סיפור חיים

נחושים לשרת את יהוה

סיפורו של רַיימו קְוַואקָנֶן

בשנת 1939 פרצה באירופה מלחמת העולם השנייה וברית המועצות תקפה את פינלנד מולדתי.‏ אבי התגייס לצבא הפיני.‏ לא חלף זמן רב והרוסים החלו להטיל פצצות על עיר מגורינו.‏ אמי שלחה אותי להתגורר עם סבתי באזור בטוח יותר.‏

בשנת 1971 שירתתי כשליח באוגנדה שבמזרח אפריקה.‏ יום אחד כאשר בישרתי מבית לבית,‏ ראיתי קבוצה גדולה של אנשים מבוהלים חולפים על פניי בריצה.‏ שמעתי יריות והתחלתי לרוץ לכיוון הבית.‏ קולות הירי הלכו והתקרבו וקפצתי לתוך תעלה לאורך הכביש.‏ זחלתי לביתי כשכדורים שורקים מעל ראשי.‏

לא יכולתי לעשות דבר כדי להימלט מהשלכותיה של מלחמת העולם השנייה,‏ אך מדוע חשפנו את עצמנו אשתי ואני למהומות שהשתוללו במזרח אפריקה?‏ התשובה קשורה קשר הדוק לנחישות שלנו לשרת את יהוה.‏

זרע הנחישות ניטע בלבי

נולדתי בשנת 1934 בעיר הלסינקי שבפינלנד.‏ אבי היה צבע,‏ ויום אחד הביאה אותו עבודתו לבניין שבו שכן משרד הסניף של עדי־​יהוה בפינלנד.‏ העדים סיפרו לו על אסיפות הקהילה.‏ וכשחזר הביתה סיפר על כך לאמי.‏ היא לא החלה לנכוח באסיפות באותה עת,‏ אך מאוחר יותר שוחחה על נושאים מקראיים עם עמיתה לעבודה שהייתה עדת־​יהוה.‏ עד מהרה לקחה אמי ברצינות את מה שלמדה,‏ וב־​1940 נטבלה כאחת מעדי־​יהוה.‏

בדיוק לפני כן,‏ לקחה אותי סבתי לביתה שבכפר כדי שאגור אצלה עד תום המלחמה.‏ אמי החלה לכתוב מהלסינקי לאמה ולאחותה הצעירה על אמונותיהם של עדי־​יהוה.‏ שתיהן גילו עניין וחלקו איתי את הדברים שלמדו.‏ נציגים נודדים של עדי־​יהוה ביקרו בבית סבתי ועודדו אותנו,‏ אך עדיין לא גמלה בלבי ההחלטה לשרת את אלוהים.‏

ראשיתה של הכשרה תיאוקרטית

עם תום המלחמה ב־​1945,‏ חזרתי להלסינקי ואמי החלה לקחת אותי לאסיפות של עדי־​יהוה.‏ לפעמים במקום לאסיפות הלכתי לקולנוע.‏ אבל אמי נהגה לספר לי על הנאומים ששמעה באסיפות,‏ ושוב ושוב הדגישה בפניי נקודה אחת:‏ הר מגידון קרוב מאוד.‏ השתכנעתי והפסקתי להחמיץ אסיפות.‏ ככל שהערכתי את אמיתות המקרא גבר בי הרצון להשתתף בכל פעילויות הקהילה.‏

נהניתי במיוחד לנכוח בכינוסים.‏ ב־​1948 נכחתי בכינוס המחוזי שהתקיים קרוב לביתה של סבתי,‏ שם ביליתי את חופשת הקיץ.‏ חבר שלי עמד להיטבל בכינוס הזה והוא הזמין אותי להיטבל גם כן.‏ אמרתי לו שלא הבאתי איתי בגד ים,‏ והוא הציע להשאיל לי את שלו אחרי שהוא ייטבל.‏ הסכמתי ונטבלתי ב־27 ביוני 1948,‏ כשהייתי בן 13.‏

אחרי הכינוס כמה חברים של אמי סיפרו לה שנטבלתי.‏ כשנפגשנו היא שאלה אותי למה עשיתי צעד חשוב כזה מבלי להתייעץ איתה.‏ הסברתי לה שאני מבין את עיקרי האמונה המקראיים ושאני יודע שעליי להיות אחראי להתנהגותי לפני יהוה.‏

נחישותי מתעצמת

האחים בקהילה עזרו לי לחזק את נחישותי לשרת את יהוה.‏ הם יצאו איתי לשירות מבית לבית ונתנו לי להגיש חלקים באסיפות כמעט כל שבוע (‏מעשי השליחים כ׳:‏20‏)‏.‏ בגיל 16 נתתי את הנאום הפומבי הראשון שלי.‏ זמן קצר לאחר מכן,‏ התמניתי למְשרת תוכניות לשיעורי־​מקרא בקהילתנו.‏ כל הפעילויות הרוחניות הללו סייעו לי להתבגר,‏ אך עדיין היה עליי להתגבר על חרדת אדם.‏

באותם ימים פרסמנו את הנאומים הפומביים של הכינוסים המחוזיים על גבי שלטים גדולים.‏ כל שלט היה מורכב משתי כרזות הקשורות זו לזו ברצועות שהונחו על הכתפיים כך שכיסו את שני צידי הגוף.‏ זאת הסיבה שהיו שכינו אותנו ”‏אנשי הסנדוויץ’‏”‏.‏

פעם אחת עמדתי בפינת רחוב שקטה כשעליי שלט סנדוויץ’‏ והבחנתי בקבוצה של חברים מהכיתה מתקדמים ישר לעברי.‏ המבט בעיניהם כשעברו על פניי גרם לי להתכווץ.‏ התפללתי ליהוה שייתן לי אומץ ועמדתי עם השלט ללא ניע.‏ ההתגברות על חרדת אדם באותו זמן הכינה אותי למבחן גדול יותר בעניין הניטראליות המשיחית.‏

כעבור זמן הורתה הממשלה לי ולעוד כמה עדים צעירים להתייצב לשירות צבאי.‏ הגענו לבסיס הצבאי כפי שהתבקשנו,‏ אך סירבנו בנימוס ללבוש את המדים.‏ שמו אותנו במעצר,‏ ותוך זמן קצר נשפטנו לשישה חודשי מחבוש.‏ כמו כן,‏ הוסיפו לנו שמונה חודשי מאסר במקום שמונת חודשי שירות צבאי.‏ בסך הכול ריצינו 14 חודשי מחבוש בשל עמדתנו הניטראלית.‏

בביתני המגורים בכלא נפגשנו מדי יום כדי ללמוד את המקרא.‏ רבים מאיתנו הספיקו במהלך החודשים האלה לקרוא את המקרא כולו פעמיים.‏ בתום תקופת המאסר,‏ עזבנו רובנו את הכלא נחושים יותר מאי פעם לשרת את יהוה.‏ רבים מאותם עדים צעירים ממשיכים עד היום לשרת את יהוה בנאמנות.‏

אחרי הכלא חזרתי להתגורר עם הוריי.‏ כעבור זמן מה פגשתי את וֵארָה,‏ עדה נלהבת שנטבלה לא מכבר.‏ נישאנו ב־​1957.‏

ערב ששינה את חיינו

ערב אחד כשהיינו בחברת כמה אחים אחראים ממשרד הסניף,‏ שאל אותנו אחד מהם אם היינו מוכנים לשרת בשירות הנפתי.‏ אחרי שהתפללתי כל הלילה,‏ הרמתי טלפון למשרד הסניף והשבתי בחיוב.‏ כדי לשרת בשירות המורחב היה עליי לעזוב משרה מכניסה,‏ אך היינו נחושים בדעתנו להציב את ענייני המלכות במקום הראשון בחיינו.‏ הייתי בן 23 ווארה הייתה בת 19 כשהתחלנו בשירות הנפתי בדצמבר 1957.‏ במשך שלוש שנים נהנינו לבקר ולעודד את קהילות משרתי יהוה בפינלנד.‏

בשנות ה־60 המאוחרות קיבלתי הזמנה לגלעד,‏ בית־​ספר למקרא מייסודה של חברת המצפה,‏ בברוקלין ניו־​יורק.‏ אני ועוד שני אחים מפינלנד הוזמנו לקורס מיוחד בן עשרה חודשים לניהול סניף.‏ נשותינו נשארו לשרת במשרד הסניף בפינלנד.‏

לקראת סוף הקורס נתבקשתי לגשת למשרדו של נתן.‏ ה.‏ נור,‏ שהשגיח אז על הפעילות הכלל עולמית של עדי־​יהוה.‏ אח נור הציע לי ולאשתי שליחות ברפובליקה המלגשית,‏ מדגסקר של היום.‏ כתבתי לווארה ושאלתי מה דעתה על יעד השליחות,‏ והיא מייד נתנה את הסכמתה.‏ כשחזרתי לפינלנד מיהרנו להתארגן לקראת החיים במדגסקר.‏

שמחה ואכזבה

בינואר 1962 טסנו לאַנְטַנַנַריבוֹ הבירה,‏ לבושים כובעי פרווה ומעילים כבדים היישר מהחורף הפינלנדי.‏ מיהרנו לשנות את סגנון הלבוש שלנו בחום הטרופי של מדגסקר.‏ בית השליחים הראשון שלנו היה בית קטן עם חדר שינה אחד.‏ זוג שליחים כבר התגורר שם,‏ כך שווארה ואני ישנו במרפסת הכניסה.‏

התחלנו ללמוד צרפתית,‏ אחת השפות הרשמיות במדגסקר.‏ זה לא היה קל משום שלא הייתה לנו שפה משותפת עם המורה שלנו,‏ אחות קַרבּוֹנוּ.‏ היא ניסתה ללמד אותנו צרפתית בעזרת השפה האנגלית,‏ אלא שווארה לא ידעה אנגלית.‏ לכן,‏ תירגמתי לה את ההסברים של אחות קרבונו לפינית.‏ אחר כך התברר שווארה מבינה מונחים טכניים טוב יותר בשוודית,‏ ומשום כך הסברתי לה את הדקדוק של השפה הצרפתית בשוודית.‏ עד מהרה התקדמנו יפה בצרפתית והתחלנו ללמוד מלגשית,‏ שפת המקום.‏

תלמיד המקרא הראשון שלי במדגסקר היה אדם שדיבר רק מלגשית.‏ פתחתי את הפסוקים במקרא שלי בפינית ואחר כך חיפשנו אותם יחד בספר המקרא שלו במלגשית.‏ לא יכולתי להסביר לו את הפסוקים בהרחבה,‏ אבל עד מהרה האמת המקראית היכתה שורשים בליבו והוא התקדם ונטבל.‏

ב־​1963 ביקר במדגסקר מילטון הנשל,‏ מהמשרדים הראשיים של עדי־​יהוה בברוקלין.‏ זמן קצר לאחר מכן נפתח במדגסקר משרד סניף חדש,‏ ומוניתי למשגיח הסניף,‏ נוסף על תפקידיי כמשגיח הנפה ומשגיח המחוז.‏ לאורך כל התקופה הזאת הרעיף עלינו יהוה שפע ברכות.‏ משנת 1962 ועד 1970 טיפס מספר מבשרי המלכות במדגסקר מ־85 ל־​469 איש.‏

באחד הימים ב־​1970 כשחזרנו מפעילות הבישור,‏ מצאנו על הדלת פתק המורה לכל השליחים של עדי־​יהוה בארץ להתייצב במשרד הפנים.‏ פקיד הממשל שם אמר לנו שהממשלה פוקדת עלינו לעזוב את המדינה לאלתר.‏ כששאלתי מה פשעי,‏ הוא ענה:‏ ”‏מסיה קְוַואקָנֶן,‏ לא עשית כל רע”‏.‏

‏”‏אנחנו גרים כאן כבר שמונה שנים”‏,‏ אמרתי.‏ ”‏זה הבית שלנו.‏ אנחנו לא יכולים לעזוב סתם כך”‏.‏ מאמצינו לא הועילו וכל השליחים נאלצו לעזוב תוך שבוע.‏ משרד הסניף נסגר,‏ ואח מקומי החל להשגיח על הפעילות.‏ לפני שעזבנו את אחינו היקרים במדגסקר קיבלנו משימה חדשה,‏ אוגנדה.‏

להתחיל מחדש

כמה ימים לאחר שעזבנו את מדגסקר הגענו לקַמפַּלָה,‏ בירת אוגנדה.‏ מייד התחלנו ללמוד לוּגַנדה,‏ שפה יפה ומתנגנת אבל קשה ללימוד.‏ שליחים אחרים עזרו לווארה ללמוד קודם אנגלית,‏ ובשפה הזו הצלחנו לבשר ביעילות.‏

מזג האוויר החם והלח של קמפלה הזיק לבריאותה של וארה.‏ לכן נשלחנו למְבַּרָרָה,‏ עיר באוגנדה שהאקלים בה מתון יותר.‏ היינו העדים הראשונים בעיר,‏ וביום השירות הראשון שלנו בורכנו בחוויה מעודדת.‏ בעת ששוחחתי עם גבר בביתו יצאה אשתו מהמטבח.‏ שמה היה מרגרט,‏ והיא האזינה לדברים שאמרתי.‏ וארה החלה ללמד אותה את המקרא,‏ והיא התקדמה יפה מבחינה רוחנית.‏ מרגרט נטבלה והפכה למבשרת מלכות נלהבת.‏

קרבות רחוב

מלחמת האזרחים שפרצה ב־​1971 הפרה את שלוותנו באוגנדה.‏ יום אחד התחולל קרב יריות בקרבת בית השליחים שלנו במְבַּרָרָה.‏ זה היה האירוע שתיארתי בתחילה.‏

כשהגעתי הביתה לאחר זחילה ארוכה בתעלה בניסיון להסתתר מעיני החיילים,‏ וארה כבר הייתה בבית.‏ באחת מפינות הבית בנינו ”‏מבצר”‏ ממזרונים ורהיטים.‏ לא יצאנו את הבית במשך שבוע,‏ והאזנו לחדשות ברדיו.‏ לפעמים ניתזו קליעים מהקירות בשעה שהשתופפנו במבצר שלנו.‏ עם רדת החשיכה לא הדלקנו אורות,‏ כדי להסתיר את נוכחותנו בבית.‏ פעם התקרבו חיילים לדלת הקדמית וצעקו.‏ קפאנו במקומנו והתפללנו חרישית ליהוה.‏ כשהסתיים הקרב,‏ הגיעו השכנים והודו לנו על כך שבזכותנו הם ניצלו.‏ הם האמינו שיהוה הגן על כולנו,‏ ואנחנו הסכמנו איתם.‏

המצב נשאר רגוע עד שבוקר אחד שמענו ברדיו שממשלת אוגנדה הוציאה את עדי־​יהוה אל מחוץ לחוק.‏ הקריין הכריז שעל כל עדי־יהוה לשוב לדתם הקודמת.‏ ניסיתי ללמד זכות עלינו בפני פקידי ממשל,‏ אך ללא הצלחה.‏ אחר כך הלכתי למשרדו של הנשיא,‏ אידי אמין,‏ וביקשתי להתקבל אצלו.‏ בקבלה אמרו לי שהנשיא עסוק.‏ חזרתי שוב ושוב,‏ אבל לא הצלחתי בשום אופן לפגוש את הנשיא.‏ לבסוף,‏ ביולי 1973 נאלצנו לעזוב את אוגנדה.‏

משנה אחת לעשר שנים

כשעזבנו את אחינו היקרים באוגנדה,‏ שוב אחזה בנו אותה עצבות שחשנו כשגורשנו ממדגסקר.‏ לפני שהתחלנו בשליחות החדשה שלנו בסנגל,‏ נסענו לפינלנד.‏ שם התבשרנו שהמשימה שלנו באפריקה בוטלה והתבקשנו להישאר במדינה.‏ נראה היה כי פעילותנו כשליחים הגיעה לסיומה.‏ בפינלנד שירתנו בתור חלוצים מיוחדים,‏ ולאחר מכן חזרנו לשירות הנפתי.‏

ב־​1990 פחתה ההתנגדות לפעילות במדגסקר,‏ והמשרדים הראשיים בברוקלין הפתיעו אותנו בבקשה לצאת לשם לשליחות של שנה.‏ רצינו לנסוע אבל עמדו בפנינו שתי בעיות רציניות.‏ אבי הקשיש היה זקוק לטיפול,‏ ווארה סבלה עדיין מבעיות בריאות.‏ מותו של אבי בנובמבר 1990 ציער אותי,‏ אך בריאותה של וארה החלה להשתפר וזה הפיח בנו תקווה לחזור לפעילות כשליחים.‏ בספטמבר 1991 חזרנו למדגסקר.‏

השליחות שלנו במדגסקר הייתה לשנה,‏ אבל נמשכה עשר שנים.‏ בתקופה הזו עלה מספר המבשרים מ־​000,‏4 ל־​600,‏11.‏ נהניתי מאוד בשירותי כשליח,‏ למרות שלעתים נתקפתי ייאוש מתוך מחשבה שאני מזניח את צרכיה הפיסיים והרגשיים של אשתי היקרה.‏ יהוה נתן לשנינו את הכוח להתמיד.‏ בסופו של דבר חזרנו לפינלנד ב־2001,‏ ומאז אנו משרתים שם במשרד הסניף.‏ ההתלהבות למען ענייני המלכות עדיין מפעמת בנו,‏ ואנו עדיין חולמים על אפריקה.‏ שנינו נחושים בדעתנו לעשות את רצון יהוה בכל מקום שאליו נישלח (‏ישעיהו ו׳:‏8‏)‏.‏

‏[‏מפה בעמוד 12]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

פינלנד

אירופה

‏[‏מפה בעמוד 14]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

אפריקה

מדגסקר

‏[‏מפה בעמוד 15]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

אפריקה

אוגנדה

‏[‏תמונה בעמוד 14]‏

ביום כלולותינו

‏[‏תמונות בעמודים 14,‏ 15]‏

משירות נפתי בפינלנד,‏ 1960.‏.‏.‏

‏.‏.‏.‏לשליחים במדגסקר,‏ 1962

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

עם וארה כיום