”חרב ליהוה ולגדעון!”
הם פושטים על הארץ כלהקת ארבה והופכים שדות פוריים לשממה. הימים הם ימי שפוט השופטים בארץ ישראל, והעם שרוי בייאוש. זה שבע שנים תמימות, שעם נביטת הזרעים מסתערים על הארץ המוני מדיינים, עמלקים ובני קדם רכובים על גמלים. עדרי הפולשים נפוצים לכל עבר בחיפוש אחר אדמות מרעה ומחסלים את כל עשב השדה. לעם ישראל אין אפילו שה, שור וחמור. משטר האימה של המדיינים מעיק ולוחץ עד כדי כך שבני ישראל העניים והמרודים נאלצים להשתמש במקומות אחסון תת־קרקעיים בהרים, במערות ובמקומות שהגישה אליהם קשה.
מה הסיבה למצוקה הקשה? ישראל פרקו עול תורה ומצוות ועובדים אלילי כזב. כתוצאה מכך, יהוה הפקירם ביד לוחציהם. כאשר באו מים עד נפש, זעקו בני ישראל ליהוה. האם ישמע את שוועתם? אילו לקחים נוכל להפיק ממה שאירע לעם ישראל? (שופטים ו׳:1–6).
איכר זהיר או ’גיבור חיל’?
האיכרים בישראל נהגו לדוש את החיטה בעזרת שוורים וכלי דישה מיוחדים באזור חשוף וגבוה, כדי שמשב הרוח יסייע להפריד את המוץ מן הבר. אך היה בכך משום סיכון גדול מדי לנוכח האויבים שפלשו לארץ במטרה להופכה לשממה. מחוץ לטווח הראייה של המדיינים, דש גדעון את החיטה בגת — ככל הנראה כלי קיבול גדול ומקוּרה עשוי אבן (שופטים ו׳:11). במקום כזה לא ניתן היה אלא לחבוט בחיטים במקל בכמויות קטנות בלבד. בהתחשב בנסיבות, נאלץ גדעון לאלתר.
תאר לעצמך עד כמה גדעון מופתע כאשר נגלה אליו מלאך יהוה ואומר לו: ”יהוה עימך גיבור החיל” (שופטים ו׳:12). כמי שבחשאי חובט חיטים בגת, גדעון ודאי אינו מחשיב את עצמו לגיבור גדול. אך מילים אלו מבטאות את בטחונו של אלוהים בכך שגדעון יכול להיות מנהיג גיבור בישראל. אף־על־פי־כן, גדעון עדיין צריך להשתכנע בדבר.
אחרי שמסמיך אותו יהוה ’להושיע את ישראל מכף מדיין’, גדעון אומר בענווה: ”בי אדני, במה אושיע את ישראל? הנה אלפי הדל במנשה, ואנוכי הצעיר בבית אבי”. גדעון הזהיר מבקש שאלוהים ייתן לו אות כערובה לכך שיהיה עימו בהכותו את מדיין. יהוה ניאות למלא את הצורך הסביר של גדעון בחיזוקים. גדעון מביא מנחת מזון למלאך, ואש יוצאת מן הצור ומכלה את מנחתו. יהוה מפיג את חששו של גדעון, והוא מקים שם מזבח (שופטים ו׳:12–24).
”ירב בו הבעל”
הצרה הגדולה ביותר של עם ישראל אינה משטר העריצות המדייני, אלא פולחן הבעל. יהוה הוא ”אל קנא” ואי אפשר לעובדו כרצוי בעיניו תוך כדי סגידה לאלים אחרים (שמות ל״ד:14). לפיכך, יהוה מצווה על גדעון להרוס את מזבח הבעל של אביו ולכרות את האשרה אשר עליו. גדעון חושש מן התגובה של אביו ושל אחרים אם יפעל באור יום, ולכן פועל בחסות החשיכה בסיועם של עשרה עבדים.
הזהירות שנוקט גדעון מוצדקת, משום שאחרי שנודע לעובדי הבעל המקומיים על ”חילול הקודש”, הם מבקשים את נפשו. אך אז, יואש, אבי גדעון, מציג בפניהם טענה הגיונית ומוחצת, לפיה אם הבעל הוא אלוהים, הרי שביכולתו להגן על עצמו. בעקבות זאת, יואש קורא לבנו ירובעל, שפירושו ”ירב בו הבעל” — דהיינו, יגן הבעל על עצמו (שופטים ו׳:25–32).
אלוהים תמיד מברך את משרתיו כשהם מצדדים באומץ לב בעבודתו. כאשר המדיינים ובעלי בריתם פושטים שוב על שטח ישראל, ’רוח יהוה לובשת את גדעון’ (שופטים ו׳:34). בהשפעת רוח אלוהים, כוחו הפעיל, גדעון מגייס לוחמים מן השבטים מנשה, אשר, זבולון ונפתלי (שופטים ו׳:35).
הכנה מבצעית
לרשות גדעון עומד כעת צבא המונה 000,32 חיילים, אך בכל זאת הוא מבקש אות מאלוהים. אם גיזת צמר המונחת על הארץ בגורן תהיה ספוגה טל והאדמה סביבה תישאר יבשה, יעיד הדבר על כך שאלוהים יושיע את ישראל בידו. יהוה מחולל את הנס, וגדעון מבקש ומקבל חיזוק כאשר האות מתרחש בסדר הפוך — האדמה רטובה והגיזה נשארת יבשה. האם גדעון נוקט בזהירות מוגזמת? נראה שלא, משום שיהוה מסכים להעניק לו את החיזוקים שביקש (שופטים ו׳:36–40). איננו מצפים כיום לניסים כאלה, אך ביכולתנו לקבל הדרכה וחיזוק מיהוה באמצעות דברו הכתוב.
אלוהים מצהיר כעת שצבאו של גדעון גדול מדי. אם יגברו על אויביהם כאשר מספרם כל כך גדול, קיים החשש שבני ישראל יתפארו שידם הושיעה להם. אבל הניצחון חייב להיזקף לזכותו של יהוה. מה הפתרון? גדעון מחיל תקנה שנקבעה בתורת משה ולפיה מי שירא וחרד יכול לשוב לביתו. ואכן, 000,22 איש חוזרים, ונותרים 000,10 לוחמים (דברים כ׳:8; שופטים ז׳:2, 3).
מבחינתו של אלוהים, מספר האנשים היה עדיין גדול מדי. הוא מצווה על גדעון להורידם אל המים. ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו אומר שאלוהים ציווה על גדעון לצעוד כחום היום עם חייליו לנהר. בכל אופן, גדעון מתבונן באופן שבו אנשיו שותים. רק 300 איש טובלים יד אחת במים ומלקקים את המים בעודם מביטים סביב מחשש למתקפת אויב. רק 300 החיילים הערניים נבחרים ללכת עם גדעון (שופטים ז׳:4–8). דמיין את עצמך במקומם. כשכוחות האויב מונים 000,135 איש, ללא ספק תסיק שהניצחון יתאפשר רק בזכות כוחו של יהוה ולא בזכות גבורתך שלך!
אלוהים מזמין את גדעון לקחת איתו את נערו לסיור במחנה מדיין. שם שומע גדעון איש שמספר לרעהו חלום, והלה פוסק בהחלטיות שפשר החלום הוא שאלוהים נתן את מדיין בידי גדעון. זה בדיוק מה שגדעון צריך לשמוע. כעת הוא בטוח שיהוה ייתן בידיו ובידי 300 אנשיו את הניצחון על המדיינים (שופטים ז׳:9–15).
אסטרטגיית הקרב
גדעון מחלק את 300 הלוחמים לשלוש פלוגות בנות 100 איש. לכל לוחם ניתן שופר וכד גדול וריק, ובתוך כל כד מוסתר לפיד. פקודתו הראשונה של גדעון היא: ’עשו כמוני. כאשר אתקע בשופר, תיקעו גם אתם וקיראו: ”חרב ליהוה ולגדעון!”’ (שופטים ז׳:16–18, 20).
שלוש מאות לוחמי ישראל נעים בחשאי לעבר קצה מחנה האויב. השעה היא עשר בלילה לערך, בדיוק אחרי חילופי המשמרות. זו ככל הנראה שעת כושר לצאת למתקפה, משום שיחלוף זמן מה עד שעיני השומרים במשמרת החדשה יסתגלו לחשיכה.
איזו בהלה אוחזת במדיינים! לפתע פתאום נשברת דממת הלילה עם קול ניפוץ 300 הכדים, תקיעת 300 השופרות וצעקותיהם הרמות של 300 הלוחמים. המדיינים מזועזעים במיוחד מן הצעקה ”חרב ליהוה ולגדעון!” הם מוסיפים למהומה את צעקותיהם שלהם, ואינם מסוגלים להבחין בין אויב לחבר. ה־300 ניצבים איש איש בעמדתו בשעה שאלוהים גורם לאויביהם להרוג בחרב איש את רעהו. המחנה מובס, נתיבי המילוט נחסמים, ופעולות חיסול סופיות אשר כוללות מרדף מייגע, מסירוֹת לצמיתות את האיום המדייני. סוף סוף מקיץ הקץ על כיבוש הדמים הארוך (שופטים ז׳:19–25; ח׳:10–12, 28).
אפילו אחרי הניצחון נשאר גדעון צנוע. בני שבט אפרים נפגעו ככל הנראה מכך שגדעון לא קרא להם לקרב, ומחפשים לריב איתו. אך גדעון משיב במתינות. המענה הרך שבפיו משיב את חמתם ומרגיע את רוחם (שופטים ח׳:1–3; משלי ט״ו:1).
כעת, משהושב השלום על כנו, בני ישראל מפצירים בגדעון להיות להם למלך. איזה פיתוי! אך גדעון דוחה את ההצעה. אין הוא שוכח מי הנחיל את הניצחון על מדיין. ”לא אמשול אני בכם, ולא ימשול בני בכם”, הוא מצהיר. ”יהוה ימשול בכם” (שופטים ח׳:23).
עם זאת, בשל היותו אדם לא־מושלם, גדעון אינו פועל תמיד בשיקול דעת. מסיבה שאינה מפורטת, הוא עושה אפוד משלל המלחמה ומציג אותו לראווה בעירו. הכתוב מוסר שכל ישראל ’זונים’ אחרי האפוד. הם סוגדים לו, והוא הופך למוקש אפילו לגדעון ולכל ביתו. למרות זאת, אין הוא הופך לעובד אלילים מושבע, שהרי גדעון מתואר בכתבי־הקודש כאיש אשר גילה אמונה ביהוה (שופטים ח׳:27; עברים י״א:32–34).
לקחים עבורנו
סיפורו של גדעון טומן בחובו הן אזהרה והן עידוד. האזהרה הטמונה בפרשה היא שאם יהוה חלילה ייקח מאיתנו את רוחו ויסיר מעלינו את ברכתו עקב התנהגות סוררת מצידנו, מצבנו הרוחני יהיה דומה למצבם של אנשים עניים ומרודים שארצם הוחרבה על־ידי ארבה. אלה הם זמנים קשים ולעולם אל לנו לשכוח שברכת יהוה ”היא תעשיר ולא יוסיף עצב עימה” (משלי י׳:22). אנו זוכים לברכת אלוהים משום שאנו ’עובדים אותו בלב שלם ובנפש חפצה’. אם לא נפעל כך, הוא יזנחנו (דברי הימים א׳. כ״ח:9).
נוכל גם להפיק עידוד מן הסיפור על גדעון. הכתוב מוכיח שיהוה יכול להושיע את משרתיו מכל צרה, אפילו באמצעות אנשים שהם לכאורה חלשים וחסרי אונים. הניצחון המוחץ של גדעון ו־300 אנשיו על 000,135 מדיינים מעיד על כוחו האינסופי של אלוהים. ייתכן שנמצא את עצמנו במצוקה קשה כאשר לאויבינו יש יתרון מספרי עצום עלינו. אך הסיפור המקראי על גדעון מעודד אותנו לבטוח ביהוה, אשר יברך ויושיע את כל מי שמגלים אמונה בו.