סיפור חיים

מבורכים מאוד משום שלא איבדנו את רוח השליחות

סיפורו של טום קוק

קול היריות פילח לפתע את שלוות אחר הצהריים.‏ הכדורים שרקו בין העצים בגן ביתנו.‏ מה קרה?‏ חיש מהר נודע לנו שאירעה הפיכה ושהגנרל אידי אמין תפס את השלטון באוגנדה.‏ זה היה בשנת 1971.‏

מדוע אשתי אן ואני עברנו מן השקט היחסי באנגליה לאזור הנפיץ הזה באפריקה?‏ אני חושב שאני קצת הרפתקן מטבעי,‏ אבל היתה זו בעיקר דוגמתם של הוריי,‏ דוגמה של שירות נלהב למען מלכות אלוהים,‏ שהפיחה בי את רוח השליחות.‏

אני זוכר את אותו יום חם באוגוסט 1946 כשהוריי פגשו לראשונה את עדי־​יהוה.‏ הם עמדו על מפתן הבית ושוחחו עם שני האורחים בשיחה שהתארכה ונמשכה כנצח.‏ האורחים,‏ פרייזר ברדבורי ומאמי שריב,‏ חזרו אלינו פעמים רבות,‏ ובחודשים שחלפו מאז השתנו החיים במשפחתי לבלי היכר.‏

דוגמתם האמיצה של הוריי

הוריי היו פעילים מאוד למען הציבור.‏ לדוגמה,‏ זמן קצר לפני שהחלו ללמוד את המקרא,‏ התנוססו בביתנו פוסטרים של ווינסטון צ׳רצ׳יל.‏ בבחירות שהתקיימו אחרי המלחמה,‏ שימש ביתנו כמטה למפלגת השמרנים.‏ למשפחתי היו גם קשרים עם גורמים בולטים בדת ובחברה.‏ הייתי אז רק בן תשע,‏ ולמרות זאת יכולתי לחוש בהלם שאחז בקרובינו כשהתחוור להם שאנו מצטרפים לעדי־​יהוה.‏

מסירותם ועוז רוחם של העדים שהיו מקורבים אלינו הניעו את הוריי להיות פעילים בהכרזת הבשורה.‏ עד מהרה החל אבי לשאת נאומים תחת כיפת השמים בעזרת מגבר במרכז הקניות של כפרנו,‏ ספנדן,‏ בעוד אנו,‏ הילדים,‏ נעמדנו במקומות בולטים והחזקנו בידינו את חוברות המצפה ועורו!‏ אני חייב להודות שכאשר ילדים מבית־​ספרי ניגשו אליי,‏ רציתי לקבור את עצמי באדמה.‏

הדוגמה שהציבו הוריי עודדה את אחותי הגדולה,‏ דפני,‏ להתחיל בחלוציות.‏ בשנת 1955 למדה דפני בגלעד,‏ בית־​ספר למקרא מייסודה של חברת המצפה,‏ ונשלחה לשרת כשליחה ביפן.‏a לעומת זאת,‏ אחותי הקטנה,‏ זואי,‏ חדלה לשרת את יהוה.‏

בינתיים,‏ השלמתי את לימודיי בתחום האיור והאומנויות הגראפיות.‏ אחד הנושאים הבוערים בימים ההם בקרב חבריי ללימודים היה שירות לאומי חובה.‏ כשסיפרתי להם שאני סרבן מצפון,‏ הם חשבו שאני מתבדח.‏ סוגיה זו זימנה לי שיחות רבות על המקרא עם חלק מן הסטודנטים.‏ כעבור זמן קצר נידונתי ל־​12 חודשי מאסר בגין סירובי לשרת בצבא.‏ אן,‏ אחת הסטודנטיות במכללה לאומנות התעניינה במסר המקראי והפכה מאוחר יותר לאשתי.‏ כעת אתן לאן לספר לכם כיצד היא למדה את האמת.‏

אן נחשפת לאמת

‏”‏משפחתי לא היתה דתית,‏ ולא הוטבלתי לשום דת.‏ אבל נושא הדת סיקרן אותי ונהגתי לבקר עם חבריי בכנסיות שאליהן השתייכו.‏ התעניינותי במקרא ניעורה כשהקשבתי מהצד לשיחות התוססות שטום ועד־​יהוה נוסף קיימו עם סטודנטים אחרים במכללה.‏ כאשר טום והעד השני נשלחו לכלא בגלל סירובם לשרת בצבא,‏ הזדעזעתי.‏

‏”‏המשכתי להתכתב עם טום בעודו בכלא,‏ והתעניינותי במקרא הלכה והעמיקה.‏ כשעברתי ללונדון להמשך לימודיי,‏ הסכמתי לקבל שיעורי מקרא ממיוריאל אלברכט.‏ מיוריאל שירתה כשליחה באסטוניה,‏ והיא ואימהּ עודדו אותי רבות.‏ בתוך מספר שבועות התחלתי לבוא לאסיפות ולעמוד מחוץ לתחנת הרכבת ויקטוריה בלונדון כדי להציע לעוברים ושבים את חוברות המצפה ועורו!‏

‏”‏התרועעתי עם קהילת סאתֶ’‏רק שבדרום לונדון.‏ בקהילה היו אחים ואחיות לאמונה ממגוון לאומים,‏ ורבים מהם היו דלי אמצעים.‏ אף שהייתי זרה,‏ הם התייחסו אליי כאחת משלהם.‏ האהבה ששׁרתה בקהילה זו היא ששיכנעה אותי שזו האמת,‏ ונטבלתי בשנת 1960”‏.‏

מטרות דומות — נסיבות שונות

אן ואני נישאנו מאוחר יותר בשנת 1960,‏ ושמנו לנו למטרה להיות שליחים.‏ אבל נסיבותינו השתנו כשהתברר לנו שאנו עומדים להיות הורים.‏ לאחר שבתנו שרה נולדה,‏ עדיין קינן בלבנו הרצון לשרת בארץ שבה יש צורך רב במבשרי מלכות.‏ הגשתי בקשה לתעסוקה במספר ארצות,‏ ולבסוף,‏ במאי 1966,‏ הגיע מכתב ממשרד החינוך באוגנדה ובו הודעה על משרה פנויה עבורי.‏ בעת ההיא אן נשאה ברחמה את ילדנו השני.‏ היו שחשבו שזה לא כל כך נבון מצידנו לעבור לשם.‏ נועצנו עם הרופא שלנו,‏ והוא אמר:‏ ”‏אם אתה שוקל לעבור,‏ עליכם לטוס לפני שאשתך תגיע לחודש השביעי”‏.‏ מייד יצאנו לאוגנדה.‏ עקב כך הוריי לא ראו את בתנו השנייה,‏ רייצ׳ל,‏ עד הגיעה לגיל שנתיים.‏ היום בתור סבא וסבתא,‏ אנו מבינים את גודל ההקרבה העצמית שנדרשה מהוריי היקרים.‏

בואנו לאוגנדה בשנת 1966 היה מרגש ומפחיד כאחד.‏ בירידה מן המטוס מייד התרשמנו מן הצבעים הבוהקים.‏ ביתנו הראשון היה סמוך לעיירה הקטנה איגנגה המרוחקת 50 קילומטר מג׳ינגַ’‏ה,‏ עיר השוכנת במקורות הנילוס.‏ העדים הקרובים ביותר אלינו היו קבוצה מבודדת בג׳ינגַ’‏ה.‏ השליחים גילברט וג׳ון וולטרס וסטיבן וברברה הארדי דאגו לקבוצה.‏ הגשתי בקשה לעבוד בג׳ינגַ’‏ה כדי שנוכל להיות לעזר רב יותר לקבוצה.‏ זמן קצר לאחר שרייצ׳ל נולדה עברנו לג׳ינגַ’‏ה.‏ שם שירתנו בשמחה עם אותה קבוצה קטנה של עדים נאמנים,‏ שעם הזמן גדלה והפכה לקהילה השנייה באוגנדה.‏

לשרת עם כל המשפחה בשטח זר

אן ואני חושבים שלא יכולנו למצוא סביבה טובה יותר לגידול ילדינו.‏ היה לנו העונג לעבוד לצד שליחים מארצות שונות ולסייע לקהילה החדשה לצמוח.‏ אהבנו להיות בחברת אחינו ואחיותינו האוגנדים,‏ והם הרבו לבקר בבתינו.‏ במיוחד סטנלי ואסינאלה מאקוּמבָּה היו לנו למקורות עידוד.‏

אבל לא רק האחים באו בצל קורתנו.‏ היינו מוקפים בשלל חיות בר.‏ סוסי יאור נהגו להגיח מנהר הנילוס בלילה ולצעוד עד לביתנו.‏ לעולם לא אשכח את היום שבו גילינו נחש פיתון באורך 6 מטרים בגן ביתנו.‏ לעתים יצאנו לראות את החיות בסביבתן הטבעית ונסענו לשמורות טבע שבהן אריות וחיות בר אחרות משוטטים להם בחופשיות.‏

בשירות היינו מחזה נדיר בעיני המקומיים,‏ שמימיהם לא ראו עגלת תינוק.‏ בלכתנו מבית לבית התלוותה אלינו בדרך כלל פמליה של ילדים קטנים.‏ אנשים התבוננו בנו בכבוד ואחר כך נגעו בתינוקת הלבנה.‏ תענוג היה לבשר שם משום שהתושבים היו אדיבים מאוד.‏ חשבנו לתומנו שכל אחד יקבל את האמת כי היה קל מאוד להתחיל בתוכניות לשיעורי מקרא.‏ אבל רבים התקשו להשתחרר ממסורות לא־​מקראיות.‏ למרות זאת,‏ מספר לא מבוטל של אנשים אימצו את ערכי המוסר הגבוהים של המקרא,‏ והקהילה הלכה וגדלה.‏ הכינוס הנפתי הראשון שלנו בג׳ינגַ’‏ה בשנת 1968 היווה נקודת ציון.‏ טבילתם של כמה מתלמידינו בנילוס היא זיכרון יקר הנצור בלבנו.‏ אלא שהשלווה עמדה להתפוגג.‏

החרם — מבחן לאמונה ולתושייה

בשנת 1971 תפס הגנרל אידי אמין את השלטון.‏ העיר ג׳ינגַ’‏ה היתה כמרקחה.‏ בעודנו שותים להנאתנו כוס תה בגן אירע מה שתואר בפתיח.‏ בשנתיים שחלפו מאז,‏ גורשה מאוגנדה אוכלוסייה גדולה של אסייאנים.‏ רוב הזרים עזבו מרצונם,‏ ובתי־​הספר והמוסדות הרפואיים נפגעו קשות.‏ ואז נמסרה ההודעה הקשה שעדי־​יהוה הוצאו אל מחוץ לחוק.‏ מתוך דאגה לשלומנו,‏ העבירה אותנו מחלקת החינוך אל עיר הבירה,‏ קמפלה.‏ המעבר הועיל בשתי דרכים.‏ לא היינו מוכרים בקמפלה ועל כן נהנינו מחופש פעולה רב יותר.‏ וכמו כן,‏ היתה מלאכה רבה בקהילה המקומית ובשירות השדה.‏

בריאן ומריון וולס ושני ילדיהם נקלעו לאותו מצב,‏ והחליטו להישאר באוגנדה.‏ חברתם נעמה לנו מאוד,‏ ושירתנו יחדיו בקהילת קמפלה באותם ימים קשים.‏ שאבנו עידוד מן הסיפורים שקראנו על אחינו לאמונה ששירתו תחת חרם בארצות אחרות.‏ התאספנו בקבוצות קטנות,‏ ואחת לחודש קיימנו במסווה של מסיבה מפגשים גדולים בגנים הבוטניים של אנטבה.‏ הבנות שלנו אהבו מאוד את הרעיון.‏

היינו חייבים לבשר במשנה זהירות.‏ קשה מאוד היה שלא להבחין באנשים לבנים מבקרים בבתים של אוגנדים.‏ לכן שטח הפעילות שלנו היה חנויות,‏ בנייני דירות וכמה מרכזי השכלה.‏ אחת משיטות הבישור בחנויות היתה לבקש מצרך שידעתי שאזל,‏ כמו סוכר או אורז.‏ אם בעל החנות הביע צער על המתחולל בארץ,‏ הצגתי לו את בשורת המלכות.‏ שיטה זו פעלה ביעילות.‏ מדי פעם עזבתי את החנות לא רק עם פתח לביקור חוזר אלא גם עם כמות קטנה של מצרך נדיר.‏

במקביל,‏ האלימות השתוללה בכל עבר.‏ בשל הידרדרות נוספת ביחסים בין אוגנדה לבריטניה,‏ הרשויות לא חידשו את חוזה העבודה שלי.‏ ולכן בשנת 1974,‏ אחרי שמונה שנים באוגנדה,‏ הגיע הרגע להיפרד בצער מאחינו.‏ אבל רוח השליחות לא נמוגה בקרבנו.‏

הלאה אל פפואה גינאה החדשה

בינואר 1975 נקרתה בדרכנו ההזדמנות לעבוד בפפואה גינאה החדשה.‏ כך החלו שמונה שנים של שירות מהנה באזור זה באוקיינוס השקט.‏ החיים לצד האחים בשירות היו עשירים ועתירי גמול.‏

משפחתנו זוכרת את החיים בפפואה גינאה החדשה כתקופה של דרמות — אני מתכוון לדרמות מקראיות.‏ מדי שנה השתתפנו בהכנת הדרמות לכינוס המחוזי,‏ וזה היה ממש כיף!‏ נהנינו מחברתן של משפחות רוחניות רבות,‏ דבר שהשפיע לטובה על בנותינו.‏ בתנו הבכורה,‏ שרה,‏ נישאה לחלוץ מיוחד,‏ ריי סמית,‏ ויחד שירתו כחלוצים מיוחדים סמוך לגבול אִירִייַן גַ’‏יָה (‏היום פפואה,‏ מחוז אינדונזי)‏.‏ הם התגוררו בבקתת קש בכפר המקומי,‏ ושרה אומרת שפרק הזמן הזה הקנה לה הכשרה מעולה.‏

להסתגל לשינוי בנסיבות

בתקופה ההיא נזקקו הוריי לעזרה מצידנו.‏ במקום שנחזור לאנגליה,‏ הסכימו הוריי לבוא ולגור איתנו,‏ וכולנו עברנו לאוסטרליה בשנת 1983.‏ הם גם שהו זמן מה עם אחותי דפני,‏ שעדיין היתה ביפן.‏ אחרי מות הוריי,‏ החלטנו אן ואני להצטרף לשורות החלוצים הרגילים,‏ והחלטה זו הובילה לזכות שנראתה לי די מאתגרת.‏

התחלנו בחלוציות וכעבור זמן קצר הוזמנו לשרת בשירות הנפתי.‏ מילדותי ראיתי בביקור משגיח הנפה מאורע מיוחד.‏ והנה עכשיו אני משגיח נפה.‏ התברר לנו שפעילות הנפה היא המשימה הקשה ביותר שהיתה לנו עד כה,‏ אבל שוב ושוב יהוה עזר לנו בדרכים שלא היכרנו קודם לכן.‏

בשנת 1990,‏ בעת ביקורו של אח תיאודור ז׳ארֶז באוסטרליה כשמשגיח אזור,‏ שאלנו אותו אם לדעתו אנו מבוגרים מדי מכדי לשרת בשירות מלא בארץ אחרת.‏ הוא השיב:‏ ”‏מה לגבי איי שלמה?‏”‏ הנה כי כן,‏ בשנות ה־​50 לחיינו קיבלנו אן ואני את משימת השליחות הרשמית הראשונה שלנו.‏

לשרת ב”‏איים השמחים”‏

איי שלמה ידועים כאיים השמחים,‏ ושירותנו כאן בעשור האחרון אכן היה משמח.‏ בתפקידי כמשגיח מחוז התוודענו לאדיבות הלבבית של האחים והאחיות המקומיים.‏ הכנסת האורחים שגילו כלפינו נגעה ללבנו,‏ וכולם התחשבו מאוד במאמציי להסביר דברים במה שנחשב בעיניי לפִּידְגִ’‏ין של איי שלמה — בין השפות בעלות אוצר המילים הדל ביותר בעולם.‏

עם הגיענו לאיי שלמה,‏ ניסו מתנגדים למנוע מאיתנו להשתמש באולם הכינוסים שלנו.‏ הכנסייה האנגליקנית טענה כנגד עדי־​יהוה שאולם הכינוסים החדש שלנו בהוֹנייַרה נבנה בחלקו על שטחה.‏ הממשלה צידדה בכנסייה,‏ ובתגובה ערערנו לבית המשפט העליון.‏ תוצאת הערעור נועדה להכריע אם יהיה עלינו לפרק את אולם הכינוסים החדש שהכיל 200,‏1 מושבים.‏

במשך שבוע שלם נידון המקרה בבית המשפט.‏ פרקליט הכנסייה נראה מדושן עונג וזחוח דעת והציג את טיעוניו נגדנו.‏ אלא שבסדרה של טיעוני מחץ הפריך הפרקליט שלנו,‏ אח וורן קתקרט מניו זילנד,‏ את טיעוני הכנסייה אחד לאחד.‏ עד יום שישי פשטו הדי הדרמה המשפטית למרחקים,‏ והיכל בית המשפט היה מלא מפה לפה בנכבדי כנסייה,‏ בפקידי ממשל ובאחינו לאמונה.‏ אני זוכר את הטעות בהודעת לוח הזמנים של בית המשפט.‏ בהודעה נכתב:‏ ‏”‏ממשלת איי שלמה וכנסיית מֶלנסיה נגד יהוה”‏.‏ ניצחנו.‏

אולם,‏ השלווה היחסית של האיים השמחים חלפה עברה לה.‏ אן ואני שוב מצאנו את עצמנו בסערת אלימות בעקבות הפיכה צבאית.‏ היריבות האתנית הולידה מלחמת אזרחים.‏ ב־​5 ביוני 2000 נפלה הממשלה,‏ והבירה עברה לשליטתם של לוחמים חמושים.‏ במשך שבועות מספר שימש אולם הכינוסים שלנו מרכז לחסרי בית.‏ הרשויות נדהמו שאחינו לאמונה מקבוצות אתניות יריבות חסים ביחד באולם הכינוסים כמשפחה שלווה אחת.‏ איזו עדות נפלאה!‏

אפילו הלוחמים כיבדו את עמדתם הניטראלית של עדי־​יהוה.‏ הדבר איפשר לנו לשכנע את אחד המפקדים להרשות למשאית עמוסה בספרות ובמצרכים אחרים לנסוע לקבוצת אחים קטנה ששהתה מאחורי קווי הלוחמים שמנגד.‏ כאשר מצאנו את המשפחות שהיו רחוקות מאיתנו במשך מספר חודשים,‏ אינני חושב שאפשר היה למצוא בינינו עיניים יבשות מדמעות.‏

סיבות רבות להיות אסירי תודה

במבט לאחור על חיינו בשירות יהוה,‏ יש לנו סיבות רבות להיות אסירי תודה.‏ כהורים,‏ זו ברכה עבורנו לראות את שתי בנותינו עם בעליהן,‏ ריי וג׳ון,‏ משרתים את יהוה נאמנה.‏ הם מעניקים לנו תמיכה של ממש בשירותנו כשליחים.‏

ב־​12 השנים האחרונות,‏ נפלה בחלקנו הזכות לשרת במשרד הסניף של איי שלמה,‏ ובפרק זמן זה ראינו כיצד מספר מבשרי המלכות מכפיל את עצמו ומגיע ליותר מ־​800,‏1 מבשרים.‏ לאחרונה,‏ זכיתי ללמוד בבית־​הספר לחברי ועד סניף בפטרסון,‏ ניו־​יורק.‏ חיינו היו מלאי תוכן וברכות משום שלא איבדנו את רוח השליחות.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

ביום כלולותינו,‏ 1960

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

באוגנדה,‏ סטנלי ואסינאלה מאקוּמבָּה היו מקור עידוד למשפחתנו

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

שרה בדרכה אל בקתה שכנה

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

הציורים שציירתי סייעו לי ללמד את תושבי איי שלמה

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

אסיפה בקהילה מבודדת באיי שלמה

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

משפחתנו כיום