לך בעקבות אמונתם

היא פעלה בתבונה

אביגיל הבחינה בַּבהלה בעיניו של הבחור.‏ הוא היה מבועת,‏ ולא בכדי — סכנה של ממש הסתמנה באופק.‏ כ־400 לוחמים כבר היו בדרך אל המקום ודעתם נחושה לחסל כל זכר בבית נבל,‏ בעלה של אביגיל.‏ מדוע?‏

נבל היה שורש הבעיה.‏ הוא נהג באכזריות ובחוצפה,‏ כדרכו בקודש.‏ אבל הפעם הוא הכפיש את האיש הלא־נכון — את המפקד האהוב של גדוד לוחמים מאומן ונאמן.‏ אחד מעבדיו הצעירים של נבל,‏ ככל הנראה אחד מרועיו,‏ פונה כעת לאביגיל בביטחון שהיא תהגה תוכנית כלשהי כדי להציל את עורם.‏ אך מה תוכל אישה אחת לעשות כנגד צבא?‏

הבה נלמד תחילה קצת יותר על אישה מיוחדת זו.‏ מי הייתה אביגיל?‏ מה הוביל למשבר זה?‏ מה נוכל ללמוד מאמונתה המופתית?‏

‏”‏טובת שכל ויפת תואר”‏

אביגיל ונבל לא היו שידוך מוצלח במיוחד.‏ נבל בחר לעצמו אישה טובה מאין כמוה,‏ ואילו אביגיל מצאה את עצמה נשואה לבעל שאין גרוע ממנו.‏ אמת,‏ לָאיש היה כסף,‏ ולכן הוא ראה את עצמו כאדם חשוב ביותר.‏ אבל מה חשבו עליו אחרים?‏ קשה למצוא דמות מקראית המתוארת במונחים מבזים יותר.‏ אפילו משמעות שמו היא ”‏כסיל”‏ או ”‏טיפש”‏.‏ האם זה השם שנתנו לו הוריו בעת לידתו,‏ או שמא דבק בו הכינוי בהמשך חייו?‏ כך או כך,‏ כשמו כן היה — ”‏קשה ורע מעללים”‏,‏ בריון ושתיין שהטיל את מוראו על אחרים,‏ אדם לא הכי אהוד,‏ בלשון המעטה (‏שמואל א׳.‏ כ״ה:‏2,‏ 3,‏ 17,‏ 21,‏ 25‏)‏.‏

אביגיל הייתה שונה לגמרי.‏ משמעות שמה הוא ”‏אבי עלז”‏.‏ אבות רבים מתגאים בבת יפת מראה,‏ אך אב חכם שמח הרבה יותר אם ילדיו ניחנים ביופי פנימי.‏ למרבה הצער,‏ רבים שנתברכו ביופי חיצוני אינם מכירים בצורך לפתח תכונות כגון תבונה,‏ חוכמה,‏ אומץ לב ואמונה.‏ אך לא כך לגבי אביגיל.‏ במקרא נאמר שהיא הייתה ”‏טובת שכל ויפת תואר”‏ (‏שמואל א׳.‏ כ״ה:‏3‏)‏.‏

יש שאולי יתהו מדוע בחורה נבונה כמוה התחתנה עם בן בלייעל שכזה.‏ אך חשוב לזכור שנישואין רבים בתקופת המקרא היו מוסדרים,‏ וגם במקרים אחרים עדיין נודעה חשיבות גדולה להסכמת ההורים.‏ האם הוריה של אביגיל העדיפו את השידוך הזה ואולי אפילו הסדירו אותו משום שהתרשמו מעושרו ומעמדו של נבל?‏ האם לחץ כלכלי השפיע על החלטתם?‏ בכל אופן,‏ כספו של נבל לא הפך אותו לבעל טוב.‏

הורים נוהגים בחוכמה כשהם עוזרים לילדיהם לאמץ השקפה מכובדת על מוסד הנישואין.‏ הם לא מעודדים אותם להתחתן בגלל שיקולים כלכליים וגם לא לוחצים עליהם להתחיל לצאת עם בני המין השני כשהם עדיין צעירים מדי לקחת על עצמם אחריות של אנשים מבוגרים (‏קורינתים א׳.‏ ז׳:‏36‏)‏.‏ אבל בשביל אביגיל כבר היה מאוחר מדי לחשוב על דברים אלה.‏ מסיבה זו או אחרת,‏ היא נישאה לנבל והייתה נחושה להפיק את המיטב ממצב הביש.‏

‏”‏ויעט בהם”‏

והנה,‏ נבל מקשה על אביגיל יותר מתמיד.‏ האיש שאותו העליב הוא לא אחר מאשר דוד — משרת נאמן של יהוה,‏ האיש שנמשח על־ידי שמואל הנביא למלך שיעלה על כס המלכות במקום שאול (‏שמואל א׳.‏ ט״ז:‏1,‏ 2,‏ 11–13‏)‏.‏ באותה עת דוד היה במנוסה מפני שאול הקנאי וצמא הדם ושהה במדבר ביחד עם 600 לוחמיו הנאמנים.‏

נבל,‏ בעל נכסים ו”‏צאן שלושת אלפים”‏,‏ שכן בְּמעון אך ככל הנראה היו לו אדמות בעיר הקרובה כרמל,‏ ושם גם עשה את מלאכתו.‏a דרך ערים אלה ניתן היה להגיע לרמות מכוסות עשב,‏ מקום אופטימאלי לרעיית צאן.‏ אך כל האזור מסביב היה שטח בר.‏ בדרום השתרע מדבר פארן רחב הידיים.‏ במזרח ירדה הדרך אל ים המלח בשיממון זרוע מערות וגאיות.‏ שם ניסו דוד ואנשיו לשרוד וודאי היו צריכים לצוד את מזונם ועברו קשיים רבים.‏ לא אחת נתקלו בבחורים שעבדו כרועיו של נבל האמיד.‏

כיצד אותם חיילים קשי יום נהגו ברועים?‏ הם בקלות יכלו לקחת לעצמם כבש פה ושם,‏ אך הם לא עשו כן;‏ אדרבה,‏ הם היו כחומת מגן מסביב לצאנו ועבדיו של נבל (‏שמואל א׳.‏ כ״ה:‏15,‏ 16‏)‏.‏ הצאן והרועים ניצבו בפני שלל סכנות.‏ לא חסרו טורפים באותם ימים,‏ וגבולה הדרומי של ארץ ישראל היה קרוב,‏ כך שתקיפות מצד שודדים וגנבים זרים היו שכיחות.‏b

זו ודאי הייתה משימה לא קלה לדאוג למזון עבור כל אותם אנשים במדבר.‏ לכן באחד הימים שלח דוד עשרה שליחים לבקש את עזרתו של נבל.‏ דוד השכיל לבחור את הרגע.‏ היה זה חג הגז,‏ מאורע שהתאפיין באווירה של נדיבות לב ובעריכת משתים.‏ דוד גם ברר את מילותיו ובחר בביטויים ובצורות פנייה המשקפים נימוס.‏ הוא אפילו כינה את עצמו ’‏בנך דוד’‏,‏ אולי מתוך הכרה מכובדת בגילו המבוגר יותר של נבל.‏ מה הייתה תגובתו של נבל?‏ (‏שמואל א׳.‏ כ״ה:‏5–8‏)‏.‏

הוא רתח מזעם!‏ ”‏ויעט בהם”‏,‏ אמר הבחור שגולל את הפרשה בפני אביגיל.‏ נבל קפוּץ היד התנפל עליהם בהטחת עלבונות וסירב בקולי קולות לתת מן הלחם,‏ המים והבשר הטבוח שלו.‏ הוא ביזה את דוד כשתיאר אותו כאיש חסר חשיבות והשווה אותו לעבד נמלט.‏ ייתכן שבעניין זה היה נבל שותף לדעתו של שאול,‏ ששנא את דוד.‏ אך השקפתו של יהוה הייתה שונה מזו של שאול ונבל.‏ אלוהים אהב את דוד ולא ראה בו עבד מרדן,‏ אלא התייחס אליו כאל המלך העתידי של ישראל (‏שמואל א׳.‏ כ״ה:‏10,‏ 11,‏ 14‏)‏.‏

כאשר חזרו שליחיו של דוד והדיווח בפיהם,‏ חמתו בערה בו.‏ ”‏חיגרו איש את חרבו!‏”‏ הוא ציווה.‏ דוד לקח את נשקו והוביל 400 מאנשיו למתקפה.‏ הוא נדר למחות כל איש זכר בבית נבל (‏שמואל א׳.‏ כ״ה:‏12,‏ 13,‏ 21,‏ 22‏)‏.‏ זעמו של דוד היה מובן,‏ אבל האופן שבו נתן לו ביטוי היה פסול.‏ המקרא אומר:‏ ”‏כעס אדם לא יפעל צדקת אלוהים”‏ (‏יעקב א׳:‏20‏)‏.‏ כיצד תוכל אביגיל להושיע את בני ביתה?‏

‏”‏ברוך טעמך”‏

כבר ראינו כיצד נקטה אביגיל במובן מסוים את הצעד הראשון לתיקון העוול.‏ שלא כמו בעלה נבל,‏ היא הייתה מוכנה להקשיב.‏ העבד הצעיר אמר על נבל:‏ ”‏הוא בן בלייעל מִדַבֵּר אליו”‏ (‏שמואל א׳.‏ כ״ה:‏17‏)‏.‏c למרבה הצער,‏ תחושת החשיבות העצמית של נבל אטמה את אוזניו משמוע,‏ וגם בימינו יהירות כזו אינה מחזה נדיר.‏ אך הבחור ידע שאביגיל קורצה מחומר אחר וקרוב לוודאי שמסיבה זו פנה דווקא אליה בעניין זה.‏

אביגיל חשבה מהר ופעלה ללא דיחוי.‏ הכתוב אומר:‏ ”‏ותמהר אביגיל”‏.‏ ארבע פעמים בפרשה זו מתוארת אביגיל כמי שמיהרה לפעול.‏ היא הכינה מנחה נדיבה עבור דוד ואנשיו — לחם,‏ יין,‏ בשר כבש,‏ דגנים קלויים,‏ עוגות צימוקים ועוגות תאנים.‏ ברור אפוא שאביגיל ידעה מה היה ברשותה וניהלה היטב את הליכות ביתה,‏ ממש כמו אותה אשת חיל המתוארת בספר משלי (‏משלי ל״א:‏10–31‏)‏.‏ היא הורתה למשרתיה ללכת לפניה עם המזון והשתייה,‏ אך הכתוב מוסר:‏ ”‏ולאישהּ נבל לא הגידה”‏ (‏שמואל א׳.‏ כ״ה:‏18,‏ 19‏)‏.‏

האם משתמע מכך שאביגיל התמרדה נגד ראשותו החוקית של בעלה?‏ כלל וכלל לא.‏ נבל פעל בצורה מרושעת נגד עבדו המשוח של יהוה,‏ מה שהיה עלול להיגמר במותם של חפים מפשע רבים בביתו של נבל.‏ אם אביגיל לא הייתה עושה דבר,‏ ייתכן שהייתה גם היא הופכת שותפה לאשמת בעלה.‏ כך או כך,‏ כניעתה לאלוהיה קיבלה עדיפות על כניעתה לבעלה.‏

כעבור זמן קצר פגשה אביגיל את דוד ואנשיו.‏ היא שוב מיהרה,‏ הפעם לרדת מעל החמור ולהשתחוות לרגלי דוד (‏שמואל א׳.‏ כ״ה:‏20,‏ 23‏)‏.‏ היא אז שפכה את ליבה בפני דוד והתחננה בכל נימי נפשה לרחמים עבור בעלה ובני ביתה.‏ בזכות מה נשאו דבריה את הפרי הרצוי?‏

היא לקחה אחריות לבעיה וביקשה מדוד שיסלח לה באופן אישי.‏ היא הכירה בעובדה שנבל בעלה כשמו כן הוא,‏ ואולי רמזה שאין זה מכבודו של דוד להעניש אדם שכזה.‏ היא הביעה את בטחונה בדוד בתור נציגו של יהוה והכירה בכך שהוא ’‏נלחם את מלחמות יהוה’‏.‏ היא גם הראתה שהיא הכירה את הבטחתו של יהוה באשר לדוד ולמלוכה,‏ שהרי אמרה:‏ ”‏יהוה.‏.‏.‏ ציווך לנגיד על ישראל”‏.‏ אביגיל הוסיפה והפצירה בדוד שלא לעשות מעשה שיביא עליו אשמת דמים או שחלילה יהיה לו ‏”‏לפוּקה”‏,‏ כלומר למכשול,‏ ככל הנראה ברמיזה לנקיפות מצפון (‏שמואל א׳.‏ כ״ה:‏24–31‏)‏.‏ אכן מילים אדיבות ונוגעות ללב!‏

כיצד הגיב דוד?‏ הוא קיבל את תשורתה של אביגיל ואמר:‏ ”‏ברוך יהוה אלוהי ישראל אשר שלחך היום הזה לקראתי!‏ וברוך טעמך [‏תבונתך]‏,‏ וברוכה את אשר כליתיני היום הזה מבּוֹא בדמים”‏.‏ דוד שיבח אותה על שבאומץ לב מיהרה לקראתו,‏ והכיר בכך שהיא הצילה אותו מאשמת דמים.‏ ”‏לכי לשלום לביתך”‏,‏ אמר לה,‏ והוסיף בענווה:‏ ”‏שמעתי בקולך”‏ (‏שמואל א׳.‏ כ״ה:‏32–35‏)‏.‏

‏”‏הנה אמתך”‏

אחרי שנפרדו,‏ זכרון הפגישה לא עזב את אביגיל;‏ היא גם לא יכלה שלא להבחין בהבדל שבין דוד הנאמן והאדיב ובין הפרא אדם שהייתה נשואה לו.‏ אך היא לא שקעה במחשבות אלה.‏ הכתוב אומר:‏ ”‏ותבוא אביגיל אל נבל”‏.‏ היא שבה אל בעלה כשהיא נחושה מתמיד למלא כמיטב יכולתה את חובותיה כאשתו.‏ היא הייתה חייבת ליידע אותו לגבי המנחה שנתנה לדוד ואנשיו.‏ הייתה לו הזכות לדעת.‏ היא גם הייתה צריכה לספר לו אישית על האסון שנמנע,‏ שהרי תהיה זו בושה אילו ישמע על כך מפי אחרים.‏ אבל היא לא יכלה לספר לו בו ברגע.‏ הוא בדיוק סעד סעודת מלכים והיה שיכור לגמרי (‏שמואל א׳.‏ כ״ה:‏36‏)‏.‏

אביגיל שוב מגלה אומץ ותבונה ומחכה לבוקר שלמחרת,‏ אחרי שסר מעליו יינו.‏ הוא אומנם היה מספיק פיכח כדי להבין את דבריה,‏ אך גם מסוכן יותר בשל מזגו הלא־יציב.‏ למרות זאת,‏ היא ניגשה אליו וסיפרה לו את הכול.‏ היא ללא ספק ציפתה שהוא יתפרץ בחמת זעם,‏ ואולי אף יגיב באלימות.‏ אך הוא לא נע ולא זע (‏שמואל א׳.‏ כ״ה:‏37‏)‏.‏

מה קרה לו?‏ ”‏וימות לבו בקִרבו,‏ והוא היה לאבן”‏.‏ ייתכן שהוא קיבל סוג של שבץ.‏ אך מותו הגיע כעבור עשרה ימים,‏ ולא רק מסיבות רפואיות.‏ ”‏וייגוף יהוה את נבל,‏ וימות”‏ (‏שמואל א׳.‏ כ״ה:‏38‏)‏.‏ ההמתה הצודקת שמה קץ לנישואין המסויטים של אביגיל.‏ כיום יהוה אומנם אינו מעניש אנשים במוות,‏ אך הפרשה משמשת כתזכורת ראויה לכך שהוא מבחין בכל מקרה של רודנות או התעללות במשפחה.‏ הוא תמיד יעשה צדק במועד הרצוי בעיניו.‏

מלבד הגאולה מנישואין קשים,‏ ציפתה לאביגיל ברכה נוספת.‏ כאשר נודע לדוד על מותו של נבל,‏ הוא שלח אליה שליחים כדי לבקש את ידה.‏ ”‏הנה אמתך”‏,‏ היא השיבה,‏ ”‏לשפחה לרחוץ רגלי עבדֵי אדוני”‏.‏ ברור אפוא שהנישואין הצפויים לדוד לא שינו אותה;‏ היא אפילו הציעה לשמש כשפחה של עבדיו!‏ ואז שוב אנו קוראים שהיא מיהרה,‏ והפעם כדי להתכונן להגיע אל דוד (‏שמואל א׳.‏ כ״ה:‏39–42‏)‏.‏

אך לא היה זה סיום מעולם האגדות;‏ חייה של אביגיל עם דוד לא היו תמיד סוגים בשושנים.‏ דוד כבר היה נשוי לאחינועם,‏ ומנהג הפוליגמיה ודאי גרר אחריו קשיים מיוחדים עבור נשים יראות אלוהים באותם ימים.‏d נזכור גם שדוד טרם עלה על כס המלוכה;‏ היה עליו להתגבר על מכשולים וקשיים עד שיזכה לשרת את יהוה בתפקיד זה.‏ אך במסלול חייהם המשותף,‏ שבו סייעה אביגיל לדוד,‏ תמכה בו,‏ ואף ילדה לו בן,‏ היא ראתה עד כמה בעלה מוקיר אותה ומגן עליה.‏ פעם הוא אפילו מילט את נפשה מידי חוטפים!‏ (‏שמואל א׳.‏ ל׳:‏1–19‏)‏ בכך חיקה דוד את יהוה אלוהים,‏ אשר אוהב ומוקיר נשים נבונות,‏ אמיצות ונאמנות כדוגמת אביגיל.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

שלא כמו בעלה,‏ אביגיל ידעה להקשיב

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

אביגיל גילתה נמיכות רוח,‏ אומץ לב ותבונה כאשר דיברה אל דוד