה של חברת המצפה.‏ ההכשרה שקיבלתי שם חיזקה את אמונתי ועזרה לי לקרוב יותר ליהוה.‏ בתום הלימודים נשלחתי לקנדה להמשיך בשירות הנפתי.‏

במשך כשנה שירתתי במחוז אונטריו,‏ ואז שוב הועברתי לצפון הקסום,‏ לאלסקה.‏ אני עדיין יכול לראות בדמיוני את הדרכים מרהיבות העין,‏ הגובלות באגמים צלולים המבריקים באור השמש ואת הפסגות המושלגות המעטרות את רכסי ההרים.‏ בימות הקיץ מכסים את העמקים ואת אדמות המרעה מרבדים עוצרי נשימה של פרחי בר בשלל צבעים.‏ האוויר צלול והמים טהורים.‏ חיות בר כגון דובים,‏ זאבים,‏ אַייל הקורא ואייל הצפון משוטטות להן באין מפריע בסביבתן הטבעית.‏

עם זאת,‏ השירות באלסקה כרוך בקשיים — לא רק השינויים במזג האוויר,‏ אלא גם המרחקים העצומים שיש לגמוא.‏ הנפה שלי השתרעה על פני שטח של 200,‏3 קילומטר ממזרח למערב.‏ בזמנו,‏ הסניף לא סיפק מכונית למשגיח הנפה.‏ האחים המקומיים התנדבו להסיע אותי מקהילה לקהילה.‏ אבל לפעמים נאלצתי לתפוס טרמפים עם נהגי משאיות או עם תיירים.‏

מקרה כזה אירע בקטע של כביש אלסקה בין צומת טוֹק,‏ אלסקה,‏ לבין מייל 1202,‏ או אזור סקוטי קריק.‏ משרדי המכס בשתי הנקודות הללו היו מרוחקים זה מזה 160 קילומטר.‏ עברתי את משרד המכס של ארצות הברית בצומת טוק ותפסתי טרמפ שהסיע אותי 50 קילומטר משם.‏ לאחר מכן לא עברה שום מכונית,‏ וצעדתי למעלה מ־40 קילומטר במשך כעשר שעות.‏ בדיעבד התברר לי שזמן קצר אחרי שעברתי את משרד המכס עצרו את כל התנועה במקטע זה של הכביש בגלל מפולת שלגים לא הרחק ממעבר המכס.‏ בחצות צנחה הטמפרטורה ל־23 מעלות מתחת לאפס ועדיין הייתי מרוחק 80 קילומטר ממקום המקלט הקרוב ביותר.‏ נזקקתי נואשות למחסה ולמנוחה.‏

בעודי גורר את עצמי,‏ ראיתי בצד הדרך מכונית נטושה שהיתה מכוסה חלקית בשלג.‏ חשבתי שאם אוכל להיכנס פנימה ולישון על המושבים אעבור את הלילה הקר בשלום.‏ הצלחתי להסיר מספיק שלג כדי לפתוח את הדלת,‏ אבל אז התחוור לי שרק השילדה נותרה מפנים הרכב.‏ לשמחתי,‏ לא הרחק משם מצאתי בקתה ריקה.‏ אחרי שבקושי נכנסתי והדלקתי אש,‏ נחתי במשך מספר שעות.‏ בבוקר תפסתי טרמפ לאכסנייה הבאה.‏ שם השבעתי את רעבוני וגם טיפלתי באצבעותיי הפצועות.‏

יהוה מברך את הפעילות בצפון

הביקור הראשון שלי בפיירבנקס היה מעודד ביותר.‏ נחלנו הצלחה רבה בשירות,‏ ובערך 50 איש נכחו בהרצאה הפומבית באותו יום ראשון.‏ האסיפה התקיימה בבית שליחים קטן,‏ היכן שגרו ורנר ולוריין דייוויס.‏ ראשי הנוכחים בצבצו מהמטבח,‏ מחדר השינה ומהמסדרון כדי לשמוע את הנאום.‏ לנוכח ההיענות הטובה ידענו שאולם מלכות יעניק יציבות לפעילות בפיירבנקס.‏ לכן,‏ בעזרת יהוה,‏ רכשנו מבנה גדול ששימש פעם כאולם ריקודים,‏ והעברנו אותו לחלקת אדמה מתאימה.‏ חפרנו באר והתקנו שירותים ויחידת חימום.‏ בתוך שנה תיפקד בפיירבנקס אולם מלכות.‏ אחרי שהוספנו מטבח,‏ השתמשנו באולם לאירוח הכינוס המחוזי ב־1958,‏ שבו נכחו 330 איש.‏

בקיץ של 1960 יצאתי לנסיעה ארוכה ברכב אל המשרדים הראשיים של עדי־יהוה בניו־​יורק,‏ על מנת לעבור השתלמות עבור כל המשגיחים הנודדים מארצות הברית וקנדה.‏ במהלך שהותי שם,‏ אח נתן נור ואחים אחראים נוספים ביררו איתי בנוגע לאפשרות לפתוח משרד סניף באלסקה.‏ כעבור מספר חודשים שמחנו לשמוע שהחל מה־1 בספטמבר 1961 יהיה באלסקה משרד סניף נפרד.‏ אח אנדרו ק.‏ ואגנר התמנה לטפל בעניינים השונים בסניף.‏ הוא ואשתו ורה כבר שירתו בברוקלין במשך 20 שנה וגם עסקו בפעילות הנפתית.‏ פתיחת משרד הסניף באלסקה בהחלט באה בזמן,‏ משום שזה צמצם את המרחקים שהיה על משגיח הנפה לנסוע,‏ וכתוצאה מכך התאפשר לו להתמקד יותר בצרכים הספציפיים של הקהילות ושל האזורים המבודדים.‏

הקיץ של 1962 היה תקופה משמחת בצפון.‏ סניף אלסקה נחנך וגם התקיים כינוס מחוזי בעיר ג׳ונו,‏ אלסקה.‏ אולמי מלכות חדשים נבנו בג׳ונו ובוַיְט הוֹרְס,‏ יוקון,‏ וגם נוסדו כמה קבוצות באזורים מבודדים.‏

בחזרה לקנדה

במשך מספר שנים התכתבתי עם מרגריטה פטרס מקנדה.‏ ריטה,‏ כפי שקראו לה תמיד,‏ התחילה בשירות החלוצי ב־1947,‏ סיימה את לימודיה בבית־​ספר גלעד ב־1955 ושירתה כחלוצה במזרח קנדה.‏ הצעתי לה נישואין והיא הסכימה.‏ נישאנו בווייט הורס בפברואר 1963.‏ בסתיו של אותה שנה עברתי לשרת כמשגיח נפה במערב קנדה,‏ ונהנינו לשרת שם ב־25 השנים הבאות.‏

מטעמי בריאות התמנינו בשנת 1988 לשרת כחלוצים מיוחדים בוויניפג,‏ מניטובה.‏ המשימה שלנו כללה השגחה על אולם כינוסים במשך כחמש שנים.‏ אנחנו עדיין משתתפים ככל יכולתנו בפעילות המשמחת של עשיית התלמידים.‏ במסגרת השירות הנפתי התחלנו בהרבה תוכניות ללימוד המקרא,‏ ואחרים המשיכו אותן.‏ כיום,‏ תודות לחסדו של יהוה,‏ כשאנחנו מתחילים בתוכניות כאלו אנו גם נהנים לראות את התלמידים מתקדמים לשלב של הקדשה וטבילה.‏

אני משוכנע ששירות יהוה הוא דרך החיים הטובה ביותר.‏ יש לו משמעות,‏ הוא מניב סיפוק והוא מעמיק את אהבתנו ליהוה בכל יום ויום.‏ זה המתכון לאושר אמיתי.‏ בכל משימה תיאוקרטית ובכל מקום שבו אנו נמצאים,‏ אנו תמימי דעים עם מחבר התהלים אשר אמר:‏ ”‏אשרי העם שיהוה אלוהיו”‏ (‏תהלים קמ״ד:‏15‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמודים 24,‏ 25]‏

בשירות הנפתי

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

ביקור אצל הנרי לפין בדוסון סיטי.‏ אני משמאל

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

אולם המלכות הראשון באנקורג’‏

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

ריטה ואני,‏ 1998