”בּוּלע המוות לנצח”
תאר לעצמך שאתה קורא בעיתון את הכותרת שלעיל במקום את הכותרת על הילדה ששמה קץ לחייה. מובן ששום עיתון לא יכול היה לצאת בהצהרה שכזו. אך מילים אלו כן מופיעות בספר בן אלפי שנים — המקרא.
בכתבי־הקודש המוות מוסבר בבירור. המקרא לא רק מגלה מדוע אנו מתים, אלא גם מסביר מהו מצב המתים ומושיט תקווה ליקירינו שכבר אינם איתנו. בנוסף, המקרא גם מדבר על תקופה מיוחדת במינה שבה ניתן יהיה לצאת בהצהרה: ”בולע המוות לנצח” (קורינתים א׳. ט״ו:54).
המקרא מסביר את המוות במונחים ברורים ולא בהגדרות אפופות מסתורין. למשל, לא פעם המוות מושווה במקרא ל’הירדמות’ והמתים מתוארים בו כמי ש’ישנים’ את שנת המוות (תהלים י״ג:4; תסלוניקים א׳. ד׳:13; יוחנן י״א:11–14). המוות מכונה גם ”אויב” (קורינתים א׳. ט״ו:26). וחשוב מכך, המקרא מאפשר לנו להבין מדוע המוות הוא כמו שינה, למה בני אדם מתים, וכיצד אויב זה ימוגר.
מדוע אנו מתים?
בספר הראשון של המקרא מסופר כיצד ברא אלוהים את האיש הראשון, אדם, והניחו בגן עדן (בראשית ב׳:7, 15). בתחילת דרכו הוטלו על אדם עבודות שונות, אך גם הוטל עליו איסור חד־משמעי. אלוהים הורה לו בנוגע לאחד העצים שבגן עדן: ”לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות”a (בראשית ב׳:17). מכאן שאדם הבין שהמוות אינו כורח המציאות, אלא תוצאה ישירה של הפרת צו אלוהי.
למרבה הצער, אדם ואשתו חוה המרו את פי אלוהים. הם בחרו להתעלם מרצון בוראם וקצרו את השלכות מעשיהם. ”עפר אתה ואל עפר תשוב”, אמר אלוהים כאשר גולל בפניהם את תוצאות חטאם (בראשית ג׳:19). הוטל בהם מום כבד ביותר — הם נעשו לא־מושלמים. חוסר השלמות, דהיינו, מצבם בתור אנשים חוטאים, הוביל למותם.
הפגם הזה — החטא — עבר לצאצאיהם של אדם וחוה, כלומר, לכל הגזע האנושי. החטא היה במובן מסוים כמחלה תורשתית. לא זו בלבד שאדם הראשון איבד את האפשרות לחיות מבלי שהמוות ירבץ לפתחו, אלא שהוא גם העביר את האי־שלמות שלו הלאה, לצאצאיו. המשפחה האנושית הפכה לבת ערובה בידיו של החטא. המקרא מציין: ”לפיכך, כשם שעל־ידי אדם אחד בא החטא לעולם, ועקב החטא בא המוות, כך עבר המוות לכל בני אדם משום שכולם חטאו” (רומים ה׳:12).
”בא החטא לעולם”
את הפגם התורשתי הזה, החטא, לא ניתן לראות מבעד לעדשת המיקרוסקופ. ה”חטא” הוא מגרעת מוסרית ורוחנית שנפלה לנו בירושה מהורינו הראשונים, ויש לה גם השלכות גופניות. עם זאת, המקרא מגלה שאלוהים סיפק מרפא למחלה זו. השליח פאולוס מסביר: ”שכר החטא הוא מוות, אבל מתנתו של אלוהים היא חיי עולם במשיח ישוע אדוננו” (רומים ו׳:23). באיגרתו הראשונה אל הקורינתים הזכיר פאולוס הבטחה שנשאה משמעות רבה עבורו: ”כמו שבאדם [הראשון] הכול מתים, כך גם במשיח הכול יחיו” (קורינתים א׳. ט״ו:22).
אין ספק שישוע המשיח ממלא תפקיד מרכזי במיגור החטא והמוות. הוא אמר שהוא בא אל כדור־הארץ כדי ”לתת את נפשו כופר בעד רבים” (מתי כ׳:28). אפשר להמשיל זאת למצב שבו חוטפים תופסים בני ערובה ומתנים את שחרורם בתשלום ספציפי. ובעניין העומד על הפרק, דמי הכופר שיכולים לשחרר אותנו מן החטא והמוות הם חייו המושלמים של ישוע המשיחb (מעשי השליחים י׳:39–43).
על מנת לשלם את הכופר, שלח אלוהים את ישוע לכדור־הארץ כדי שיקריב את חייו. ”כה אהב אלוהים את העולם עד כי נתן את בנו יחידו למען... כל המאמין בו... ינחל חיי עולם” (יוחנן ג׳:16). לפני שמת המשיח מות קורבן, הוא ’העיד על האמת’ (יוחנן י״ח:37). ובמרוצת שירותו הפומבי ניצל הזדמנויות מסוימות כדי לגלות את האמת בנוגע למוות.
”הילדה... ישנה”
המוות לא היה זר לישוע במהלך חייו עלי אדמות. הוא חש את הצער הכבד הנובע מאובדן מכרים, והיה מודע היטב לעובדה שהוא עצמו ימות בטרם עת (מתי י״ז:22, 23). חברו הטוב אלעזר מת, ככל הנראה חודשים ספורים לפני שהוצא ישוע להורג. פרשה זו פותחת עבורנו צוהר אל השקפתו של ישוע על המוות.
מייד אחרי שנודע לו על מות אלעזר, אמר ישוע: ”אלעזר ידידנו נרדם, אך אני הולך להעיר אותו”. התלמידים הניחו שאלעזר פשוט פרש לנוח ושמן הסתם מצבו ישתפר. אז אמר להם ישוע מפורשות: ”אלעזר מת” (יוחנן י״א:11–14). ברור אפוא שבעיני ישוע היה המוות כמו שינה. אומנם קשה לנו לקלוט את מהות המוות, אך לכולנו ברור מהי שינה. כשאנו ישנים שנת ישרים, איננו מודעים לזמן החולף ולמתרחש סביבנו, היות ואנו נמצאים במצב של חוסר תודעה זמני. כך בדיוק מסביר המקרא את מצב המתים. בקהלת ט׳:5 נאמר: ”המתים אינם יודעים מאומה”.
זאת ועוד, ישוע השווה את המוות לשינה משום שבגבורת אלוהים אפשר ”להעיר” אנשים מן המוות. ישוע ביקר פעם בביתה של משפחה מוכת יגון אשר שכלה את בתה. ”הילדה לא מתה. היא רק ישנה”, אמר ישוע. הוא ניגש אל הנערה, אחז בידה והיא ”קמה”. במילים אחרות, היא קמה לתחייה (מתי ט׳:24, 25).
גם את אלעזר חברו הקים ישוע לתחייה. אך לפני שחולל את הנס, ניחם את מרתא, אחות אלעזר, באומרו לה: ”אחיך יקום”. היא השיבה לו בביטחון: ”אני יודעת שהוא יקום בתחייה ביום האחרון” (יוחנן י״א:23, 24). כפי הנראה היא ידעה שכל משרתי אלוהים יקומו לתחייה ביום מן הימים.
מהי בדיוק תחיית המתים? פירושה המילולי של המילה היוונית שמשמעה ”תחייה” (אנַסטָסיס) הוא ”לעמוד” והיא מצביעה על קימה מן המתים. הדבר אולי נשמע מוזר, אך לאחר שאמר ישוע שהמתים ישמעו את קולו, הוסיף: ”אל תתמהו על זאת” (יוחנן ה׳:28). נסי התחייה שחולל ישוע בהיותו עלי אדמות נוסכים בנו ביטחון בהבטחה המקראית, שיום יבוא והמתים השמורים בזכרונו של אלוהים יתעוררו מ”שנתם” הארוכה. בספר ההתגלות כ׳:13 נובא: ”הים נתן את המתים אשר בו, מוות ושאול [הקבר המשותף של האנושות] נתנו את מתיהם”.
האם המתים שיקומו לתחייה יזדקנו וימותו שוב כפי שקרה לאלעזר? אין זה עולה בקנה אחד עם מטרת אלוהים. הרי במקרא מובטח לנו שתבוא העת שבה ”המוות לא יהיה עוד”, ולכן איש לא יזדקן וימות (ההתגלות כ״א:4).
המוות הוא אויב. למשפחה האנושית יש עוד הרבה אויבים משותפים, כגון מחלות וזקנה, שגורמים סבל רב. אלוהים מבטיח להכריע את כל אותם אויבים, ובסופו של דבר גם לגזור את דינו של האויב הגדול מכול. ”האויב האחרון שימוגר הוא המוות” (קורינתים א׳. ט״ו:26).
כאשר תתגשם הבטחה זו, יוכלו בני האדם ליהנות מחיים מושלמים ללא השפעתם המזיקה של החטא והמוות. אך לעת עתה נוכל להתנחם בידיעה שיקירינו המתים נחים, ואם הם שמורים בזכרונו של אלוהים, הוא יקים אותם לתחייה בעת שקבע לכך.
הבנת מהות המוות יוצקת משמעות לחיים
הבנה ברורה ביחס למוות ולתקווה השמורה למתים יכולה לשנות את השקפתנו על החיים. איאן, שהוזכר במאמר הקודם, היה בשנות ה־20 לחייו כאשר למד את ההסבר המקראי בנוגע למוות. ”תמיד הייתה לי תקווה מעורפלת שאבא שלי עדיין חי במקום כלשהו”, הוא אומר. ”לכן כשלמדתי שהוא פשוט ישן את שנת המוות, זה קצת דיכא אותי”. למרות זאת, אחרי שקרא על הבטחתו של אלוהים להקים את המתים לתחייה, התרגש איאן מן האפשרות לראות שוב את אביו. ”בפעם הראשונה בחיי חשתי שלווה פנימית”, הוא נזכר. הבנה מדויקת לגבי המוות נסכה בו שלוות נפש והרגיעה את רוחו.
קלייב וברנדה איבדו את בנם סטיבן בן ה־21 בתאונת הדרכים הקטלנית שהוזכרה במאמר הפתיח. הם אומנם ידעו מה כתוב במקרא על המוות, אך בכל זאת היו שבורים מן האסון שפקד אותם כרעם ביום בהיר. אחרי הכול, המוות הוא אויב, ופגיעתו מכאיבה. הידע המקראי שלהם לגבי מצב המתים הקל אט אט את הכאב. ברנדה אומרת: ”ההבנה שיש לנו לגבי המוות איפשרה לנו לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה. אבל לא עובר יום בלי שאנחנו חושבים על היום שבו יתעורר סטיבן מן השינה העמוקה שלו”.
”איה עוקצך מוות?”
ההבנה לגבי מצב המתים עוזרת לנו לאמץ השקפה מאוזנת על החיים. המוות אינו חייב להישאר בגדר תעלומה. ביכולתנו ליהנות מן החיים מבלי להיות בחרדה מתמדת מן המוות המרחף מעל ראשנו. והמודעות לכך שהמוות אינו בהכרח שם קץ נצחי לחיינו מנטרלת את הדחף לחיות חיי תענוגות במחשבה ש”החיים כל כך קצרים”. הידיעה שיקירינו אשר ישנים את שנת המוות ושמורים בזכרונו של אלוהים יקומו לתחייה מנחמת אותנו ומחזקת את הרצון שלנו להמשיך לחיות.
נוכל לשאת עינינו בביטחון אל העת שבה יהוה אלוהים, מקור החיים, יקבור את המוות לעולמי עולמים. איזו ברכה תהיה זו כאשר נוכל לשאול בצדק: ”איה עוקצך מוות? איה נצחונך מוות?” (קורינתים א׳. ט״ו:55).
[הערות שוליים]
a זהו האזכור הראשון של המוות במקרא.
b תשלום הכופר היה חיי אנוש מושלמים מפני שזה מה שאיבד אדם הראשון. החטא דבק בכל בני האדם, כך שאף אדם לא־מושלם לא היה מסוגל לספק את הכופר. לשם כך שלח אלוהים את בנו מן השמיים (תהלים מ״ט:8–10). למידע נוסף בנושא, ראה פרק ז׳ בספר דעת המובילה לחיי־נצח, שיצא לאור מטעם עדי־יהוה.
[תמונה בעמוד 5]
חוסר הציות של אדם וחוה הוביל למוות
[תמונה בעמוד 6]
ישוע אחז בידה של הנערה והיא קמה
[תמונה בעמוד 7]
רבים מייחלים לעת שבה יקומו יקיריהם משנתם, כפי שקרה לאלעזר