שאלות של קוראים
מדוע דוד ובת־שבע לא הומתו בגין ניאופם, ואילו בנם התינוק איבד את חייו
תורת משה ציינה מפורשות: ”כי יימצא איש שוכב עם אישה בעוּלת בעל, ומתו גם שניהם, האיש השוכב עם האישה והאישה, וביערת הרע מישראל” (דברים כ״ב:22). אם יהוה אלוהים היה מותיר בידי שופטי אנוש לטפל במקרה של דוד ובת־שבע החוטאים לפי חוקי התורה, הזוג הנואף היה מוצא להורג. מאחר שנבצר משופטי אנוש לראות ללבב, היה עליהם לפסוק על סמך מעשי החוטאים בהתבסס על העובדות. מעשה ניאוף גרר בעקבותיו עונש מוות. לא הייתה בידי שופטי ישראל הסמכות למחול על חטא זה.
לעומת זאת, אלוהי האמת יכול לבחון לבבות ולסלוח על חטאים כאשר הוא רואה שיש בסיס לכך. היות ודוד שאיתו כרת אלוהים את ברית המלכות היה מעורב במקרה זה, בחר יהוה לנהוג לפנים משורת הדין ולטפל בעניין בעצמו (שמואל ב׳. ז׳:12–16). זכותו של ”שופט כל הארץ” לבחור לפעול כך (בראשית י״ח:25).
מה ראה יהוה כשחקר את לבו של דוד? הכתובת של תהלים נ״א מגלה שהמזמור חושף את רגשותיו של דוד ”בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת־שבע”. תהלים נ״א:3–6 מצהיר: ”חָנֵני, אלוהים, כחסדך. כרוב רחמיך מחה פשעיי. הרבה כבסני מעווני, ומחטאתי טהרני. כי פשעיי אני אדע, וחטאתי נגדי תמיד. לך לבדך חטאתי, והרע בעיניך עשיתי”. יהוה ראה בוודאי שלבו של דוד נקפו כראיה לחרטתו הכנה, והחליט שהיה יסוד לגלות רחמים כלפי החוטאים. יתר על כן, דוד עצמו היה איש רחמן ויהוה מרחם על הרחמנים (שמואל א׳. כ״ד:5–8; מתי ה׳:7; יעקב ב׳:13). מכאן, שכאשר דוד התוודה על חטאו, אמר לו נתן: ”גם יהוה העביר חטאתך, לא תמות” (שמואל ב׳. י״ב:13).
דוד ובת־שבע לא חמקו לגמרי מהשלכות חטאם. ”אפס כי, ניאץ נאצת את אויבֵי יהוה בדבר הזה”, אמר נתן לדוד, ”גם הבן היילוד לך מות ימות”. בנם חלה ומת, חרף הצום והאבל בו היה שרוי דוד משך שבעה ימים (שמואל ב׳. י״ב:14–18).
יש המתקשים להבין מדוע היה על הילד למות, לאור הכתוב בדברים כ״ד:16: ”בנים לא יומתו על אבות”. אך עלינו לזכור שאם המקרה היה מטופל בידי שופטים בשר ודם, הן ההורים והן העובר ברחם היו מאבדים את חייהם. אובדן הבן המחיש אולי לדוד ביתר תוקף עד כמה חטאו עם בת־שבע עורר את מורת רוחו של יהוה. אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שיהוה עשה משפט צדק במקרה זה, שכן האל ”תמים [מושלם] דרכו” (שמואל ב׳. כ״ב:31).
[תמונה בעמוד 31]
דוד גילה חרטה כנה