סיפור חיים

הקרבות קטנות — ברכות גדולות

סיפורם של ג׳ורג׳ ואן אלג׳יאן

בחלומות הכי פרועים שלנו לא תיארנו לעצמנו,‏ אשתי ואני,‏ שיום אחד נתבלבל בין ”‏מורה”‏ ל”‏עכבר”‏.‏ מעולם לא העלנו בדעתנו שבשנות ה־60 לחיינו נחשוב על אותיות מוזרות למראה במאמץ לתַקשר עם אנשים מן המזרח הרחוק.‏ אבל זה מה שעשינו,‏ אן ואני,‏ בשנות ה־80 המאוחרות של המאה ה־20.‏ הרשו לנו לספר לכם כיצד ההקרבות הקטנות שהקרבנו בחיים הובילו לברכות עד בלי די.‏

גדלתי במשפחה ממוצא ארמני והשתייכתי לכנסייה הארמנית.‏ אן היתה קתולית.‏ התפשרנו על עמדתנו הדתית והתחתנו בשנת 1950.‏ הייתי אז בן 27,‏ ואן בת 24.‏ גרנו בדירה מעל לחנות לניקוי יבש שהיתה לי בג׳רזי סיטי,‏ ניו ג׳רזי,‏ ארה״ב.‏ העסק היה בבעלותי מזה ארבע שנים בערך.‏

בשנת 1955 קנינו בית יפה בן שלושה חדרי שינה במידלטאון,‏ ניו ג׳רזי.‏ הבית שכן כ־60 קילומטר מן העסק,‏ ועבדתי שישה ימים בשבוע.‏ כל לילה חזרתי מאוחר הביתה.‏ עדי־​יהוה ביקרו אצלי בחנות מדי פעם והשאירו לי ספרות מקראית.‏ זה היה הקשר היחיד שלי איתם.‏ קראתי את הספרות בעניין רב.‏ העסק אומנם תבע ממני את רוב זמני ותשומת לבי,‏ אך טיפחתי כבוד עמוק למקרא.‏

עד מהרה גיליתי שתחנת הרדיו של חברת המצפה,‏ WBBR, משדרת הרצאות מקראיות בשעות שבהן אני נוסע אל העבודה וחוזר הביתה.‏ הקשבתי קשב רב להרצאות,‏ והתעניינותי הלכה וגברה.‏ בסופו של דבר,‏ ביקשתי מן העדים לבקר אצלי.‏ בנובמבר 1957 בא לביתי ג׳ורג׳ בלנטון והחל לתת לי שיעורי מקרא.‏

משפחתנו מתאחדת בעבודת אלוהים האמיתית

מה היתה עמדתה של אן בנושא?‏ הרשו לה לספר לכם.‏

‏”‏בהתחלה התנגדתי בכל תוקף.‏ במהלך השיעורים הפרעתי לג׳ורג׳ עד כדי כך שהוא החליט ללמוד במקום אחר.‏ וכך זה נמשך שמונה חודשים.‏ במרוצת התקופה הזו,‏ החל ג׳ורג׳ לנכוח באסיפות בימי ראשון באולם המלכות.‏ אז הבנתי שהוא רציני לגבי לימוד המקרא,‏ כי זה היה היום החופשי היחידי שלו.‏ למרות הכול,‏ הוא נשאר בעל ואב טוב — ואפילו טוב יותר — וגישתי החלה להשתנות.‏ למעשה,‏ לפעמים בשעה שאיבקתי את שולחן הקפה,‏ הייתי לוקחת מבלי שאף אחד יראה אותי את חוברת העורו!‏ שג׳ורג׳ תמיד השאיר שם וקוראת אותה.‏ מדי פעם ג׳ורג׳ היה מקריא לי מאמרים מתוך עורו!‏ שלא נגעו ישירות לנושאים דתיים ושתמיד היללו את הבורא.‏

‏”‏ערב אחד בשעה שג׳ורג׳ היה מחוץ לבית לשיעור מקרא עם אח בלנטון,‏ נטלתי לידי חוברת שבננו בן השנתיים,‏ ג׳ורג׳,‏ הניח על השולחן סמוך למיטתי.‏ החוברת דיברה על התקווה השמורה למתים.‏ הייתי עייפה,‏ ולמרות זאת התחלתי לקרוא בה משום שזמן קצר קודם לכן סבתי נפטרה,‏ והייתי מאוד מדוכדכת.‏ מייד קלטתי את האמת המקראית שהמתים אינם סובלים במקום כלשהו ושהם ישובו לחיות בעתיד בתחיית המתים.‏ עד מהרה מצאתי את עצמי מתיישבת במיטה,‏ קוראת בשקיקה ומסמנת נקודות שאראה לג׳ורג׳ כשישוב משיעור המקרא שלו.‏

‏”‏בעלי התקשה להאמין שאני אותו בן אדם.‏ כשיצא מן הבית,‏ התנגדתי,‏ והנה עכשיו אני מדברת בהתרגשות על האמיתות המקראיות שלמדתי!‏ נשארנו ערים עד השעות הקטנות של הלילה ושוחחנו על המקרא.‏ ג׳ורג׳ הסביר לי את מטרת אלוהים לגבי כדור־​הארץ.‏ באותו לילה שאלתי אותו אם הוא מוכן ללמוד בבית כדי שאוכל להצטרף אליהם.‏

‏”‏אח בלנטון המליץ שהילדים ישבו איתנו בשיעור.‏ חשבנו שהם צעירים מדי,‏ האחד היה בן שנתיים והשני בן ארבע.‏ בתגובה הראה לנו אח בלנטון את הכתוב בדברים ל״א:‏12‏:‏ ”‏הקהל את העם,‏ האנשים והנשים והטף.‏.‏.‏ למען ישמעו ולמען ילמדו”‏.‏ קיבלנו עצה זו בברכה,‏ ודאגנו לכך שהילדים אפילו יתנו תשובות במהלך השיעורים.‏ הכנו את התשובות יחד,‏ אבל מעולם לא הכנסנו להם מילים לפה.‏ נראה לנו שזה עזר לילדים להתקדם ולאמץ לעצמם את האמת.‏ תמיד נוקיר את ההדרכה שאח בלנטון נתן לנו כדי לעזור למשפחתנו לגדול מבחינה רוחנית”‏.‏

קשיים המצריכים הקרבות

לאחר שנעשינו מאוחדים בלימוד המקרא,‏ נוצרו קשיים חדשים.‏ מאחר שהחנות היתה רחוקה מהבית,‏ חזרתי הביתה בדרך כלל לא לפני 9 בלילה.‏ משום כך,‏ לא יכולתי לבוא לאסיפות באמצע השבוע אלא רק בימי ראשון.‏ בשלב זה אן כבר נכחה בכל האסיפות והתקדמה בצעדי ענק.‏ גם אני רציתי לבוא לכל האסיפות ולנהל שיעורים משפחתיים איכותיים.‏ ידעתי שיידרשו ממני הקרבות מסוימות,‏ ולכן החלטתי להפחית בשעות העבודה בעסק,‏ בידיעה שאולי אאבד חלק מן הלקוחות.‏

השינוי היה לטובה.‏ השיעור המשפחתי היה חשוב לנו לא פחות מחמש האסיפות השבועיות באולם המלכות.‏ קראנו לשיעור המשפחתי האסיפה השישית.‏ ערכנו את השיעור בשעה וביום קבועים — כל יום רביעי ב־8 בערב.‏ אחרי ארוחת הערב,‏ בשעה שעמדנו לסיים את הדחת הכלים,‏ מישהו מאיתנו היה אומר לעתים,‏ ”‏עוד מעט ה’‏אסיפה’‏ צריכה להתחיל!‏”‏ אם איחרתי,‏ אן התחילה את השיעור וכאשר הגעתי המשכתי בניהולו.‏

דבר נוסף ששמר אותנו חזקים ומאוחדים כמשפחה היה קריאת הפסוק היומי יחדיו בבוקר.‏ אך היה קשה לארגן זאת.‏ כל אחד קם בשעה אחרת.‏ שוחחנו על כך והחלטנו שכולנו נקום באותה שעה,‏ נאכל ארוחת בוקר ב־30:‏6 ונדון יחד בפסוק היומי.‏ התוכנית התנהלה כשורה.‏ כאשר בגרו בנינו,‏ הם החליטו לשרת בבית־אל.‏ חשנו שדיונים יומיים אלו תרמו לרוחניותם.‏

זכויות שלאחר הטבילה דורשות הקרבה גדולה יותר

נטבלתי ב־​1962,‏ ולאחר 21 שנה כעצמאי,‏ מכרתי את העסק ומצאתי לי משרה באזור מגוריי כדי להיות קרוב יותר למשפחתי כך שנוכל לשרת את יהוה יחדיו.‏ הדבר סלל את הדרך לברכות רבות.‏ שמנו לנו למטרה לשרת כולנו בשירות מלא.‏ בתחילת שנות ה־70,‏ עם סיום לימודיו בבית־​ספר תיכון,‏ נעשה בננו הבכור אדוארד חלוץ רגיל,‏ כלומר מבשר בשירות מלא.‏ כעבור זמן קצר החל בננו ג׳ורג׳ לשרת כחלוץ ומייד אחריו הצטרפה אליהם אן.‏ שלושתם סיפרו לי חוויות משירות השדה והתעודדתי מאוד.‏ דיברנו כמשפחה כיצד נוכל לפשט את חיינו כדי שכולנו נהיה בשירות מלא.‏ החלטנו למכור את הבית.‏ גרנו בבית הזה 18 שנה וגידלנו בו את ילדינו.‏ מאוד אהבנו את הבית שלנו,‏ אבל ההחלטה למכור אותו זכתה לברכת יהוה.‏

אדוארד הוזמן לבית־אל ב־​1972,‏ וג׳ורג’‏ ב־​1974.‏ התגעגענו אליהם,‏ אבל לא חשבנו יותר מדי עד כמה נחמד היה אילו היו נשארים בסביבה,‏ מתחתנים ומביאים ילדים.‏ למעשה,‏ שמחנו שבנינו משרתים את יהוה בבית־אל.‏a אימצנו ללבנו את המילים שבמשלי כ״ג:‏15‏:‏ ”‏בני,‏ אם חכם לבך,‏ ישמח לבי גם אני”‏.‏

מצטרפים לשורות החלוצים המיוחדים

בעוד הבנים בבית־אל המשכנו בשירות החלוצי.‏ יום אחד בשנת 1975,‏ קיבלנו מכתב ובו הזמנה לשרת כחלוצים מיוחדים במחוז קלינטון,‏ אילינוי,‏ בשטח שאינו מוקצה לשום קהילה.‏ זו היתה הפתעה גדולה!‏ היה עלינו לעזוב את ניו ג׳רזי שבה היינו קרובים אל בנינו בניו־יורק.‏ נאלצנו גם להיפרד מחברים וקרובי משפחה.‏ למרות הכול,‏ ראינו זאת כשליחות מאת יהוה,‏ והקרבה זו הביאה בכנפיה ברכות חדשות.‏

לאחר מספר חודשים בשטח החדש,‏ התחלנו לערוך אסיפות במרכז קהילתי בקַרְלַייְל,‏ אילינוי.‏ חיפשנו מקום קבע לאסיפות.‏ אח מקומי ואשתו מצאו שטח שעליו בנוי בית קטן מאוד.‏ לאחר ששכרנו את המקום,‏ ניקינו אותו ואת בית השימוש שבחצר ביסודיות והפכנו אותו לאולם אסיפות קטן.‏ סוס אחד שעוררנו את סקרנותו הותיר בנו זיכרונות נעימים.‏ הוא נהג להכניס את ראשו מבעד לחלון כדי לראות מה קורה באסיפה!‏

עם הזמן נוסדה קהילת קַרְלַייְל,‏ ושמחנו שהיה לנו יד בדבר.‏ לצדנו שירתו זוג חלוצים צעיר,‏ סטיב וקריל תומפסון,‏ שבאו גם הם לשרת בשטח שאינו מוקצה לשום קהילה.‏ התומפסונים נשארו שם מספר שנים ובהמשך למדו בגלעד,‏ בית־ספר למקרא מייסודה של חברת המצפה,‏ ונשלחו לשרת כשליחים במזרח אפריקה,‏ שם הם משרתים בשירות הנפתי.‏

מקום האסיפות הקטן שלנו נעשה במהרה צפוף,‏ והזדקקנו לאולם גדול יותר.‏ האח המקומי ואשתו שוב נחלצו לעזרתנו וקנו שטח שהתאים לבניית אולם מלכות.‏ עד כמה שמחנו שבחלוף מספר שנים,‏ הוזמנו לחנוכת אולם מלכות חדש בקַרְלַייְל!‏ נפלה בחלקי הזכות לשאת את נאום חנוכת הבית.‏ המשימה שלנו שם היתה חוויה נפלאה עבורנו וברכה מאת יהוה.‏

שדה חדש נפתח בפנינו

בשנת 1979 קיבלנו משימה חדשה ונשלחנו אל האריסון,‏ ניו ג׳רזי.‏ שירתנו שם בערך 12 שנה.‏ בתקופה ההיא התחלנו ללמד אישה סינית,‏ והדבר הוביל לתוכניות רבות לשיעורי מקרא עם סינים.‏ בינתיים,‏ התברר לנו שגרים באזור אלפי סטודנטים סינים ומשפחות סיניות.‏ בשל כך עודדו אותנו ללמוד סינית.‏ זה אומנם דרש מאיתנו יום יום להקדיש זמן ללימוד השפה,‏ אך בסופו של דבר זכינו לנהל באזור תוכניות רבות לשיעורי מקרא עם סינים.‏

במרוצת השנים ההן,‏ נקלענו להרבה מצבים מצחיקים,‏ בייחוד כשניסינו לדבר סינית.‏ יום אחד הציגה את עצמה אן כ”‏עכבר”‏ מקרא במקום ”‏מורה”‏ למקרא.‏ המילים דומות מאוד.‏ בעלת הבית חייכה ואמרה:‏ ”‏כנסי בבקשה.‏ אף פעם לא דיברתי עם עכבר מקרא”‏.‏ אנו עדיין שוברים את השיניים בסינית.‏

אחר כך נשלחנו לאזור אחר בניו ג׳רזי ושם המשכנו לשרת בשטח של דוברי סינית.‏ מאוחר יותר הוזמנו לעבור לבוסטון,‏ מֶסֶצ׳וּסטְס,‏ שם היתה קבוצה סינית כבר שלוש שנים בערך.‏ זו היתה זכות גדולה עבורנו לתמוך בקבוצה בשבע השנים האחרונות,‏ וב־1 בינואר 2003 שמחנו לראות את הקבוצה הופכת לקהילה.‏

ברכות עקב חיי הקרבה עצמית

במלאכי ג׳:‏10 מזמין יהוה את עמו להביא לו מנחות וקורבנות כדי שירעיף עליהם ברכות עד בלי די.‏ ויתרנו על עסק שהיה יקר ללבי.‏ מכרנו את הבית שמאוד אהבנו.‏ ויתרנו גם על דברים נוספים.‏ אך ההקרבות היו קטנות בהשוואה לברכות.‏

יהוה בירך אותנו בשפע של ברכות.‏ רווינו נחת מילדינו שחבקו את האמת,‏ ויש לנו השמחה לשרת בשירות מלא בפעילות מצילת חיים.‏ כמו כן,‏ ראינו כיצד יהוה מספק את צורכינו.‏ ההקרבות הקטנות אכן הביאו לנו ברכות גדולות!‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

לואיס וג׳ורג’‏ בלנטון עם אן,‏ 1991

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

אולם המלכות בקַרְלַייְל,‏ נחנך ב־4 ביוני 1983

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

עם הקהילה החדשה של דוברי סינית בבוסטון

‏[‏תמונה בעמוד 28]‏

עם אדוארד,‏ קני,‏ ג׳ורג׳ וגרייס