סיפור חיים

מתמיד כחייל של המשיח

סיפורו של יורי קפטולה

‏”‏עכשיו אני משוכנע שאתה באמת אדם מאמין!‏”‏ מילים אלו שנאמרו ממקור לא־צפוי — מפי קצין בצבא הסובייטי — היו זריקת עידוד עבורי בדיוק בעיתוי הנכון.‏ ציפתה לי תקופת מאסר ארוכה,‏ והתחננתי ליהוה שיתמוך בי.‏ עמדתי בפני מאבק ממושך שבו הייתי צריך להוכיח כוח סבל ונחישות.‏

נולדתי ב־19 באוקטובר 1962,‏ וגדלתי במערב אוקראינה.‏ באותה שנה אבי,‏ שגם שמו היה יורי,‏ בא במגע עם עדי־יהוה ועד מהרה הפך לראשון בכפר שלנו שהתחיל לשרת את יהוה.‏ פעילותו לא נעלמה מעיני גורמים ברשויות שהתנגדו לעדי־יהוה.‏

ואולם,‏ רוב רובם של שכנינו כיבדו את הוריי בזכות התכונות המשיחיות שלהם ודאגתם לאחרים.‏ הוריי ניצלו כל הזדמנות כדי להטמיע בשלוש אחיותיי ובי אהבה לאלוהים כבר מגיל צעיר,‏ וזה עזר לי לעמוד בקשיים הרבים שבהם נתקלתי בבית־הספר.‏ קושי אחד התעורר כאשר כל תלמיד התבקש לענוד תג זיהוי כאחד מילדי אוקטובר של לנין.‏ עקב עמדתי המשיחית הניטראלית לא ענדתי את התג ומשום כך בלטתי כיוצא דופן (‏יוחנן ו׳:‏15;‏ י״ז:‏16‏)‏.‏

מאוחר יותר כשהייתי בכיתה ג׳ נדרשו כל התלמידים להצטרף לתנועת נוער קומוניסטית שכונתה החלוצים הצעירים.‏ יום אחד הוציאו את הכיתה שלנו לחצר בית־הספר כדי לערוך את טקס הקבלה.‏ פחדתי מאוד וציפיתי שילעגו לי וינזפו בי.‏ כל התלמידים מלבדי הביאו מהבית את צעיף החלוצים האדום החדש שלהם.‏ עמדנו בשורה ארוכה מול מנהל בית־הספר,‏ סגל המורים ותלמידים בוגרים יותר.‏ כאשר ביקשו מהתלמידים הבוגרים לקשור את הצעיפים סביב צווארנו,‏ הרכנתי את ראשי והסתכלתי למטה בתקווה שאף אחד לא ישים לב אליי.‏

נשלח לבתי כלא נידחים

כאשר מלאו לי 18 שנה,‏ גזרו עליי שלוש שנות מאסר מכיוון שדבקתי בעמדתי המשיחית הניטראלית (‏ישעיהו ב׳:‏4‏)‏.‏ בשנה הראשונה נשלחתי לעיר טרוּדַווֹי שבמחוז וִינִיצְקָיָה באוקראינה.‏ שם פגשתי כ־30 עדי־יהוה.‏ בביצוע העבודות לא הירשו לנו לעבוד בקבוצות ולכן הופרדנו לזוגות,‏ משום שהאחראים רצו למנוע שנתרועע בינינו.‏

באוגוסט 1982,‏ עד־יהוה בשם אדוארד,‏ אני וקבוצת אסירים נשלחנו להרי אוּרַל הצפוניים ברכבת,‏ בקרונות מיוחדים להעברת אסירים.‏ סבלנו מחום אימים בתנאים של דוחק וצפיפות במשך שמונה ימים עד שהגענו לכלא סוֹלִיקַמְסְק,‏ שבמחוז פֶּרְמֵסְקָיָה.‏ בכלא הפרידו ביני לבין אדוארד.‏ כעבור שבועיים,‏ הועברתי צפונית יותר לכפר ויולס שבאזור קְרַסְנוֹבישֶרְסקי.‏

ההסעה שלנו הגיעה למחוזה באישון לילה חשוך במיוחד.‏ חרף העלטה הכבדה הורה לנו אחד הקצינים לחצות את הנהר בסירה.‏ אבל לא יכולנו לראות,‏ לא את הסירה ולא את הנהר!‏ אף־על־פי־כן,‏ גיששנו באפילה עד שנתקלנו במקרה בסירה,‏ ולמרות הפחד הרב הצלחנו לחצות את הנהר.‏ כשהגענו לגדה השנייה,‏ צעדנו בעקבות האור שבקע מגבעה קרובה,‏ שם מצאנו מספר אוהלים.‏ זה אמור היה להיות הבית החדש שלנו.‏ גרתי באוהל יחסית גדול וחלקתי אותו עם כ־30 אסירים נוספים.‏ בחורף,‏ סבלנו מטמפרטורות נמוכות שצנחו לעתים עד למינוס 40 מעלות צלסיוס,‏ והאוהל היה רחוק מלשמש לנו מחסה נאות.‏ העבודה העיקרית שהוטלה על האסירים הייתה כריתת עצים,‏ ואילו אני עבדתי בבניית בקתות עבורנו.‏

מזון רוחני מגיע למחנה הנידח שלנו

הייתי העד היחיד במקום;‏ אבל יהוה לא עזב אותי.‏ יום אחד הגיע אליי משלוח מאמי,‏ שעדיין התגוררה במערב אוקראינה.‏ כאשר השומר פתח את החבילה,‏ הדבר הראשון שראה היה ספר מקרא במהדורת כיס.‏ הוא לקח אותו והתחיל לדפדף בו.‏ ניסיתי לחשוב מה לומר כדי שלא יחרים לי את האוצר הרוחני שקיבלתי.‏ ”‏מה זה?‏”‏ שאל אותי לפתע.‏ עוד לפני שהספקתי להשיב,‏ המפקח שעמד לידנו ענה:‏ ”‏אה,‏ זה מילון”‏.‏ לא אמרתי דבר (‏קהלת ג׳:‏7‏)‏.‏ המפקח ערך חיפוש ביתר החבילה ולבסוף החזיר לי אותה עם המקרא היקר.‏ כל כך שמחתי שאפילו הצעתי לו כמה אגוזים שהיו בחבילה.‏ כאשר קיבלתי את המשלוח ידעתי שיהוה לא שכח אותי.‏ הוא עזר לי ברוחב לב ודאג לצרכיי הרוחניים (‏עברים י״ג:‏5‏)‏.‏

מבשר ללא ליאות

לאחר כמה חודשים,‏ הופתעתי כשקיבלתי מכתב מאח לאמונה ששהה בכלא מרחק 400 קילומטר ממני.‏ הוא ביקש שאחפש אדם מסוים שגילה התעניינות ואולי הגיע למחנה שלי.‏ מכתב גלוי כגון זה היה צעד לא־נבון במיוחד היות והמכתבים שלנו עברו את הצנזורה.‏ כפי שציפיתי,‏ אחד הממונים זימן אותי למשרד שלו והזהיר אותי נחרצות שלא אבשר.‏ אחר כך הורה לי לחתום על מסמך בו אני מצהיר להפסיק לחלוק את אמונתי עם אחרים.‏ אמרתי לו שאינני מבין מדוע אני צריך לחתום על הצהרה שכזו,‏ משום שכולם כבר יודעים שאני אחד מעדי־יהוה.‏ ציינתי שהאסירים רוצים לדעת מדוע אני יושב בכלא,‏ אז מה אומר להם?‏ (‏מעשי השליחים ד׳:‏20‏)‏ הקצין הבין שהוא אינו יכול להפחיד אותי ולכן החליט להיפטר ממני.‏ הועברתי למחנה אחר.‏

הועברתי לכפר וָיָה,‏ 200 קילומטר הרחק משם.‏ האחראים במקום החדש כיבדו את עמדתי המשיחית ושלחו אותי לעבודות לא־צבאיות — תחילה כנגר ואחר כך כחשמלאי.‏ אבל גם הללו היו כרוכות באתגרים.‏ במקרה אחד,‏ ביקשו ממני לאסוף את כליי ולגשת למועדון שבכפר.‏ כשהגעתי,‏ החיילים שמחו לראות אותי.‏ הייתה להם בעיה להדליק את הנורות הדקורטיביות שקישטו מגוון סמלים צבאיים.‏ החיילים רצו שאעזור להם לתקן כמה דברים,‏ כי הם היו בעיצומן של ההכנות לחגיגות השנתיות של יום הצבא האדום.‏ לאחר שהתפללתי וחשבתי על העניין,‏ הסברתי שלא אוכל לעזור.‏ השארתי את הכלים שלי ויצאתי.‏ דיווחו עליי למנהל התורן,‏ ולהפתעתי לאחר שהקשיב לטענותיהם,‏ אמר:‏ ”‏אני מכבד אותו על כך.‏ הוא איש עקרונות”‏.‏

עידוד ממקור לא־צפוי

ב־8 ביוני 1984,‏ כעבור בדיוק שלוש שנות מאסר,‏ שוחררתי.‏ בדרכי חזרה לאוקראינה הייתי צריך להתפקד במיליציה כאסיר משוחרר.‏ הפקידים אמרו לי שתוך שישה חודשים יעמידו אותי שוב לדין,‏ והכי טוב בשבילי יהיה לעזוב את המחוז לצמיתות.‏ וכך היה.‏ עזבתי את אוקראינה ובסופו של דבר מצאתי עבודה בלטביה.‏ למשך זמן מה התאפשר לי לבשר ולהתרועע עם קבוצת עדים קטנה שהתגוררה בריגה הבירה ובסביבתה.‏ ואולם,‏ כעבור שנה בלבד,‏ קראו לי שוב לשירות הצבאי.‏ בלשכת הגיוס אמרתי לקצין שבעבר סירבתי לשרת בצבא.‏ בתגובה הוא צרח עליי:‏ ”‏האם יש לך בכלל מושג מה אתה עושה?‏ בוא נראה מה יהיה לך להגיד על זה לסגן אלוף!‏”‏

הקצין לקח אותי לחדר בקומה השנייה,‏ שם ישב הסגן אלוף מאחורי שולחן ארוך.‏ הוא הקשיב בתשומת לב כשהסברתי את עמדתי,‏ ואחר כך ציין שיש לי עוד זמן לשקול את החלטתי לפני שאתייצב בפני ועדת הגיוס.‏ כשיצאנו מחדרו,‏ התוודה בפניי הקצין שקודם צעק עליי:‏ ”‏עכשיו אני משוכנע שאתה באמת אדם מאמין!‏”‏ כאשר עמדתי מול הוועדה הצבאית,‏ גם הפעם הסברתי את עמדתי הניטראלית,‏ ולפי שעה הניחו לי.‏

באותו זמן גרתי באכסניה.‏ ערב אחד,‏ שמעתי נקישות קלות בדלת.‏ פתחתי את הדלת ומולי ניצב אדם לבוש בחליפה ובידו תיק מנהלים.‏ הוא הציג את עצמו ואמר:‏ ”‏אני מהמשטרה החשאית.‏ ידוע לי שיש לך קשיים ושאתה עומד להישפט בבית משפט”‏.‏ ”‏כן,‏ זה נכון”‏,‏ עניתי.‏ האיש המשיך:‏ ”‏אנחנו יכולים לעזור לך אם תשתף איתנו פעולה”‏.‏ ”‏לא.‏ אני לא יכול”‏,‏ השבתי.‏ ”‏אני נשאר נאמן לאמונתי המשיחית”‏.‏ הוא לא ניסה אפילו לשכנע אותי ועזב כלעומת שבא.‏

חזרה לכלא,‏ חזרה לבשורה

ב־26 באוגוסט 1986,‏ גזר עליי בית הדין הארצי של ריגה ארבע שנות עבודות כפייה ונלקחתי לכלא המרכזי של ריגה.‏ הכניסו אותי לתא גדול יחד עם עוד 40 אסירים אחרים,‏ וניסיתי לבשר לכל אחד ואחד מהם.‏ היו שטענו שהם מאמינים באלוהים;‏ אחרים פשוט לעגו לי.‏ שמתי לב שהגברים הסתובבו בחבורות,‏ ולאחר שבועיים מנהיגי החבורות אמרו לי שאסור לי לבשר יותר מכיוון שאינני מציית לחוקים שלהם.‏ עניתי להם שנאסרתי בדיוק בגלל הסיבה הזאת — אני חי על־פי חוקים אחרים לגמרי.‏

המשכתי לבשר בזהירות וכאשר מצאתי כמה שהתעניינו בדברים רוחניים התאפשר לי ללמד ארבעה מהם את המקרא.‏ במהלך הדיונים,‏ הם רשמו במחברת עיקרי אמונה מקראיים בסיסיים.‏ לאחר מספר חודשים,‏ נשלחתי למחנה המאובטח והשמור בוַלְמִיֶירֵה ועבדתי בו כחשמלאי.‏ שם לימדתי את המקרא חשמלאי אחר,‏ שכעבור ארבע שנים הפך לעד־יהוה.‏

ב־24 במרס 1988,‏ הועברתי מהמחנה השמור למחנה התיישבותי בקרבת מקום.‏ זו הייתה ברכה של ממש מפני שזכיתי לחופש פעולה גדול יותר.‏ עבדתי במספר אתרי בנייה,‏ ותמיד חיפשתי הזדמנויות לבשר.‏ רוב הזמן הייתי רחוק מהמחנה ובישרתי עד שעות הערב המאוחרות,‏ אבל אף פעם לא היו לי בעיות כשחזרתי.‏

יהוה בירך את המאמצים שלי.‏ עדים מעטים התגוררו בסביבה,‏ אך בעיירה עצמה התגוררה רק עדה אחת — וילמה קרוּמינָה — אחות קשישה.‏ אחות קרומינה ואני ניהלנו תוכניות רבות לשיעורי מקרא עם צעירים.‏ לעתים,‏ הגיעו אחים ואחיות מריגה כדי לבשר איתנו והיו מספר חלוצים רגילים שאפילו הגיעו מלנינגרד (‏כיום סנט פטרסבורג)‏.‏ בעזרתו של יהוה,‏ ייסדנו כמה שיעורי מקרא ועד מהרה הצטרפתי לשורות החלוצים והקדשתי 90 שעות מדי חודש לפעילות ההטפה.‏

ב־7 באפריל 1990,‏ הובא התיק שלי לדיון מחדש בבית המשפט העממי בוולמיירה.‏ כאשר החל השימוע זיהיתי את התובע.‏ הוא היה בחור צעיר שדיברתי איתו פעם על המקרא!‏ הוא הכיר אותי וחייך לעברי,‏ אך לא אמר דבר.‏ דבריו של השופט במהלך הדיון באותו יום עדיין מהדהדים בראשי:‏ ”‏יורי,‏ צו המאסר שהוצא נגדך לפני ארבע שנים היה בלתי חוקי בעליל.‏ הם לא היו צריכים להרשיע אותך”‏.‏ בן רגע הפכתי לאדם חופשי!‏

חייל של המשיח

ביוני 1990,‏ שוב הצטרכתי להתייצב בלשכת הגיוס כדי לקבל אישור שהייה בריגה.‏ נכנסתי לאותה לשכה עם אותו שולחן ארוך,‏ היכן שהסברתי לפני ארבע שנים לסגן אלוף שלא אשרת בצבא.‏ הפעם,‏ הוא קם ממקומו לברך אותי,‏ לחץ את ידי ואמר לי:‏ ”‏זו בושה וחרפה שהיית צריך לעבור את כל זה.‏ אני מצטער שהעניינים התגלגלו כך”‏.‏

השבתי לו:‏ ”‏אני חייל של המשיח,‏ ואני חייב למלא את תפקידי.‏ בעזרת המקרא,‏ גם אתה יכול ליהנות מהבטחתו של המשיח למי שנוהים אחריו — חיים מאושרים ועתיד נצחי”‏ (‏טימותיאוס ב׳.‏ ב׳:‏3,‏ 4‏)‏.‏ הוא השיב:‏ ”‏לא מזמן רכשתי מקרא,‏ ואני קורא בו עכשיו”‏.‏ נשאתי איתי את הספר ביכולתך לחיות לנצח בגן־עדן עלי־אדמותa ופתחתי בפרק שדן על האות שיאפיין את אחרית הימים.‏ הראיתי לו את הקשר בין הנבואות שבמקרא לימינו.‏ בהכרת תודה עמוקה הוא לחץ שוב את ידי ואיחל לי הצלחה בפעילותי.‏

בלטביה השדות היו כבר לבנים ובשלים לקציר (‏יוחנן ד׳:‏35‏)‏.‏ בשנת 1991 התמניתי לזקן־קהילה,‏ כשבכל הארץ היו שני זקני־קהילה בלבד!‏ בשנה שלאחר מכן הקהילה היחידה שהייתה בלטביה חולקה לשניים — לקהילה דוברת לטבית ולקהילה דוברת רוסית.‏ הייתה לי הזכות לשרת עם הקהילה דוברת רוסית.‏ הגידול היה כל כך מהיר שכעבור שנה הקהילה שלנו חולקה לשלוש!‏ במבט לאחור,‏ אין ספק שיהוה כיוון את צאנו לארגונו.‏

ב־1998 מוניתי לשרת כחלוץ מיוחד ביֶלְגַבָה,‏ עיר במרחק 40 קילומטר דרומית מערבית לריגה.‏ באותה שנה הייתי מראשוני הלטבים שהוזמנו ללמוד בבית־הספר להכשרת משרתים שהתקיים בשפה הרוסית בסוֹלְניצ׳נוֹיֶה,‏ שבקרבת סנט פטרסבורג,‏ רוסיה.‏ בתקופת הכשרתי הבנתי שכדי להצליח בשירות חשוב ביותר שנחזיק בגישה אוהבת כלפי אנשים.‏ מה שהרשים אותי במיוחד — הרבה מעבר לדברים שלימדו אותנו בבית־הספר — היו האהבה ותשומת הלב שהפגינו כלפינו משפחת בית אל והמורים בבית־הספר.‏

ציון דרך נוסף בחיי היה בשנת 2001 כאשר נשאתי לאישה את קארינה,‏ אחות משיחית נהדרת.‏ קארינה הצטרפה אליי לשירות המורחב המיוחד,‏ וכל יום אני מתעודד כאשר אני רואה את אשתי חוזרת מהשירות מלאת שמחה.‏ אין ספק שזוהי שמחה אמיתית לשרת את יהוה.‏ החוויות הקשות שעברתי בתקופת המשטר הקומוניסטי לימדו אותי לשים ביהוה את מלוא מבטחי.‏ אין הקרבה שהיא גדולה מדי למי שרוצה לשמור על יחסים קרובים עם יהוה ולצדד בריבונותו.‏ מתן עזרה לאחרים ללמוד על יהוה יצקה תכלית לחיי.‏ זהו כבוד גדול עבורי לשרת את יהוה ”‏כחייל טוב של המשיח”‏ (‏טימותיאוס ב׳.‏ ב׳:‏3‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 11]‏

נשפטתי לעבודות כפייה לתקופה של ארבע שנים ולמאסר בכלא המרכזי של ריגה

‏[‏תמונה בעמוד 12]‏

עם קארינה בשירות