עדות לאהבה, אמונה וצייתנות
בוקרו של ה־16 במאי 2005, היה בוקר קריר ונעים בחוות המצפה בוולקיל, ניו־יורק. אגלי המים — זכר לגשם שירד לפני עלות השחר — התנוצצו על כרי הדשא ועל ערוגות הפרחים המטופחים. אמא ברווזה ושמונת אפרוחיה שחו להם על מי מנוחות סמוך לשפת האגם השקט. מבקרים השתוממו מהיופי שניבט מסביב. הם דיברו בלחש, כאילו לא רצו להפר את שלוות הבוקר.
המבקרים היו עדי־יהוה שהגיעו מ־48 ארצות מרחבי העולם. אבל הם לא באו בשביל הנוף. הם רצו לדעת מה מתרחש בין כותלי המבנה האדום רחב הידיים, התוספת החדשה בוולקיל לקומפלקס של בית־אל בארצות־הברית. וגם כשנכנסו פנימה עמדו נפעמים — אף־על־פי שמה שראו לא שידר שלווה ורוגע.
מקומת הביניים הביטו המבקרים למטה ולעיניהם נגלה מבוך של מכונות: חמישה מכבשי דפוס מסיביים קבועים על משטח בטון נקי ומצוחצח, הגדול יותר משישה מגרשי כדורגל בינלאומיים. כאן מדפיסים ספרי מקרא, ספרים וכתבי עת. גלילי נייר רציף ענקיים, שמשקלם 700,1 קילוגרם כל אחד, מסתובבים במהירות של גלגלי משאית דוהרת. כל גליל נייר באורך של 23 קילומטר עובר תחת מכבש הדפוס בתוך 25 דקות בלבד. במקביל, מכונת הדפוס מתיזה דיו ומייבשת אותו וכן מקררת את הנייר על מנת שניתן יהיה לקפלו ולחברו ככתב עת מוגמר. כתבי העת עוברים במהירות במסועים עליונים ומשם מובלים לאריזה ולמשלוח לקהילות. מכבשי דפוס אחרים עסוקים בהדפסת גליונות מקופלים אשר נשלחים בקצב מסחרר לאזורי אחסון ושם ממתינים להישלח לכריכייה. התהליך הממוחשב מתרחש בדייקנות מפליאה והרמונית.
אחרי חדר הדפוס, סיירו המבקרים בכריכייה. כאן המכונות מייצרות ספרים בכריכה קשה וספרי מקרא בכריכה מהודרת בקצב של עד 000,50 עותקים מדי יום ביומו. בכריכייה נאספים הגליונות המקופלים לפי סדר העמודים, אחר כך מחברים אותם וחותכים את הקצוות. עתה מצרפים את הכריכה. ספרים מוגמרים נערמים בקופסאות קרטון. בתהליך אוטומטי אוטמים את הקופסאות, מדביקים עליהן תוויות ועורמים אותן על משטחים. בנוסף לכך, לא פחות מ־000,100 ספרים בכריכה רכה נכרכים ונארזים מדי יום ביומו. גם פה שולט עולם המיכון — אינספור מנועים, מסועים, גלגלי שיניים, גלגלים ורצועות — הכול נע במהירות מדהימה כדי לייצר ספרות מקראית.
בית הדפוס העובד כמו שעון שוויצרי ומדפיס במהירות גבוהה — המילה האחרונה בתחום המיכון — הוא פלא טכנולוגי מודרני מרשים. כפי שנראה בהמשך, הוא גם עדות לאהבה, לאמונה ולצייתנות שמגלים משרתי אלוהים. אך מדוע הועברה ההדפסה מברוקלין, ניו־יורק, לוולקיל?
הסיבה העיקרית הייתה לרכז את עבודות הדפוס והמשלוח תחת קורת גג אחת, וכך לפשט את כל התהליך. במשך שנים ארוכות, הדפיסו את הספרים בברוקלין ושלחו אותם משם, ואת כתבי העת הדפיסו בוולקיל ושלחו אותם משם. מטרת המיזוג הייתה לצמצם בכוח אדם ולהשתמש טוב יותר בכספי התרומות. נוסף על כך, מכיוון שמכבשי הדפוס בברוקלין היו כבר ישנים, הוזמנו מגרמניה שתי מכונות דפוס חדשות מתוצרת ”מאן רולנד ליטומן” (MAN Roland Lithoman). בית הדפוס בברוקלין היה קטן מכדי לשכן בו את מכבשי הדפוס החדשים הגדולים.
יהוה תומך בעבודה
מאז ומתמיד הייתה מטרת ההדפסה לקדם את בשורת מלכות האלוהים. היה ברור שיהוה בירך את המלאכה כבר למן ההתחלה. משנת 1879 ועד 1922, הודפסו הספרים בבתי דפוס מסחריים. בשנת 1922 הושכר בניין בן 6 קומות ברחוב קונקורד 18 בברוקלין ונרכש ציוד להדפסת ספרים. היו שהטילו ספק בכך שהאחים יעמדו במשימה.
אחד מהספקנים היה נשיא החברה שהדפיסה קודם לכן את רוב הספרים שלנו, וכאשר ביקר ברחוב קונקורד אמר: ”יש לכם בידיים את ציוד הדפוס הטוב ביותר, אבל אין כאן אף אחד שיודע דבר וחצי דבר מה לעשות איתו. תוך שישה חודשים הכול יהפוך לערימת גרוטאות גדולה, ואתם תיווכחו שמי שצריך להדפיס את החומר שלכם הם אותם האנשים שתמיד עשו את זה — המקצוענים”.
רוברט ג׳. מרטין, שהיה אחראי בזמנו על בית הדפוס ציין: ”זה נשמע די הגיוני, אבל זה הוציא את האדון מחוץ לתמונה; והוא תמיד היה איתנו. ... לא עבר זמן רב והתחלנו להדפיס ספרים”. מאז, במשך 80 השנים הבאות, הדפיסו עדי־יהוה מיליארדי פריטי ספרות במכבשי דפוס משלהם.
והנה, ב־5 באוקטובר 2002, באסיפה השנתית של חברת המצפה לכתבי־הקודש ועלונים של פנסילבניה, נמסרה הודעה כי הגוף המנהל אישר את העברת עבודות הדפוס של הסניף בארצות־הברית לוולקיל. הוזמנו שני מכבשי דפוס חדשים ותאריך המסירה נקבע לפברואר 2004. בתוך 15 חודשים האחים היו צריכים לעצב ולהרחיב את מתחם בית הדפוס ולהכינו לקראת קבלת הציוד החדש. אחר כך היה עליהם להשלים את הכריכייה ואת מחלקת המשלוחים החדשות בתוך תשעת החודשים הבאים. יש שהיו אולי קטני אמונה כאשר שמעו על לוח הזמנים הצפוף — נראה שהייתה זו משימה כמעט בלתי אפשרית. עם זאת, האחים ידעו כי כאשר ברכת יהוה שורה עליהם, הכול אפשרי.
”אווירה של שמחה ושל שיתוף פעולה”
האחים פתחו בפרויקט ביודעם שעַם יהוה הוא ’עם נדבות’ (תהלים ק״י:3). ממדי המשימה הצריכו עובדים רבים יותר מאלה שהיו זמינים במחלקות הבנייה של בית־אל. יותר מ־000,1 אחים ואחיות מארצות־הברית וקנדה בעלי כישורים בתחום הבנייה התנדבו לעזור, בין שבוע עבודה אחד ועד לשלושה חודשים במסגרת תוכנית התנדבות זמנית. אחרים, מקרב המשרתים הבינלאומיים ומתוכניות התנדבות אחרות הוזמנו לסייע בהקמת הפרויקט. גם ועדות בנייה אזוריות עזרו רבות.
עבור רבים, העבודה בוולקיל הייתה כרוכה בהוצאה כספית גבוהה — הוצאות נסיעה וימי היעדרות מעבודתם החילונית. אבל הם היו מוכנים לעשות את ההקרבה הזו בשמחה. היה צורך לשכן את המוני המתנדבים ולספק להם ארוחות, וזו הייתה הזדמנות עבור חברי בית־אל לתרום את חלקם בפרויקט. יותר מ־535 חברי משפחת בית־אל מברוקלין, מפטרסון ומוולקיל התנדבו לעזור בשבתות, וזאת בנוסף לעבודה הרגילה שלהם בימי חול. התמיכה המרשימה מצד עם אלוהים במאמץ ההיסטורי התאפשרה אך ורק משום שיהוה תמך בפרויקט.
היו שתמכו מבחינה כספית. לדוגמה, האחים קיבלו מכתב מאבּי, ילדה בת תשע. הנה מה שכתבה: ”אני כל כך מודה לכם על כל העבודה שאתם עושים — על כל הספרים הנהדרים. אולי אבוא לבקר בקרוב. אבא שלי אומר שזה יהיה בשנה הבאה! אני אענוד תג כדי שתוכלו לזהות אותי. אני תורמת 20 דולר בשביל מכונת הדפוס החדשה. הכסף הזה הוא דמי הכיס שלי, אבל אני רוצה לתת אותם לכם אחים”.
אחות אחת כתבה: ”אנא קבלו את מתנתי הצנועה, כובעים שסרגתי. הייתי רוצה שתיתנו אותם למי שעובדים על הפרויקט בוולקיל. לפי התחזית השנתית החורף יהיה סוער במיוחד. אני לא יודעת אם הם צודקים או לא, אבל אני כן יודעת שרוב העבודה בוולקיל תיעשה בחוץ, ואני רוצה להיות בטוחה שלאחים ולאחיות שלי לא יהיה קר בראש. אין לי את הכישורים שהאחים מחפשים, אבל אני יודעת לסרוג, ולכן החלטתי להשתמש בכישרון הזה כדי לתרום מה שאני יכולה”. היא שלחה 106 כובעים סרוגים!
בית הדפוס הושלם בדיוק לפי לוח הזמנים. ג׳ון לרסון, משגיח בית הדפוס אמר: ”הייתה אווירה של שמחה ושל שיתוף פעולה. מי יכול בכלל להטיל ספק בכך שיהוה בירך את העבודה? המיזם התקדם במהירות רבה. אני זוכר שבמאי 2003 עמדתי בבוץ והתבוננתי באחים שמניחים את יסודות המבנה. תוך פחות משנה, עמדתי באותו מקום וראיתי מכונות דפוס בפעולה”.
תוכנית חנוכת הבית
תוכנית חנוכת בית הדפוס החדש ביחד עם שלושה בנייני מגורים, התקיימה בוולקיל ביום שני, ה־16 במאי 2005. מרכזי בית־אל בפטרסון ובברוקלין, וכן בית־אל בקנדה, היו מקושרים באמצעות וידיאו. סך הכול נהנו מן התוכנית 049,6 איש. תיאודור גָ’רֶס, חבר בגוף המנהל של עדי־יהוה, היה היושב־ראש והוא סקר בקצרה את תולדות עבודות הדפוס. חברי ועד הסניף, ג׳ון לרסון וג׳ון קיקוט, הציגו ראיונות ומצגות בווידיאו וסקרו את עבודות הבנייה וההדפסה בארצות־הברית. ג׳ון בר, חבר בגוף המנהל, נשא את הנאום האחרון וציין שבית הדפוס החדש ושלושת בנייני המגורים מוקדשים ליהוה אלוהים.
בשבוע שלאחר מכן, זכו חברי בית־אל מפטרסון ומברוקלין לבקר במבנים החדשים. בסך הכול, ביקרו במקום 920,5 איש במהלך אותו שבוע.
כיצד אנו רואים את בית הדפוס?
בנאום חנוכת הבית הזכיר אח בר למאזינים שמה שחשוב בבית הדפוס, מרשים ככל שיהיה, אינו טמון במכונות אלא באנשים. הספרות שאנו מדפיסים משפיעה עמוקות על חיי האנשים.
כל אחת מהמכונות החדשות יכולה להדפיס מיליון עלונים בתוך קצת יותר משעה! ואולם, די בעלון אחד להשפיע השפעה כבירה על חייו של מישהו. לדוגמה, בשנת 1921 עבד צוות פועלי תחזוקת רכבות בדרום אפריקה בקטע של מסילת רכבת. אחד מהם, איש בשם קריסטיאן, שם לב לפיסת נייר שנתפסה מתחת למסילה. זה היה אחד מהעלונים שלנו. קריסטיאן קרא את העלון בעניין רב. הוא רץ אל חתנו ואמר לו בהתרגשות: ”היום מצאתי את האמת!” מייד הם כתבו אל המוציאים לאור וביקשו מידע נוסף. משרד הסניף בדרום אפריקה שלח להם ספרות מקראית נוספת. שני הגברים למדו, נטבלו וחלקו את האמת המקראית עם אחרים. כתוצאה מכך, רבים קיבלו את האמת. למעשה, בראשית שנות התשעים יותר ממאה מבני משפחתם היו עדי־יהוה — והכול כתוצאה מכך שאיש אחד מצא עלון אחד על פסי רכבת!
אח בר ציין כי הספרות שאנו מדפיסים מביאה את האנשים לאמת, עוזרת להם להישאר באמת, מניעה אותם להגביר את להיטותם ומאחדת את אגודת האחים. ומעל לכול, הספרות שכולנו שותפים בהפצתה מפארת את אלוהינו, יהוה!
כיצד יהוה רואה את בית הדפוס?
אח בר גם ביקש מהנוכחים לחשוב כיצד יהוה רואה את בית הדפוס. כמובן, יהוה אינו תלוי בו. הוא יכול היה לגרום לאבנים לבשר את הבשורה הטובה! (לוקס י״ט:40) יתר על כן, אין הוא מתרשם מהמורכבות, הגודל, המהירות או מהיכולות של המכונות. הרי הוא בורא היקום! (תהלים קמ״ז:10, 11) יהוה מכיר שיטות מתקדמות פי כמה וכמה כדי לייצר ספרות, שיטות שהאדם עוד לא המציא או אפילו מסוגל להעלות בדמיונו. אם כן, מה יהוה רואה שהוא באמת מעריך? הוא בוודאי רואה בבית הדפוס הזה את התכונות היקרות של משרתיו — אהבה, אמונה וצייתנות.
האח המחיש את ההיבט של האהבה. ילדה אופה עוגה להוריה. ברור שזה נוגע ללבם. בלי קשר לאיכות העוגה, מה שנגע ללב ההורים היא האהבה שביטאה הבת ברוחב לב. והוא הדין כאשר יהוה מביט על בית הדפוס החדש, הוא רואה מעבר למבנה ולמכונות. מה שיהוה בעיקר רואה הוא ביטוי של אהבה למען שמו (עברים ו׳:10).
יתר על כן, כשם שיהוה ראה את התיבה כביטוי לאמונתו של נוח, הוא רואה את בית הדפוס הזה כעדות מוחשית לאמונה שלנו. אמונה במה? נוח האמין שכל מה שניבא יהוה יתגשם. לנו יש אמונה שאנו חיים באחרית הימים, שהבשורה הטובה היא המסר החשוב ביותר שיש להשמיע ברחבי תבל ושחיוני שהאנשים ישמעו אותה. נהיר לנו שמסר המקרא יכול להציל חיים (רומים י׳:13, 14).
ללא ספק, יהוה גם רואה בבית הדפוס הזה ביטוי לצייתנותנו. כפי שאנו יודעים, רצונו הוא שהבשורה הטובה תופץ ברחבי העולם לפני בוא הקץ (מתי כ״ד:14). בית דפוס זה, יחד עם בתי דפוס נוספים במקומות אחרים בכדור־הארץ, ימלא תפקיד במילוי שליחות זו.
האהבה, האמונה והצייתנות שבאו לידי ביטוי בצד הכספי, בבנייה ובתפעול המבנים משתקפות גם בפעילותם הנלהבת של משרתי יהוה בכל מקום כשהם מכריזים את האמת לכל שומע.
[תיבה/תמונות בעמוד 11]
התרחבות בתי הדפוס בארצות־הברית
1920: הדפסת כתבי עת במכבש הדפוס הסיבובי הראשון בשדרות מירטל 35, ברוקלין.
1922: בית הדפוס הועתק לבניין בן שש קומות ברחוב קונקורד 18. הדפסת הספרים יוצאת לדרך.
1927: בית הדפוס הועבר למבנה חדש ברחוב אדמס 117.
1949: תוספת מבנה בן תשע קומות מכפילה את גודל בית הדפוס.
1956: גודלו של בית הדפוס שברחוב אדמס מוכפל שוב עם הקמת מבנה חדש ברחוב סנדס 77.
1967: בניין בן עשר קומות מוקם ומאפשר חיבור ישיר בין מבני בית הדפוס, שעתה גדול פי עשרה מהמבנה המקורי.
1973: בית דפוס משני נבנה בוולקיל, בעיקר להדפסת כתבי עת.
2004: כל עבודות ההדפסה, הכריכה והמשלוחים בארצות־הברית נמצאים תחת קורת גג אחת בוולקיל.