סיפור חיים

קיבלתי את ’‏משאלות לבי’‏

סיפורה של דומיניק מוֹרגוּ

סוף סוף,‏ בדצמבר 1998 הגעתי לאפריקה!‏ חלום ילדות שלי התגשם.‏ מאז ומתמיד הוקסמתי מן המרחבים העצומים ומעולם החי הרבגוני של אפריקה.‏ והנה,‏ אני כאן!‏ ולא זו בלבד,‏ אלא שחלום נוסף שלי התגשם.‏ אני מבשרת בשירות מורחב בארץ זרה.‏ בעיני רבים,‏ עשיתי את הבלתי אפשרי.‏ הראייה שלי מאוד מוגבלת,‏ ואני צועדת בשבילי העפר של הכפרים באפריקה בעזרת כלב נחייה המורגל יותר לרחובות של ערי אירופה.‏ הרשו לי לספר לכם כיצד התאפשר לי לשרת באפריקה וכיצד יהוה נתן לי את ’‏משאלות לבי’‏ (‏תהלים ל״ז:‏4‏)‏.‏

נולדתי ב־9 ביוני 1966 בדרום צרפת.‏ הייתי הקטנה בין שבעה ילדים — שני בנים וחמש בנות — וכולנו זכינו לטיפול אוהב ומסור מהורינו.‏ אבל דבר אחד העיב על ילדותי;‏ כמו סבתי,‏ אמי ואחת מאחיותיי,‏ אני סובלת ממחלה תורשתית שמובילה לבסוף לעיוורון מוחלט.‏

כצעירה מתבגרת נתקלתי בגזענות,‏ בדעות קדומות ובצביעות,‏ מה שגרם לי למרוד במוסכמות החברתיות.‏ באותה תקופה קשה בחיי עברנו לאזור שנקרא אֶרוֹ,‏ ושם קרה משהו נפלא.‏

בבוקר יום ראשון הגיעו למפתן ביתנו שתי עדות־יהוה.‏ אמי הכירה אותן וביקשה מהן להיכנס פנימה.‏ אחת הנשים שאלה את אמי אם זכור לה שהיא הבטיחה פעם לקבל מהן שיעורי מקרא.‏ אמא לא שכחה,‏ ואמרה:‏ ”‏מתי מתחילים?‏”‏ הן סיכמו להיפגש בימי ראשון בבוקר,‏ וכך החלה אמי ללמוד את ”‏אמת הבשורה”‏ (‏גלטים ב׳:‏14‏)‏.‏

רוכשת הבנה

אמא עשתה כל מאמץ להבין ולזכור את הדברים שלמדה.‏ היות והייתה עיוורת,‏ היא נאלצה ללמוד את הכול בעל־פה.‏ הנשים שלימדו אותה את המקרא היו מאוד סבלניות כלפיה.‏ אבל תמיד כשהן הגיעו,‏ התחבאתי בחדרי ויצאתי משם רק אחרי שהן עזבו.‏ יום אחד אחרי הצהריים פגשה אותי אחת העדות,‏ אוּזֶ’‏נִי,‏ והחלה לשוחח איתי.‏ היא סיפרה לי שמלכות אלוהים תשים קץ לכל הצביעות,‏ השנאה והדעות הקדומות שיש בעולם.‏ ”‏הפתרון נמצא אך ורק בידי אלוהים”‏,‏ אמרה לי,‏ ושאלה אם אני רוצה ללמוד עוד על כך.‏ כבר למחרת התחלתי לקבל שיעורי מקרא.‏

כל מה שלמדתי היה חדש בשבילי.‏ למדתי שלאלוהים יש סיבות טובות להרשות באופן זמני את קיום הרשע (‏בראשית ג׳:‏15;‏ יוחנן ג׳:‏16;‏ רומים ט׳:‏17‏)‏.‏ עוד למדתי שיהוה לא עזב אותנו ללא תקווה.‏ הוא נתן לנו את ההבטחה הנפלאה לחיות לנצח בגן עדן עלי אדמות (‏תהלים ל״ז:‏29;‏ צ״ו:‏11,‏ 12;‏ ישעיהו ל״ה:‏1,‏ 2;‏ מ״ה:‏18‏)‏.‏ בגן עדן יושב לי מאור עיניי,‏ שמתדרדר בהדרגה (‏ישעיהו ל״ה:‏5‏)‏.‏

מצטרפת לשירות המורחב

ב־12 בדצמבר 1985 נטבלתי במים כסמל להקדשתי ליהוה,‏ וכך הלכתי בעקבות אחותי,‏ מארי קלר,‏ שנטבלה עוד קודם לכן.‏ תוך זמן קצר נטבל גם אחי,‏ ז׳אן פייר,‏ ולבסוף גם אמי היקרה.‏

בקהילה שלי היו כמה חלוצים רגילים — מבשרים בשירות מורחב.‏ הם הדביקו אותי בשמחה ובהתלהבות שהייתה להם בשירות.‏ אפילו מארי קלר,‏ אף־על־פי שהיא סובלת ממחלת עיניים והולכת בעזרת התקן אורתופדי ברגלה,‏ הצטרפה לשירות המורחב.‏ עד היום היא מקור לעידוד רוחני עבורי.‏ הייתי מוקפת חלוצים הן בקהילה והן במשפחה,‏ מה שעזר לי לפתח שאיפה חזקה להצטרף לשורות המבשרים בשירות המורחב.‏ ולכן,‏ בנובמבר 1990 התחלתי לשרת כחלוצה בעיר בֶּזְיֶה (‏תהלים צ״ד:‏17–19‏)‏.‏

התמודדות עם רפיון ידיים

החלוצים עזרו ודאגו לי מאוד בשירות.‏ למרות זאת,‏ מפעם לפעם הרגשתי רפיון ידיים בגלל המגבלות שלי;‏ כל כך רציתי לעשות יותר.‏ אבל יהוה תמך בי באותן תקופות של דכדוך.‏ נברתי במפתח הכללי לפרסומי חברת המצפה כדי למצוא סיפורי חיים של חלוצים שסבלו כמוני מראייה לקויה.‏ הופתעתי לגלות שיש כה רבים!‏ החוויות המעשיות והמעודדות לימדו אותי להעריך את מה שאני כן מסוגלת לעשות ועזרו לי להשלים עם מגבלותיי.‏

עבדתי לפרנסתי ביחד עם עוד כמה עדים בנקיון קניונים.‏ יום אחד שמתי לב שעמיתיי לעבודה מנקים שוב היכן שכבר ניקיתי.‏ הסתבר שפספסתי די הרבה לכלוך.‏ ניגשתי לוואלרי,‏ החלוצה שהייתה אחראית על צוות הניקיון שלנו,‏ וביקשתי ממנה לומר לי בכנות אם אני מקשה על האחרים.‏ היא הייתה מאוד אדיבה ואיפשרה לי להחליט מתי אני מרגישה שאני כבר לא מסוגלת להמשיך בעבודה.‏ במרס 1994 עזבתי את עבודת הניקיון.‏

שוב הוצפתי בתחושה שאני חסרת תועלת.‏ התפללתי בלהט ליהוה,‏ ואני משוכנעת שהוא שמע את תחינותיי.‏ גם הפעם,‏ לימוד המקרא והפרסומים המשיחיים עזר לי מאוד.‏ למרות הכול,‏ ולמרות שהראייה שלי המשיכה להידרדר,‏ שאיפתי לשרת את יהוה רק התחזקה.‏ מה יכולתי לעשות?‏

ברשימת המתנה,‏ והחלטה מהירה

הגשתי בקשה לקבל הכשרה במרכז השיקום לעיוורים ולקויי ראייה בעיר נים,‏ ולבסוף התקבלתי לתקופה של שלושה חודשים,‏ שהשתלמו לי מאוד.‏ שם הבנתי את היקף המגבלה שלי ולמדתי איך להסתגל למצבי.‏ הזמן שביליתי עם אנשים שסבלו מכל מיני מוגבלויות עזר לי להבין כמה יקרה תקוותי המשיחית.‏ לי לפחות הייתה מטרה בחיים ויכולתי לעשות משהו מועיל בחיי.‏ בנוסף לכך,‏ למדתי כתב ברייל צרפתי.‏

כשחזרתי הביתה,‏ משפחתי הבחינה כמה שההכשרה הועילה לי.‏ אבל דבר אחד שמאוד לא אהבתי היה מקל הנחייה הלבן שנאלצתי להשתמש בו.‏ מאוד התקשיתי לקבל את העובדה שאני צריכה להסתובב עם המקל הזה.‏ העדפתי להיעזר במשהו אחר — אולי בכלב נחייה.‏

הגשתי בקשה לקבל כלב,‏ אבל נאמר לי שרשימת ההמתנה ארוכה.‏ כמו כן,‏ הסוכנות שמספקת את הכלבים הייתה צריכה לערוך לי מבדקים.‏ כלב נחייה לא נותנים ככה סתם לכל דורש.‏ יום אחד,‏ אישה שמעורבת בניהול התאחדות למען העיוורים סיפרה לי שמועדון טניס מקומי מתכוון להעניק כלב נחייה כתרומה לעיוור או לאדם לקוי ראייה באזור שלנו.‏ היא אמרה לי שלדעתה אני ראויה לקבל את הכלב ושאלה אם אני מסכימה לכך.‏ ראיתי את יד יהוה בדבר וקיבלתי את ההצעה הנדיבה.‏ עם זאת,‏ היה עליי להמתין עד שאקבל את הכלב.‏

עדיין חושבת על אפריקה

בתקופת ההמתנה התמקדתי במשהו אחר.‏ כפי שכבר אמרתי,‏ עוד מגיל קטן התעניינתי מאוד באפריקה,‏ ולמרות הידרדרות ראייתי,‏ העניין שלי ביבשת זו רק הלך וגבר,‏ במיוחד מאז שנודע לי שכל כך הרבה אנשים שם מתעניינים במקרא ורוצים לשרת את יהוה.‏ זמן מה קודם לכן,‏ אמרתי כבדרך אגב לוואלרי שאני רוצה לבקר באפריקה,‏ ושאלתי אותה אם היא רוצה להצטרף אליי.‏ היא הסכימה,‏ ושלחנו מכתבים למספר סניפים דוברי צרפתית של עדי־יהוה באפריקה.‏

הגיעה תשובה ממדינת טוגו.‏ התרגשתי מאוד וביקשתי מוואלרי להקריא לי אותו.‏ המכתב היה מעודד.‏ ואלרי אמרה:‏ ”‏אם ככה,‏ אז למה לא?‏”‏ בעקבות חילופי מכתבים עם האחים באותו הסניף,‏ הפנו אותי לסנדרה,‏ חלוצה בעיר הבירה לוֹמֶה.‏ הזמנו כרטיסי טיסה ל־1 בדצמבר 1998.‏

הכול היה כל כך שונה,‏ אבל כל כך יפה!‏ אחרי שנחתנו בלומה,‏ יצאנו מן המטוס והחום של אפריקה עטף אותנו כמו שמיכה.‏ סנדרה חיכתה לנו שם.‏ מעולם לא נפגשנו קודם לכן,‏ אבל מייד הרגשנו כמו חברות ותיקות.‏ זמן קצר לפני שהגענו,‏ התמנו סנדרה ושותפתה קריסטין לשרת כחלוצות מיוחדות בטַבְּלִיגְבּוֹ,‏ עיירה קטנה בפנים הארץ.‏ והנה,‏ נפלה בחלקנו הזכות להתלוות אליהן לשם.‏ נשארנו כחודשיים,‏ וכשעזבנו ידעתי שעוד אשוב.‏

כמה טוב לחזור!‏

כשהגעתי לצרפת,‏ פתחתי מייד בהכנות לקראת הנסיעה השנייה שלי לטוגו.‏ משפחתי עזרה לי לסדר עניינים שונים כך שאוכל להישאר שם למשך חצי שנה.‏ בספטמבר 1999 כבר הייתי על מטוס לטוגו,‏ והפעם לבדי.‏ תארו לעצמכם איך הרגישו בני משפחתי כשראו אותי נוסעת למרות המוגבלות שלי!‏ אבל לא הייתה סיבה לדאגה.‏ הרגעתי את הוריי ואמרתי להם שהחברים שלי,‏ שהפכו להיות בשבילי כמו משפחה,‏ מצפים לי בלומה.‏

כמה שמחתי לשוב למקום שבו כל כך הרבה אנשים מגלים עניין במקרא!‏ לא נדיר לראות אנשים ברחוב קוראים במקרא.‏ בטבליגבו התושבים קוראים לך לבוא אליהם כדי שתשוחח איתם על המקרא.‏ ואיזו זכות הייתה לי לחלוק מגורים צנועים עם שתי אחיות חלוצות!‏ התוודעתי לתרבות חדשה ולצורת הסתכלות חדשה.‏ בעיקר שמתי לב לעובדה שאחינו ואחיותינו באפריקה שמים את ענייני המלכות במקום הראשון בחייהם.‏ הם באים לאסיפות אף־על־פי שעליהם לצעוד קילומטרים רבים כדי להגיע לאולם המלכות.‏ למדתי מהם הרבה גם על גילוי חמימות והכנסת אורחים.‏

יום אחד חזרתי משירות השדה וסיפרתי לסנדרה שאני חוששת לחזור לצרפת.‏ כושר הראייה שלי הידרדר עוד יותר.‏ חשבתי על הרחובות הסואנים של בזיה,‏ על חדרי המדרגות בבניינים,‏ ועל כל מיני דברים אחרים שמהווים קושי עבור מי שסובל מראייה לקויה.‏ בטבליגבו,‏ לעומת זאת,‏ הדרכים והשבילים אומנם לא היו סלולים,‏ אך יש שקט מסביב — בלי המוני אנשים או תנועה סואנת.‏ דאגתי איך אסתדר בצרפת אחרי שכבר התרגלתי לטבליגבו.‏

יומיים לאחר מכן התקשרה אליי אמי והודיעה לי שמצפים לבואי במרכז להכשרת כלבי נחייה.‏ כלבת לברדור צעירה בשם אוסיאן הייתה מוכנה ומזומנה להיות ה”‏עיניים”‏ שלי.‏ וכך שוב הכול בא על מקומו בשלום,‏ וחששותיי התפוגגו.‏ אחרי שישה חודשים נהדרים של שירות בטבליגבו,‏ נסעתי לצרפת לפגוש את אוסיאן.‏

אוסיאן הופקדה לטיפולי אחרי מספר חודשי אימון.‏ זה לא היה קל בהתחלה.‏ היינו צריכות להבין זו את זו.‏ אבל בהדרגה הבנתי כמה שאני זקוקה לאוסיאן.‏ היום אפשר לומר שהיא כבר חלק ממני.‏ איך הגיבו האנשים בבזיה כשראו אותי עומדת בפתח ביתם עם כלב?‏ רבים התנהגו בכבוד והיו אדיבים.‏ אוסיאן הפכה ל”‏גיבורה”‏ של השכונה.‏ היות ורבים מרגישים אי־נוחות מסוימת במחיצת אדם מוגבל,‏ נוכחות כלבת הנחייה איפשרה לי לדבר על המוגבלות שלי בטבעיות.‏ ככה אנשים נרגעו והקשיבו למה שהיה לי לומר להם,‏ ואוסיאן הפכה להיות ה”‏תירוץ”‏ הטוב ביותר לפתוח בשיחה.‏

באפריקה עם אוסיאן

לא שכחתי את אפריקה,‏ והתחלתי לתכנן את הביקור השלישי שלי שם.‏ הפעם אוסיאן הצטרפה אליי.‏ גם זוג צעיר — אנתוני ואוֹרוֹר — וידידתי קרולין,‏ כולם חלוצים כמוני,‏ התלוו אליי.‏ ב־10 בספטמבר 2000 הגענו ללומה.‏

רבים פחדו בהתחלה מאוסיאן.‏ רוב האנשים בלומה אף פעם לא נתקלו בכלב כזה גדול,‏ משום שמרבית הכלבים בטוגו קטנים.‏ כשראו את הרִתמה שלה,‏ היו שחשבו שהיא חיית פרא שזקוקה לרסן.‏ אוסיאן,‏ לעומת זאת,‏ נכנסה למגננה והייתה מוכנה לשמור עליי מפני כל מה שנתפס בעיניה כאִיום.‏ אבל לא חלף זמן רב ואוסיאן התרגלה לסביבה החדשה.‏ כשהרתמה עליה,‏ היא יודעת שהיא בתפקיד — היא ממושמעת,‏ אחראית וצמודה אליי.‏ כשאני משחררת אותה,‏ היא משחקת ומשתובבת.‏ אנחנו מאוד נהנות ביחד.‏

כל החבורה הוזמנה להתארח אצל סנדרה וקריסטין בטבליגבו.‏ היות שרצינו לעזור לאחים ולאחיות המקומיים להתרגל לאוסיאן,‏ הזמנו אותם לבקר אצלנו והסברנו מהו תפקידו של כלב נחייה,‏ למה אני זקוקה לכלב כזה ואיך מומלץ שהם יתנהגו לידה.‏ זקני־הקהילה הסכימו שאוסיאן תתלווה אליי לאסיפות באולם המלכות.‏ מאחר שדבר כזה היה מאוד יוצא דופן בטוגו,‏ נמסרה לקהילה הודעה שהסבירה את המצב.‏ כשיצאתי לשירות,‏ לקחתי את אוסיאן רק לביקורים חוזרים ולשיעורי מקרא,‏ משום שבנסיבות אלה היה קל יותר לאנשים להבין למה היא מתלווה אליי.‏

זה תענוג לבשר באזור הזה.‏ התרגשתי כל פעם מחדש מן ההתחשבות של האנשים החביבים והטובים בטוגו,‏ שהתבטאה בכל מיני מעשים טובים,‏ כמו הלהיטות שלהם להביא לי כיסא כדי שאוכל לשבת.‏ באוקטובר 2001 הצטרפה אליי אמי לביקורי הרביעי בטוגו.‏ אחרי שלושה שבועות היא חזרה לצרפת,‏ רגועה ושמחה.‏

אני אסירת תודה ליהוה על שיכולתי לשרת בטוגו.‏ אני בטוחה שיהוה ימשיך לתת לי את ’‏משאלות לבי’‏ כל עוד אני נותנת את כל כולי בשירותו.‏a

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונות בעמוד 10]‏

מאז ומתמיד הוקסמתי מן המרחבים העצומים ומעולם החי הרבגוני של אפריקה

‏[‏תמונה בעמוד 10]‏

אוסיאן התלוותה אליי לביקורים חוזרים

‏[‏תמונה בעמוד 11]‏

זקני־הקהילה הסכימו שאוסיאן תתלווה אליי לאסיפות