השם שהם עשו לעצמם
לפני בערך שלושת אלפים שנה היה דוד במנוסה מפני שאול, מלך ישראל. דוד שלח שליחים אל נבל, שהיה מגדל צאן אמיד, כדי לבקש מזון ומים. למעשה, נבל היה חייב לדוד ולאנשיו טובה על כך שהגנו על עדריו. למרות זאת, נבל השיב את פניהם ריקם. הוא אפילו צווח על עבדי דוד וגער בהם. נבל שיחק באש; דוד לא היה מישהו שאפשר לזלזל בו (שמואל א׳. כ״ה:5, 8, 10, 11, 14).
גישתו של נבל חרגה מן המנהג המזרח תיכוני של הכנסת אורחים כלפי מכרים וזרים כאחד. אם כן, איזה מין שם עשה לעצמו נבל? המקרא מציין עליו שהיה ”איש קשה ורע מעללים” ו”איש בליעל”. כשמו כן הוא — נבל! (שמואל א׳. כ״ה:3, 17, 25) האם היית רוצה שיזכרו אותך כאדם כזה? האם אתה קשוח ותקיף עם אחרים, במיוחד אם נראה שהם נמצאים בעמדת נחיתות, או שאתה טוב־לב, מסביר פנים ומתחשב?
אביגיל — אישה נבונה
קשי לבו של נבל הכניס אותו לצרות צרורות. דוד ו־400 מאנשיו חגרו את חרבותיהם ויצאו ללמד את נבל לקח. אביגיל, אשתו של נבל, שמעה על מה שקרה. היא ידעה שעומד להתרחש עימות מכריע. מה עשתה אביגיל? היא מיהרה והכינה אספקת מזון נדיבה ואז יצאה לקראת דוד ואנשיו במטרה לבלום אותם. כשהגיעה אליהם, התחננה לפני דוד לבל ישפוך דם לחינם. לבו של דוד התרכך. הוא שמע לתחינותיה וחזר בו מכוונתו. זמן לא רב לאחר מכן מת נבל. דוד, שהבחין במעלותיה היפות של אביגיל, לקח אותה לו לאישה (שמואל א׳. כ״ה:14–42).
איזה מין שם עשתה לעצמה אביגיל? היא היתה ”טובת שכל”, אישה חכמה. ברור אפוא שהיתה נבונה ומעשית וגם ידעה כיצד ומתי לנקוט יוזמה. היא פעלה בנאמנות כדי להגן על בעלה הכסיל ועל ביתו מפני אסון. כמובן, בסופו של דבר היא מתה, אבל היא הותירה אחריה מוניטין יוצא דופן של אישה נבונה (שמואל א׳. כ״ה:3).
במה נודע פטרוס?
הבה נתקדם הלאה אל המאה הראשונה לספירה ונתייחס לשנים עשר השליחים של ישוע. אין ספק שאחד השליחים היותר מלאי הבעה והיותר אימפולסיביים היה פטרוס, או כיפא, שהיה דייג גלילי. נראה שפטרוס היה איש נמרץ אשר לא חשש להביע את רגשותיו. למשל, פעם אחת קרה שישוע רחץ את רגלי תלמידיו. כיצד הגיב פטרוס כאשר ניגש אליו ישוע לרחוץ את רגליו?
פטרוס אמר לישוע: ”אדוני, אתה תרחץ את רגליי?!” ישוע השיב ואמר לו: ”מה שאני עושה אינך יודע כעת, אבל אחרי כן תבין”. פטרוס אמר: ”לעולם לא תרחץ את רגליי!” כן, תגובה תקיפה אך אימפולסיבית. כיצד הגיב ישוע?
”אם לא ארחץ אותך”, השיב לו ישוע, ”אין לך חלק איתי”. שמעון כיפא אמר לו: ”אדוני, לא רק את רגליי, אלא גם את ידיי ואת ראשי”. כעת פטרוס נוקט בקיצוניות השנייה! אבל בכל אופן, עם פטרוס תמיד ידעת איפה אתה עומד. לא היתה בו עורמה או דו־פרצופיות (יוחנן י״ג:6–9).
פטרוס זכור גם בשל חולשותיו האנושיות. למשל, שלוש פעמים התכחש לישוע לפני אנשים שהאשימו אותו שהיה תלמידו של ישוע מנצרת, האיש שנידון למוות. כאשר נוכח פטרוס בטעותו, בכה מרות. הוא לא חשש לבטא את צערו ואת רגשות החרטה שחש בלבו. ראויה גם לציון העובדה שסיפור התכחשותו של פטרוס הועלה על הכתב בספרי הבשורה, וקרוב לוודאי תודות למידע שפטרוס עצמו נידב! הוא היה מספיק עניו להודות במשגיו. האם גם אתה ניחנת במעלה זו? (מתי כ״ו:69–75; מרקוס י״ד:66–72; לוקס כ״ב:54–62; יוחנן י״ח:15–18, 25–27).
מספר שבועות לאחר שהתכחש לישוע, התמלא פטרוס ברוח הקודש והטיף באומץ להמון מקרב היהודים בחג השבועות. היה זה סימן ברור לכך שישוע המוקם לתחייה בטח בו (מעשי השליחים ב׳:14–21).
במקרה אחר נפל פטרוס בפח מסוג שונה. השליח פאולוס הסביר שלפני שהגיעו אחים יהודים לאנטיוכיה, התרועע פטרוס בחופשיות עם המאמינים מקרב הגויים. אך משהגיעו המבקרים, נסוג מן הגויים ”בגלל פחדו מן האחים הנימולים” שבאו מירושלים. פאולוס חשף את המוסר הכפול שלפיו נהג פטרוס (גלטים ב׳:11–14).
ואולם, מי מבין התלמידים דיבר בעוז בשלב הקריטי כאשר נראה שתלמידים רבים של ישוע עמדו להפנות לו עורף? באותו מקרה הסביר ישוע דבר חדש בנוגע למשמעות אכילת בשרו ושתיית דמו. הוא אמר: ”אם לא תאכלו את בשר בן האדם ולא תשתו את דמו, אין לכם חיים בקרבכם”. רוב תלמידיו של ישוע נכשלו בשל דברו ואמרו: ”קשה הדבר הזה; מי יכול לשמוע אותו?” ומה קרה אז? ”בשל הדבר הזה נסוגו רבים מתלמידיו ולא הוסיפו להתהלך איתו” (יוחנן ו׳:50–66).
בנקודה מכרעת זו פנה ישוע לשנים עשר השליחים ושאל אותם שאלה נוקבת: ”שמא גם אתם רוצים ללכת?” פטרוס הגיב: ”אדוננו, אל מי נלך? דברי חיי עולם עימך. ואנחנו האמנו וידענו שאתה קדוש האלוהים” (יוחנן ו׳:67–69).
אילו מוניטין יצאו לפטרוס? מי שקורא את הסיפורים עליו מתרשם מייד מהאופי הישר והפתוח שלו, מנאמנותו ומנכונותו להכיר בחולשותיו. איזה שם טוב עשה פטרוס לעצמו!
בזכות מה זכרו את ישוע?
שירותו של ישוע עלי אדמות נמשך רק שלוש שנים וחצי. אך כיצד זכרו אותו תלמידיו? האם בשל שלמותו והיותו ללא חטא היה ישוע מרוחק ומתנשא? האם ניצל ברודנות את סמכותו רק משום שידע שהוא בן אלוהים? האם החדיר פחד בלב תלמידיו וכפה עליהם לציית? האם התייחס לעצמו יותר מדי ברצינות עד כי היה חסר חוש הומור? האם היה עסוק עד שלא היה לו זמן לחלשים, לחולים או לילדים? האם זלזל בבני גזעים אחרים ובנשים, כפי שנהגו גברים רבים באותם ימים? מה אומר הכתוב אודותיו?
ישוע התעניין בבני אדם. בחינת שירותו מגלה שפעמים רבות ריפא את הפיסחים ואת החולים. הוא נתן מעצמו כדי לעזור לנזקקים. הוא גילה עניין בצעירים והורה לתלמידיו: ”הניחו לילדים לבוא אלי, אל תמנעו בעדם”. ואז ישוע ”חיבק אותם וברכם בשימו את ידיו עליהם”. האם אתה מקדיש זמן לילדים או שמא אתה יותר מדי עסוק אפילו מכדי להבחין בנוכחותם? (מרקוס י׳:13–16; מתי י״ט:13–15).
בעת שהיה ישוע עלי אדמות, כרע העם היהודי תחת נטל של הלכות וחוקים דתיים שלמעשה הסיגו את גבולות דרישות התורה. מנהיגי הדת העמיסו משאות כבדים על שכמי העם ולא הניעו אותם אף באצבעם (מתי כ״ג:4; לוקס י״א:46). איזה ניגוד חד היה ישוע! הוא אמר: ”בואו אלי כל העמלים והעמוסים ואני אמציא לכם מנוחה” (מתי י״א:28–30).
האנשים שהתרועעו עם ישוע מצאו מנוחה ומרגוע. הוא לא הטיל אימה על תלמידיו עד כדי כך שחששו להתבטא בפניו. למעשה, הוא שאל אותם שאלות כדי לדעת את שעל לבם (מרקוס ח׳:27–29). כדאי שהמשגיחים בקהילה המשיחית ישאלו את עצמם: ’האם יש לי אותה השפעה על אחיי לאמונה? האם זקני־קהילה אחרים אומרים לי מה הם באמת חושבים או שהם מהססים לעשות זאת?’ כמה נעים כשקל לגשת למשגיחים וכשהם מקשיבים ומגלים גמישות! נוקשות וחוסר סבירות רק מהווים מכשול לשיחות כנות וחופשיות.
אף־על־פי שישוע היה בן אלוהים, הוא מעולם לא ניצל את סמכותו לרעה. במקום זאת, הוא פנה להיגיון של מאזיניו. כך היה כאשר ניסו הפרושים ללכוד אותו בדבר פיו ושאלו אותו שאלה מכשילה: ”האם מותר לתת מס לקיסר או לא?” ישוע ביקש מהם להראות לו מטבע ואז שאל: ”של מי הדמות הזאת והכתובת?” הם השיבו לו: ”של הקיסר”. אמר להם ישוע: ”אם כן, תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים” (מתי כ״ב:15–21). היה די בהיגיון פשוט כדי להשיב על שאלתם.
האם היה לישוע חוש הומור? ישנם קוראים שאכן חשים בנימה הומוריסטית בקטע שבו ישוע אומר כי נקל לגמל לעבור דרך נקב מחט מהיכנס עשיר אל מלכות האלוהים (מתי י״ט:23, 24). עצם הרעיון של גמל המנסה לעבור דרך נקב מחט הינו מוגזם. דוגמה נוספת לגוזמה כזו היא המשל שבו אדם רואה קיסם בעין אחיו אך אינו מבחין בקורה אשר בעינו שלו (לוקס ו׳:41, 42). לא, ישוע לא היה קפדן חמור־סבר. הוא היה חמים וידידותי. גם כיום, חוש הומור יכול להיות עבור משיחיים כקרן אור בזמנים קשים.
חמלתו של ישוע כלפי נשים
כיצד חשו נשים בחברת ישוע? נשים רבות הלכו בעקבותיו, לרבות אמו מרים (לוקס ח׳:1–3; כ״ג:55, 56; כ״ד:9, 10). נשים כל כך הרגישו חופשיות לפנות אל ישוע, עד כי באחת הפעמים ניגשה אליו אישה ”חוטאת”, הרטיבה את רגליו בדמעותיה ומשחה אותן בשמן בושם (לוקס ז׳:37, 38). אישה אחרת, אשר סבלה מזוב דם במשך שנים רבות, פילסה את דרכה אליו כדי לגעת בבגדו ולהתרפא. ישוע שיבח אותה על אמונתה (מתי ט׳:20–22). כן, נשים הרגישו שישוע הוא אדם נגיש.
במקרה אחר שוחח ישוע עם אישה שומרונית ליד באר. היא הופתעה מאוד ושאלה: ”איך אתה, שיהודי אתה, מבקש ממני לשתות ואני אישה שומרונית?” שהרי היהודים לא התערבו עם השומרונים. ישוע המשיך בשיחה והסביר לאישה אמת נפלאה על ”מים נובעים לחיי עולם”. ישוע היה נינוח בחברת נשים. הוא לא הרגיש איום על מעמדו (יוחנן ד׳:7–15).
ישוע זכור לטוב בזכות תכונותיו האנושיות הרבות, כולל רוח של הקרבה עצמית. הוא היה התגלמות האהבה האלוהית. ישוע קבע את קנה המידה לכל הרוצים ללכת בעקבותיו. עד לאיזו מידה אתה מחקה את המופת שהציב? (קורינתים א׳. י״ג:4–8; פטרוס א׳. ב׳:21).
בזכות מה זכורים כמה מן המשיחיים שחיו בימינו?
בימינו חיו ומתו אלפי משיחיים נאמנים. רבים מהם הגיעו לשיבה טובה, ואילו אחרים נפטרו בגיל צעיר יחסית. עם זאת, הם הותירו מאחוריהם שם טוב. קריסטל, למשל, נפטרה אחרי שהגיעה לשיבה טובה והיא זכורה כאישה ידידותית ובעלת לב חם. דירק נפטר בשנות ה־40 לחייו והוא זכור בעיקר בזכות היותו חדור עליזות ונכונותו לעזור.
גם חוזה מספרד זכור לטובה. כאשר בשנות ה־60 התבצעה הפעילות של עדי־יהוה במחתרת באותה ארץ, היה חוזה נשוי ואב לשלוש ילדות קטנות. הוא החזיק במשרה טובה בברצלונה, אבל באותה תקופה היה צורך בזקני־קהילה מנוסים בדרום ספרד. חוזה עזב את מקום העבודה המסודר שלו ועקר עם משפחתו לעיר מלגה. שם הם היו צריכים להתמודד עם קשיים כלכליים, ופעמים רבות לא היתה עבודה.
למרות זאת, חוזה היה ידוע בזכות נאמנותו ואמינותו בשירות ובזכות הדרך הטובה שבה גידל את בנותיו בעזרת אשתו התומכת, כרמלה. כאשר היה צורך במישהו שיארגן כינוסים משיחיים באותו אזור, חוזה תמיד התנדב. למרבה הצער, בשנות ה־50 לחייו לקה חוזה במחלה קשה שהביאה למותו. הוא הותיר אחריו שם של זקן־קהילה אמין וחרוץ, בעל ואב אוהב.
אם כן, איך יזכרו אותך? אילו מתת אתמול, מה היו אומרים עליך היום? שאלה זו עשויה להניע את כולנו לשפר את אורח חיינו.
כיצד נוכל לעשות לעצמנו שם טוב? תמיד נוכל להשתפר בגילוי פרי הרוח, הטומן בחובו תכונות כגון אהבה, אורך רוח, טוב לב, ענווה וריסון עצמי (גלטים ה׳:22, 23). אין ספק כי ”טוב שם [טוב] משמן טוב, ויום המוות מיום היוולדו” (קהלת ז׳:1; מתי ז׳:12).
[תמונה בעמוד 5]
אביגיל זכורה בשל תבונתה
[תמונה בעמוד 7]
פטרוס זכור בזכות אופיו האימפולסיבי וכנותו
[תמונה בעמוד 8]
ישוע הקדיש זמן לילדים