סיפור חיים

חיים מספקים חרף כאבי לב

סיפורה של אודרי הייד

במבט לאחור אל יותר מ־63 שנים בשירות מלא — 59 מהן במשרדים הראשיים של עדי־​יהוה — אני יכולה לומר שהיו לי חיים מספקים.‏ נכון,‏ היה לי מאוד קשה לראות את בעלי הראשון גווע לאיטו ממחלת הסרטן ואת בעלי השני סובל מייסורי מחלת האלצהיימר.‏ אבל הרשו לי לספר לכם כיצד שמרתי על השמחה חרף הטרגדיות האלו.‏

ילדותי עברה עלי בחווה סמוך לעיירה הקטנה הקסטון במישורי צפון מזרח קולורדו,‏ לא הרחק מגבול נֶבְּרַסקָה.‏ הייתי החמישית מבין ששת הילדים שנולדו להוריי,‏ אורל ונינה מוֹק.‏ ראסל,‏ וֵיין,‏ קלרה וארדיס נולדו בין 1913 ל־​1920 ואני נולדתי כעבור שנה.‏ קרטיס נולד ב־​1925.‏

ב־​1913 הפכה אימי לתלמידת מקרא,‏ כך נקראו אז עדי־​יהוה.‏ עם הזמן,‏ הצטרפנו אליה כל יתר בני המשפחה.‏

חיים בריאים בערבות

אבי היה מאוד פתוח לקידמה.‏ היו לנו נורות חשמליות בכל מבני החווה,‏ דבר נדיר בימים ההם.‏ נהנינו מפרי עמלנו — התרנגולות שלנו הטילו לנו ביצים,‏ ומן הפרות שלנו הפקנו חלב,‏ שמנת וחמאה.‏ חרשנו את האדמה בעזרת סוסים וגידלנו תותי שדה,‏ תפוחי אדמה,‏ וכן חיטה ותירס.‏

אבי היה בדעה שאנחנו הילדים חייבים ללמוד לעבוד.‏ בטרם התחלתי לפקוד את ספסל הלימודים,‏ לימדו אותי לעבוד בשדות.‏ אני זוכרת את עצמי בימי הקיץ מנכשת עשבים בגינה לאורך שורות ארוכות תחת השמש הקופחת.‏ ’‏מתי כבר אגיע לסוף השורה?‏’‏ תהיתי.‏ אגלי זיעה ניגרו על גופי,‏ ודבורים עקצו אותי.‏ לעתים ריחמתי על עצמי כי ילדים אחרים לא נדרשו לעבוד כל כך קשה כמוני.‏ אבל בהסתכלות לאחור אל ילדותי,‏ אני אסירת תודה על כך שלימדו אותנו מוסר עבודה.‏

כל אחד מאיתנו קיבל מטלות.‏ ארדיס היתה טובה ממני בחליבת הפרות,‏ לכן הטילו עלי לנקות את התאים באורוות הסוסים ולגרוף את הזבל.‏ יחד עם זאת,‏ בילינו בנעימים ושיחקנו בכל מיני משחקים.‏ ארדיס ואני שיחקנו בקבוצה מקומית של כדור בסיס רך.‏ אני הייתי המגישה,‏ או שיחקתי בתחנה השלישית,‏ וארדיס שיחקה בתחנה הראשונה.‏

שמי הלילה הבהירים בערבות היו מרהיבי עין.‏ אלפי הכוכבים הזכירו לי את הבורא,‏ יהוה אלוהים.‏ עוד בילדותי חשבתי על הכתוב בתהלים קמ״ז:‏4‏:‏ ”‏[‏יהוה]‏ מונה מספר לכוכבים;‏ לכולם שמות יקרא”‏.‏ בלילות בהירים רבים היה כלבי ג׳אדג’‏ מניח את ראשו בחיקי ומארח לי לחברה.‏ ישבתי תכופות במרפסת בשעות אחר הצהריים ונפעמתי משדות החיטה הירוקים ומן השיבולים שהתנועעו ברוח ובהקו בצבע כסף באור השמש.‏

דוגמתה הטובה של אימי

אימי היתה רעיה מסורה מאוד.‏ אבי תמיד אמר את המילה האחרונה,‏ ואימי חינכה אותנו לכבד אותו.‏ בשנת 1939 נעשה גם הוא עד־​יהוה.‏ ידענו שאבא אוהב אותנו,‏ אף־​על־​פי שהכריח אותנו לעבוד קשה ולא פינק אותנו.‏ בעונת החורף נהג אבי לרתום יחד מספר סוסים ו’‏צ׳יפר’‏ אותנו בנסיעה במזחלת.‏ עד כמה נהנינו מן השלג הבוהק!‏

אימי היא זו שגידלה אותנו לאהוב את אלוהים ולכבד את המקרא.‏ למדנו ששם אלוהים הוא יהוה ושהוא מקור חיינו (‏תהלים ל״ו:‏10;‏ פ״ג:‏19‏)‏.‏ עוד למדנו שהוא מספק לנו הדרכות לתועלתנו ולא כדי למנוע מאיתנו את הנאות החיים (‏ישעיהו מ״ח:‏17‏)‏.‏ אמא תמיד הדגישה בפנינו שמוטלת עלינו מלאכה מיוחדת.‏ למדנו שישוע אמר לתלמידיו:‏ ‏”‏ובשורה זו של המלכות תוכרז בכל העולם לעדות לכל הגויים ואחרי כן יבוא הקץ”‏ (‏מתי כ״ד:‏14‏)‏.‏

בימים ההם,‏ בכל פעם ששבתי הביתה מבית־​הספר ולא מצאתי את אימי,‏ יצאתי לחפש אחריה.‏ יום אחד,‏ כשהייתי בת שש או שבע,‏ מצאתי אותה באסם.‏ לפתע החל לרדת גשם זלעפות.‏ היינו במַתְבֵּן,‏ ושאלתי אותה אם אלוהים מביא עוד מבול.‏ היא הרגיעה אותי ואמרה שאלוהים הבטיח שלא להחריב שנית את העולם במבול.‏ אני גם זוכרת את הפעמים הרבות שרצנו למרתף,‏ כי פקדו את האזור לא מעט סופות טורנדו.‏

עוד לפני שנולדתי,‏ השתתפה אימי בפעילות ההטפה.‏ קבוצת אחים נהגה להתכנס בביתנו,‏ כולם בעלי התקווה לחיות עם המשיח בשמים.‏ אימי התקשתה אומנם לבשר מבית לבית,‏ אבל אהבתה לאלוהים גברה על חששותיה.‏ היא היתה נאמנה עד יום מותה,‏ ב־​24 בנובמבר 1969,‏ בגיל 84.‏ ”‏אמא,‏ את עומדת לעלות לשמים ולהיות עם מכרייך”‏,‏ לחשתי באוזנה.‏ עד כמה שמחתי שיכולתי להיות איתה ברגעים אלה ולחלוק עימה את תחושת הביטחון שאחזה בי!‏ היא אמרה לי ברכּוּת,‏ ”‏את כל כך טובה אלי”‏.‏

מתחילים לבשר

בשנת 1939 הצטרף ראסל לשורות החלוצים,‏ כך נקראים עדי־​יהוה המבשרים בשירות מלא.‏ הוא שירת כחלוץ באוקלהומה ובנֶבְּרַסקָה עד שנת 1944,‏ השנה שבה הוזמן לשרת במשרדים הראשיים של עדי־​יהוה (‏המכונים בית־​אל)‏,‏ בברוקלין,‏ ניו־​יורק.‏ התחלתי בחלוציות ב־20 בספטמבר 1941,‏ ושירתתי במקומות שונים בקולורדו,‏ בקֶנְזַס ובנֶבְּרַסקָה.‏ אותן שנים היו שנים מאושרות,‏ לא רק משום שיכולתי לעזור לאחרים ללמוד על יהוה אלא גם מפני שלמדתי להישען עליו.‏

בערך בזמן שראסל החל בחלוציות,‏ וֵיין למד בקולג’‏ בחוף המזרחי אחרי שעבד זמן מה בעבודה חילונית.‏ בהמשך הוזמן לבית־​אל.‏ זמן מה שירת בחוות המלכות,‏ סמוך לאיתקה,‏ ניו־​יורק.‏ שם גידלו מזון למשפחת החווה הקטנה ולצוות של כ־​200 עובדים בבית־​אל בברוקלין.‏ וֵיין ניצל את כישוריו ואת ניסיונו בשירות יהוה עד מותו ב־​1988.‏

אחותי ארדיס נישאה לג׳יימס קרן,‏ והם הביאו לעולם חמישה ילדים.‏ היא נפטרה ב־​1997.‏ אחותי השנייה,‏ קלרה,‏ נאמנה ליהוה עד היום,‏ ובחופשות אני עדיין מבקרת בביתה בקולורדו.‏ אחינו קטן,‏ קרטיס,‏ הגיע לבית־​אל בברוקלין באמצע שנות ה־​40.‏ הוא עבד כנהג משאית והעביר סחורות אל חוות המלכות וממנה.‏ הוא נותר רווק עד מותו ב־​1971.‏

שאיפתי העזה לשרת בבית־אל

אחיי הגדולים הגיעו לבית־אל לפניי וגם בי קינן הרצון לשרת שם.‏ אני בטוחה שדוגמתם הטובה פתחה בפניי את הדלת.‏ מה שאימי סיפרה לנו על ההיסטוריה של ארגון אלוהים ונבואות אחרית הימים שהתגשמו לנגד עיניי,‏ עוררו בי את השאיפה לשרת בבית־​אל.‏ נדרתי ליהוה בתפילה שאם יאפשר לי לשרת בבית־​אל,‏ לעולם לא אעזוב,‏ אלא אם כן יהיה עלי למלא חובות משיחיות כלשהן.‏

הגעתי לבית־​אל ב־20 ביוני 1945 והתמניתי לעבוד במשק הבית.‏ היה עליי לנקות מדי יום 13 חדרים,‏ להציע 26 מיטות ולנקות גם מסדרונות,‏ מדרגות וחלונות.‏ זו היתה עבודה קשה.‏ כל יום אמרתי לעצמי שוב ושוב,‏ ’‏נכון,‏ את עייפה,‏ אבל את בבית־אל,‏ בביתו של אלוהים!‏’‏

בתחילת שירותי בבית־​אל קרה לי דבר מאוד מביך.‏ כבת כפר לא היה לי מושג שהמילה dumbwaiter (‏גם:‏ מלצר טיפש)‏ משמעה מעלית קטנה הנושאת מצרכים בין הקומות.‏ יום אחד ביקשו ממני בטלפון בזמן העבודה ”‏את מוכנה בבקשה להוריד את ה־dumbwaiter?‏”‏ הדובר ניתק מייד ולא ידעתי מה לעשות.‏ אבל אז נזכרתי שאחד האחים המתגוררים בקומה שהיתה באחריותי שירת כמלצר.‏ נקשתי בדלתו ואמרתי לו,‏ ”‏מבקשים שתרד למטבח”‏.‏

נישואיי לנתן נור

מאז שנות ה־20 נהוג היה שחברי בית־​אל אשר רצו להתחתן,‏ נתבקשו לעזוב את בית־​אל ולשרת את ענייני המלכות במקום אחר.‏ אלא שבתחילת שנות ה־50 הותר למספר זוגות ששירתו זמן רב להישאר לאחר נישואיהם.‏ לכן,‏ כאשר נתן ה.‏ נור,‏ שבאותה עת עמד בראש הפעילות הכלל עולמית למען המלכות,‏ גילה בי עניין,‏ חשבתי לעצמי,‏ ’‏זה אח שיישאר!‏’‏

נתן מילא תפקידים רבים במסגרת ההשגחה על הפעילות החובקת עולם של עדי־​יהוה.‏ לכן הוא היה מאוד ישיר איתי,‏ והציג בפניי לא מעט סיבות מדוע כדאי שאחשוב היטב לפני שאסכים להינשא לו.‏ בימים ההם הוא נסע פעמים רבות לבקר בסניפים של עדי־​יהוה בכל רחבי תבל ותכופות נעדר למספר שבועות.‏ הוא הסביר לי שלא נהיה יחד לפרקי זמן ארוכים.‏

בנעוריי חלמתי להתחתן באביב ולצאת לירח דבש באיי הוואי שבאוקיינוס השקט.‏ התחתנו בחורף,‏ ב־31 בינואר 1953 ובילינו את ירח הדבש ביום שבת אחר הצהריים וביום ראשון שלאחריו בניו גֶ׳רזי.‏ ביום שני חזרנו לעבודה.‏ אך כעבור שבוע,‏ יצאנו לירח דבש בן שבעה ימים.‏

שותף חרוץ

נתן הגיע לבית־​אל בגיל 18.‏ היה זה בשנת 1923.‏ הוא קיבל הכשרה יקרת ערך מוותיקים כגון ג׳וזף פ.‏ רתרפורד,‏ שעמד בראש הפעילות,‏ ומנהל בית הדפוס רוברט ג׳.‏ מרטין.‏ לאחר שאח מרטין נפטר בספטמבר 1932,‏ התמנה נתן למנהל בית הדפוס.‏ כעבור שנה הזמין אח רתרפורד את נתן להתלוות אליו בביקוריו בסניפים של עדי־​יהוה באירופה.‏ בינואר 1942,‏ בעקבות מותו של אח רתרפורד,‏ הוטלה על נתן האחריות להשגיח על הפעילות הכלל עולמית של עדי־​יהוה.‏

נתן היה עם הפנים אל העתיד ותמיד נערך מראש לצמיחה הצפויה.‏ היו שראו בכך חשיבה בלתי נאותה,‏ שהרי קץ הסדר העולמי נתפס כדבר קרוב מאוד.‏ אח אחד שראה את תוכניותיו של נתן,‏ שאל אותו:‏ ”‏מה זה,‏ אח נור?‏ איך לך אמונה?‏”‏ הוא השיב:‏ ”‏כן,‏ יש לי אמונה,‏ אבל אם הקץ לא יבוא בקרוב כמצופה,‏ כדאי שנהיה מוכנים”‏.‏

אחד הרעיונות שנתן דגל בהם במיוחד היה הקמת בית־​ספר לשליחים.‏ ואכן,‏ ב־1 בפברואר 1943,‏ נוסד בית־​ספר לשליחים בחווה הגדולה שם שירת אז אחי וֵיין.‏ מדובר היה בקורס אינטנסיבי בן חמישה חודשים בערך ללימוד המקרא.‏ משום כך,‏ נתן דאג שהתלמידים יעסקו גם בבילויים מהנים.‏ במחזורים הראשונים הצטרף לתלמידים במשחקי כדור,‏ אך בהמשך החליט שלא לשחק מחשש לפציעה שתמנע בעדו מלנכוח בכינוסים המחוזיים שהתקיימו בעונות הקיץ.‏ הוא העדיף להיות השופט.‏ התלמידים השתעשעו לראותו מכופף את הכללים באופן מוגזם לטובת התלמידים הזרים.‏

נסיעות עם נתן

לבסוף הצטרפתי לנתן בנסיעותיו לארצות אחרות.‏ נהניתי לחלוק חוויות עם המתנדבים בסניפים ועם השליחים.‏ ראיתי במו עיניי את אהבתם ואת מסירותם,‏ ולמדתי על שגרת חייהם ועל תנאי מחייתם בארצות שאליהן נשלחו.‏ לאורך השנים המשכתי לקבל מכתבי הוקרה על אותם ביקורים.‏

זכורות לי חוויות רבות.‏ למשל,‏ כאשר ביקרנו בפולין,‏ שתי אחיות התלחששו ביניהן בנוכחותי.‏ שאלתי אותן,‏ ”‏למה אתן מתלחששות?‏”‏ הן התנצלו והסבירו שהתרגלו לדבר בלחש בתקופה שהפעילות של עדי־​יהוה היתה מחוץ לחוק בפולין ושבבתיהן הושתלו מכשירי ציתות.‏

אחות אדאץ’‏ היתה מבין הרבים ששירתו בימים ההם בפולין.‏ היה לה שיער מתולתל ופוני.‏ יום אחד היא הרימה את השיער מעל למצח והראתה לי צלקת עמוקה שנגרמה מחבטה שקיבלה מאדם שתקף אותה.‏ הזדעזעתי לראות אישית את תוצאות היחס האכזרי שספגו אחינו ואחיותינו.‏

המקום החביב עלי אחרי בית־​אל הוא איי הוואי.‏ אני זוכרת את הכינוס שנערך שם בעיר הִילוֹ ב־​1957.‏ זה היה אירוע מיוחד,‏ ומספר הנוכחים עלה על מספר העדים המקומיים.‏ ראש העיר אף העניק לנתן את מפתח העיר.‏ רבים באו לקדם את פנינו בברכה בזרי פרחים.‏

כינוס מרגש נוסף התקיים בנירנברג,‏ גרמניה,‏ ב־​1955,‏ באצטדיון שבו ערך היטלר את מסדריו.‏ היטב ידוע שהיטלר נשבע למחות את משרתי יהוה מעל אדמת גרמניה,‏ והנה האצטדיון הזה מלא עד אפס מקום בעדי־​יהוה!‏ לא יכולתי לעצור את הדמעות.‏ הבמה היתה ענקית וברקע ניצבו 144 עמודים מרשימים.‏ הייתי על הבמה וראיתי את הקהל העצום שמנה יותר מ־​000,‏107 איש.‏ המרחק מהבמה עד הסוף היה גדול עד כדי כך שבקושי ראיתי את השורה האחרונה.‏

חשנו בנאמנות של אחינו הגרמנים ובכוח ששאבו מיהוה במהלך הרדיפות שסבלו תחת המשטר הנאצי.‏ דוגמתם חיזקה את החלטתנו הנחושה להיות נאמנים ומסורים ליהוה.‏ נתן נשא את הנאום שנעל את התוכנית,‏ ובסיומו נופף לשלום אל הקהל.‏ בתגובה נופפו לעברו כולם בממחטותיהם לאות פרידה.‏ המראה היה כשדה פרחים יפהפה.‏

גם ביקורנו בפורטוגל בדצמבר 1974 היה בלתי נשכח.‏ נכחנו בהתכנסות הראשונה של העדים שהתקיימה בליסבון לאחר שפעילות ההטפה זכתה שם למעמד חוקי.‏ הפעילות היתה אסורה במשך 50 שנה!‏ אף שבעת ההיא היו רק 000,‏14 מבשרי מלכות,‏ נכחו בשתי ההתכנסויות יותר מ־​000,‏46 איש.‏ עיניי הצטעפו בדמעות כששמעתי את האחים אומרים:‏ ”‏אנחנו לא צריכים עוד להתחבא.‏ אנחנו חופשיים”‏.‏

מאז הנסיעות עם נתן ועד עצם היום הזה אני נהנית ממתן עדות באופן לא־​רשמי — במטוסים,‏ במסעדות — ובהטפה ברחובות.‏ אני תמיד נושאת עימי ספרות כדי להיות מוכנה.‏ יום אחד בשעה שחיכינו למטוס שהתעכב,‏ שאלה אותי אישה אחת במה אני עוסקת.‏ הדבר הוביל לשיחה איתה ועם הסובבים אותנו שהקשיבו.‏ ידיי מלאות ואני מאושרת תודות לשירות בית־​אל ולפעילות הכרזת הבשורה.‏

חולי ומילות פרידה מעודדות

בשנת 1976 חלה נתן בסרטן,‏ וסעדתי אותו יחד עם יתר משפחת בית־​אל.‏ למרות בריאותו שהלכה והתרופפה,‏ הזמנו לחדרנו חברי סניפים מרחבי העולם ששהו בברוקלין לצורך הכשרה.‏ אני זוכרת את ביקוריהם של דון וארלין סטיל,‏ לויד ומלבה בארי,‏ דאגלס ומרי גאסט,‏ מרטין וגרטרוט פוצינגר,‏ פרייס יוּז ורבים אחרים.‏ הם בדרך כלל שיתפו אותנו בחוויות מארצותיהם.‏ התרשמתי במיוחד מן החוויות שהמחישו את עמידתם האיתנה של אחינו תחת חרם.‏

כאשר נתן הבין שמותו קרב,‏ הוא יעץ לי מספר עצות טובות שיעזרו לי להתמודד עם אלמנוּתי.‏ הוא אמר:‏ ”‏היו לנו נישואין מאושרים.‏ רבים אינם זוכים לכך”‏.‏ אחד הדברים שתרמו לנישואינו המאושרים היה התחשבותו של נתן.‏ לדוגמה,‏ כאשר פגשנו כל מיני אנשים במהלך הנסיעות,‏ הוא נהג לומר לי:‏ ”‏אודרי,‏ אם לפעמים אינני מציג אותם בפנייך,‏ זה משום ששמם נשמט מזיכרוני”‏.‏ כל כך שמחתי שהוא אמר לי זאת מראש.‏

נתן הזכיר לי:‏ ”‏אחרי המוות יש לנו תקווה ודאית,‏ ולא נסבול עוד כאב”‏.‏ אחר כך עודד אותי:‏ ”‏הביטי קדימה,‏ כי גמולך צפון בחיק העתיד.‏ אל תחיי בעבר — אף שהזכרונות לא ירפו.‏ הזמן יעזור לך להתרפא.‏ אל תהיי מרירה ואל תרחמי על עצמך.‏ תשמחי על החוויות המשמחות שחווית ועל הברכות שהיו לך.‏ אחרי זמן מה תראי שהזכרונות יסבו לך שמחה.‏ זכרונות הם מתת אלוהים”‏.‏ עוד אמר:‏ ”‏היי תמיד עסוקה — נצלי את חייך לעשייה למען אחרים.‏ זה יעזור לך למצוא שמחה בחיים”‏.‏ נתן נפטר ב־8 ביוני 1977.‏

נישואיי לגלן הייד

נתן אמר לי שאני יכולה לחיות בעבר ולשקוע בזכרונות או לבנות חיים חדשים.‏ ב־1978,‏ לאחר שעברתי לחוות המצפה בוולקיל,‏ ניו־​יורק,‏ נישאתי לגלן הייד,‏ גבר נאה מאוד,‏ שקט ונעים הליכות.‏ לפני שנעשה עד־​יהוה,‏ שירת בצי האמריקני במלחמה בין ארצות־​הברית ליפן.‏

גלן שירת על ספינת טורפדות ועבד בחדר המנועים.‏ בשל רעש המנועים ניזוקה שמיעתו.‏ לאחר המלחמה עבד ככבאי.‏ במשך שנים סבל מסיוטים עקב זוועות המלחמה.‏ הוא למד את האמת המקראית בעזרת מזכירתו,‏ שבישרה לו באופן לא־​רשמי.‏

בהמשך,‏ בשנת 1968,‏ זומן גלן לשרת ככבאי בבית־​אל שבברוקלין.‏ אחר כך,‏ כאשר הובאה מכונית הכיבוי הראשונה לחווה של חברת המצפה,‏ העבירו אותו לשם ב־​1975.‏ ברבות הימים חלה במחלת האלצהיימר.‏ גלן נפטר אחרי עשר שנות נישואין משותפות.‏

כיצד אתמודד?‏ שוב שאבתי נחמה מדברי החוכמה שאמר לי נתן על ערש דווי.‏ חזרתי וקראתי את מה שכתב לי בנושא ההתמודדות עם האלמנוּת.‏ אני עדיין חולקת אמירות אלו עם אחרים שאיבדו את בני זוגם,‏ וגם הם מתנחמים מעצותיו.‏ כן,‏ כדאי להביט קדימה כפי שנתן עודד אותי לעשות.‏

אגודת אחים יקרה

מי שתרמו במיוחד לחיי המאושרים והמספקים הם חבריי היקרים במשפחת בית־​אל.‏ הבולטת מביניהם היא אסתר לופז,‏ שסיימה ב־​1944 את הכיתה השלישית של גלעד,‏ בית־​ספר למקרא מייסודה של חברת המצפה.‏ היא שבה לברוקלין בפברואר 1950 לשרת כמתרגמת של הספרות המקראית לספרדית.‏ כאשר נתן נעדר מן הבית,‏ אסתר אירחה לי לחברה.‏ גם היא נמצאת בחווה של חברת המצפה.‏ כיום באמצע שנות ה־​90 לחייה,‏ מצבה הבריאותי מידרדר והיא מטופלת במרפאה שלנו.‏

מתוך משפחתי הקרובה,‏ רק ראסל וקלרה עודם בחיים.‏ ראסל הוא מעל 90 ומשרת בנאמנות בבית־​אל בברוקלין.‏ הוא היה בין הראשונים שהורשו להישאר בבית־​אל אחרי נישואיהם.‏ בשנת 1952 נשא לאישה את ג׳ין לרסן,‏ חברת בית־​אל.‏ מקס,‏ אחיה של ג׳ין,‏ הגיע לבית־​אל ב־​1939 ובשנת 1942 ירש את מקומו של נתן כמשגיח בית הדפוס.‏ מקס מוסיף לשאת באחריות כבדה בבית־​אל,‏ כולל העזרה בטיפול באשתו היקרה,‏ הלן,‏ הסובלת מטרשת נפוצה.‏

במבט לאחור אל יותר מ־63 שנה בשירות מלא למען יהוה,‏ אוכל לומר שאכן היו לי חיים מספקים.‏ בית־​אל הפך לביתי,‏ ואני עדיין משרתת פה בלב מלא שמחה.‏ אני מודה להוריי שהטמיעו בי הרגלי עבודה טובים ואת הרצון לשרת את יהוה.‏ אבל מה שבאמת הופך את החיים למספקים היא אגודת האחים הנפלאה שלנו והתקווה לחיות עם אחינו ואחיותינו בגן עדן עלי אדמות,‏ ולשרת יחד איתם את הבורא,‏ אלוהי האמת לבדו,‏ את יהוה,‏ לנצח נצחים.‏

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

הוריי ביום כלולותיהם ביוני 1912

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

משמאל לימין:‏ ראסל,‏ וֵיין,‏ קלרה,‏ ארדיס,‏ אני וקרטיס ב־1927

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

אני עומדת בין פרנסיס וברברה מקנוט,‏ בזמן ששירתתי כחלוצה ב־1944

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

בבית־אל ב־1951.‏ משמאל לימין:‏ אני,‏ אסתר לופז וגיסתי ג׳ין

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

עם נתן והוריו

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

עם נתן ב־1955

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

עם נתן בהוואי

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

עם בעלי השני,‏ גלן