עדות לאהבה,‏ אמונה וצייתנות

בוקרו של ה־16 במאי 2005,‏ היה בוקר קריר ונעים בחוות המצפה בוולקיל,‏ ניו־יורק.‏ אגלי המים — זכר לגשם שירד לפני עלות השחר — התנוצצו על כרי הדשא ועל ערוגות הפרחים המטופחים.‏ אמא ברווזה ושמונת אפרוחיה שחו להם על מי מנוחות סמוך לשפת האגם השקט.‏ מבקרים השתוממו מהיופי שניבט מסביב.‏ הם דיברו בלחש,‏ כאילו לא רצו להפר את שלוות הבוקר.‏

המבקרים היו עדי־יהוה שהגיעו מ־48 ארצות מרחבי העולם.‏ אבל הם לא באו בשביל הנוף.‏ הם רצו לדעת מה מתרחש בין כותלי המבנה האדום רחב הידיים,‏ התוספת החדשה בוולקיל לקומפלקס של בית־אל בארצות־הברית.‏ וגם כשנכנסו פנימה עמדו נפעמים — אף־על־פי שמה שראו לא שידר שלווה ורוגע.‏

מקומת הביניים הביטו המבקרים למטה ולעיניהם נגלה מבוך של מכונות:‏ חמישה מכבשי דפוס מסיביים קבועים על משטח בטון נקי ומצוחצח,‏ הגדול יותר משישה מגרשי כדורגל בינלאומיים.‏ כאן מדפיסים ספרי מקרא,‏ ספרים וכתבי עת.‏ גלילי נייר רציף ענקיים,‏ שמשקלם 700,‏1 קילוגרם כל אחד,‏ מסתובבים במהירות של גלגלי משאית דוהרת.‏ כל גליל נייר באורך של 23 קילומטר עובר תחת מכבש הדפוס בתוך 25 דקות בלבד.‏ במקביל,‏ מכונת הדפוס מתיזה דיו ומייבשת אותו וכן מקררת את הנייר על מנת שניתן יהיה לקפלו ולחברו ככתב עת מוגמר.‏ כתבי העת עוברים במהירות במסועים עליונים ומשם מובלים לאריזה ולמשלוח לקהילות.‏ מכבשי דפוס אחרים עסוקים בהדפסת גליונות מקופלים אשר נשלחים בקצב מסחרר לאזורי אחסון ושם ממתינים להישלח לכריכייה.‏ התהליך הממוחשב מתרחש בדייקנות מפליאה והרמונית.‏

אחרי חדר הדפוס,‏ סיירו המבקרים בכריכייה.‏ כאן המכונות מייצרות ספרים בכריכה קשה וספרי מקרא בכריכה מהודרת בקצב של עד 000,‏50 עותקים מדי יום ביומו.‏ בכריכייה נאספים הגליונות המקופלים לפי סדר העמודים,‏ אחר כך מחברים אותם וחותכים את הקצוות.‏ עתה מצרפים את הכריכה.‏ ספרים מוגמרים נערמים בקופסאות קרטון.‏ בתהליך אוטומטי אוטמים את הקופסאות,‏ מדביקים עליהן תוויות ועורמים אותן על משטחים.‏ בנוסף לכך,‏ לא פחות מ־000,‏100 ספרים בכריכה רכה נכרכים ונארזים מדי יום ביומו.‏ גם פה שולט עולם המיכון — אינספור מנועים,‏ מסועים,‏ גלגלי שיניים,‏ גלגלים ורצועות — הכול נע במהירות מדהימה כדי לייצר ספרות מקראית.‏

בית הדפוס העובד כמו שעון שוויצרי ומדפיס במהירות גבוהה — המילה האחרונה בתחום המיכון — הוא פלא טכנולוגי מודרני מרשים.‏ כפי שנראה בהמשך,‏ הוא גם עדות לאהבה,‏ לאמונה ולצייתנות שמגלים משרתי אלוהים.‏ אך מדוע הועברה ההדפסה מברוקלין,‏ ניו־יורק,‏ לוולקיל?‏

הסיבה העיקרית הייתה לרכז את עבודות הדפוס והמשלוח תחת קורת גג אחת,‏ וכך לפשט את כל התהליך.‏ במשך שנים ארוכות,‏ הדפיסו את הספרים בברוקלין ושלחו אותם משם,‏ ואת כתבי העת הדפיסו בוולקיל ושלחו אותם משם.‏ מטרת המיזוג הייתה לצמצם בכוח אדם ולהשתמש טוב יותר בכספי התרומות.‏ נוסף על כך,‏ מכיוון שמכבשי הדפוס בברוקלין היו כבר ישנים,‏ הוזמנו מגרמניה שתי מכונות דפוס חדשות מתוצרת ”‏מאן רולנד ליטומן”‏ (‏MAN Roland Lithoman)‏. בית הדפוס בברוקלין היה קטן מכדי לשכן בו את מכבשי הדפוס החדשים הגדולים.‏

יהוה תומך בעבודה

מאז ומתמיד הייתה מטרת ההדפסה לקדם את בשורת מלכות האלוהים.‏ היה ברור שיהוה בירך את המלאכה כבר למן ההתחלה.‏ משנת 1879 ועד 1922,‏ הודפסו הספרים בבתי דפוס מסחריים.‏ בשנת 1922 הושכר בניין בן 6 קומות ברחוב קונקורד 18 בברוקלין ונרכש ציוד להדפסת ספרים.‏ היו שהטילו ספק בכך שהאחים יעמדו במשימה.‏

אחד מהספקנים היה נשיא החברה שהדפיסה קודם לכן את רוב הספרים שלנו,‏ וכאשר ביקר ברחוב קונקורד אמר:‏ ”‏יש לכם בידיים את ציוד הדפוס הטוב ביותר,‏ אבל אין כאן אף אחד שיודע דבר וחצי דבר מה לעשות איתו.‏ תוך שישה חודשים הכול יהפוך לערימת גרוטאות גדולה,‏ ואתם תיווכחו שמי שצריך להדפיס את החומר שלכם הם אותם האנשים שתמיד עשו את זה — המקצוענים”‏.‏

רוברט ג׳.‏ מרטין,‏ שהיה אחראי בזמנו על בית הדפוס ציין:‏ ”‏זה נשמע די הגיוני,‏ אבל זה הוציא את האדון מחוץ לתמונה;‏ והוא תמיד היה איתנו.‏ .‏.‏.‏ לא עבר זמן רב והתחלנו להדפיס ספרים”‏.‏ מאז,‏ במשך 80 השנים הבאות,‏ הדפיסו עדי־יהוה מיליארדי פריטי ספרות במכבשי דפוס משלהם.‏

והנה,‏ ב־5 באוקטובר 2002,‏ באסיפה השנתית של חברת המצפה לכתבי־הקודש ועלונים של פנסילבניה,‏ נמסרה הודעה כי הגוף המנהל אישר את העברת עבודות הדפוס של הסניף בארצות־הברית לוולקיל.‏ הוזמנו שני מכבשי דפוס חדשים ותאריך המסירה נקבע לפברואר 2004.‏ בתוך 15 חודשים האחים היו צריכים לעצב ולהרחיב את מתחם בית הדפוס ולהכינו לקראת קבלת הציוד החדש.‏ אחר כך היה עליהם להשלים את הכריכייה ואת מחלקת המשלוחים החדשות בתוך תשעת החודשים הבאים.‏ יש שהיו אולי קטני אמונה כאשר שמעו על לוח הזמנים הצפוף — נראה שהייתה זו משימה כמעט בלתי אפשרית.‏ עם זאת,‏ האחים ידעו כי כאשר ברכת יהוה שורה עליהם,‏ הכול אפשרי.‏

‏”‏אווירה של שמחה ושל שיתוף פעולה”‏

האחים פתחו בפרויקט ביודעם שעַם יהוה הוא ’‏עם נדבות’‏ (‏תהלים ק״י:‏3‏)‏.‏ ממדי המשימה הצריכו עובדים רבים יותר מאלה שהיו זמינים במחלקות הבנייה של בית־אל.‏ יותר מ־000,‏1 אחים ואחיות מארצות־הברית וקנדה בעלי כישורים בתחום הבנייה התנדבו לעזור,‏ בין שבוע עבודה אחד ועד לשלושה חודשים במסגרת תוכנית התנדבות זמנית.‏ אחרים,‏ מקרב המשרתים הבינלאומיים ומתוכניות התנדבות אחרות הוזמנו לסייע בהקמת הפרויקט.‏ גם ועדות בנייה אזוריות עזרו רבות.‏

עבור רבים,‏ העבודה בוולקיל הייתה כרוכה בהוצאה כספית גבוהה — הוצאות נסיעה וימי היעדרות מעבודתם החילונית.‏ אבל הם היו מוכנים לעשות את ההקרבה הזו בשמחה.‏ היה צורך לשכן את המוני המתנדבים ולספק להם ארוחות,‏ וזו הייתה הזדמנות עבור חברי בית־אל לתרום את חלקם בפרויקט.‏ יותר מ־535 חברי משפחת בית־אל מברוקלין,‏ מפטרסון ומוולקיל התנדבו לעזור בשבתות,‏ וזאת בנוסף לעבודה הרגילה שלהם בימי חול.‏ התמיכה המרשימה מצד עם אלוהים במאמץ ההיסטורי התאפשרה אך ורק משום שיהוה תמך בפרויקט.‏

היו שתמכו מבחינה כספית.‏ לדוגמה,‏ האחים קיבלו מכתב מאבּי,‏ ילדה בת תשע.‏ הנה מה שכתבה:‏ ”‏אני כל כך מודה לכם על כל העבודה שאתם עושים — על כל הספרים הנהדרים.‏ אולי אבוא לבקר בקרוב.‏ אבא שלי אומר שזה יהיה בשנה הבאה!‏ אני אענוד תג כדי שתוכלו לזהות אותי.‏ אני תורמת 20 דולר בשביל מכונת הדפוס החדשה.‏ הכסף הזה הוא דמי הכיס שלי,‏ אבל אני רוצה לתת אותם לכם אחים”‏.‏

אחות אחת כתבה:‏ ”‏אנא קבלו את מתנתי הצנועה,‏ כובעים שסרגתי.‏ הייתי רוצה שתיתנו אותם למי שעובדים על הפרויקט בוולקיל.‏ לפי התחזית השנתית החורף יהיה סוער במיוחד.‏ אני לא יודעת אם הם צודקים או לא,‏ אבל אני כן יודעת שרוב העבודה בוולקיל תיעשה בחוץ,‏ ואני רוצה להיות בטוחה שלאחים ולאחיות שלי לא יהיה קר בראש.‏ אין לי את הכישורים שהאחים מחפשים,‏ אבל אני יודעת לסרוג,‏ ולכן החלטתי להשתמש בכישרון הזה כדי לתרום מה שאני יכולה”‏.‏ היא שלחה 106 כובעים סרוגים!‏

בית הדפוס הושלם בדיוק לפי לוח הזמנים.‏ ג׳ון לרסון,‏ משגיח בית הדפוס אמר:‏ ”‏הייתה אווירה של שמחה ושל שיתוף פעולה.‏ מי יכול בכלל להטיל ספק בכך שיהוה בירך את העבודה?‏ המיזם התקדם במהירות רבה.‏ אני זוכר שבמאי 2003 עמדתי בבוץ והתבוננתי באחים שמניחים את יסודות המבנה.‏ תוך פחות משנה,‏ עמדתי באותו מקום וראיתי מכונות דפוס בפעולה”‏.‏

תוכנית חנוכת הבית

תוכנית חנוכת בית הדפוס החדש ביחד עם שלושה בנייני מגורים,‏ התקיימה בוולקיל ביום שני,‏ ה־16 במאי 2005.‏ מרכזי בית־אל בפטרסון ובברוקלין,‏ וכן בית־אל בקנדה,‏ היו מקושרים באמצעות וידיאו.‏ סך הכול נהנו מן התוכנית 049,‏6 איש.‏ תיאודור גָ’‏רֶס,‏ חבר בגוף המנהל של עדי־יהוה,‏ היה היושב־ראש והוא סקר בקצרה את תולדות עבודות הדפוס.‏ חברי ועד הסניף,‏ ג׳ון לרסון וג׳ון קיקוט,‏ הציגו ראיונות ומצגות בווידיאו וסקרו את עבודות הבנייה וההדפסה בארצות־הברית.‏ ג׳ון בר,‏ חבר בגוף המנהל,‏ נשא את הנאום האחרון וציין שבית הדפוס החדש ושלושת בנייני המגורים מוקדשים ליהוה אלוהים.‏

בשבוע שלאחר מכן,‏ זכו חברי בית־אל מפטרסון ומברוקלין לבקר במבנים החדשים.‏ בסך הכול,‏ ביקרו במקום 920,‏5 איש במהלך אותו שבוע.‏

כיצד אנו רואים את בית הדפוס?‏

בנאום חנוכת הבית הזכיר אח בר למאזינים שמה שחשוב בבית הדפוס,‏ מרשים ככל שיהיה,‏ אינו טמון במכונות אלא באנשים.‏ הספרות שאנו מדפיסים משפיעה עמוקות על חיי האנשים.‏

כל אחת מהמכונות החדשות יכולה להדפיס מיליון עלונים בתוך קצת יותר משעה!‏ ואולם,‏ די בעלון אחד להשפיע השפעה כבירה על חייו של מישהו.‏ לדוגמה,‏ בשנת 1921 עבד צוות פועלי תחזוקת רכבות בדרום אפריקה בקטע של מסילת רכבת.‏ אחד מהם,‏ איש בשם קריסטיאן,‏ שם לב לפיסת נייר שנתפסה מתחת למסילה.‏ זה היה אחד מהעלונים שלנו.‏ קריסטיאן קרא את העלון בעניין רב.‏ הוא רץ אל חתנו ואמר לו בהתרגשות:‏ ”‏היום מצאתי את האמת!‏”‏ מייד הם כתבו אל המוציאים לאור וביקשו מידע נוסף.‏ משרד הסניף בדרום אפריקה שלח להם ספרות מקראית נוספת.‏ שני הגברים למדו,‏ נטבלו וחלקו את האמת המקראית עם אחרים.‏ כתוצאה מכך,‏ רבים קיבלו את האמת.‏ למעשה,‏ בראשית שנות התשעים יותר ממאה מבני משפחתם היו עדי־יהוה — והכול כתוצאה מכך שאיש אחד מצא עלון אחד על פסי רכבת!‏

אח בר ציין כי הספרות שאנו מדפיסים מביאה את האנשים לאמת,‏ עוזרת להם להישאר באמת,‏ מניעה אותם להגביר את להיטותם ומאחדת את אגודת האחים.‏ ומעל לכול,‏ הספרות שכולנו שותפים בהפצתה מפארת את אלוהינו,‏ יהוה!‏

כיצד יהוה רואה את בית הדפוס?‏

אח בר גם ביקש מהנוכחים לחשוב כיצד יהוה רואה את בית הדפוס.‏ כמובן,‏ יהוה אינו תלוי בו.‏ הוא יכול היה לגרום לאבנים לבשר את הבשורה הטובה!‏ (‏לוקס י״ט:‏40‏)‏ יתר על כן,‏ אין הוא מתרשם מהמורכבות,‏ הגודל,‏ המהירות או מהיכולות של המכונות.‏ הרי הוא בורא היקום!‏ (‏תהלים קמ״ז:‏10,‏ 11‏)‏ יהוה מכיר שיטות מתקדמות פי כמה וכמה כדי לייצר ספרות,‏ שיטות שהאדם עוד לא המציא או אפילו מסוגל להעלות בדמיונו.‏ אם כן,‏ מה יהוה רואה שהוא באמת מעריך?‏ הוא בוודאי רואה בבית הדפוס הזה את התכונות היקרות של משרתיו — אהבה,‏ אמונה וצייתנות.‏

האח המחיש את ההיבט של האהבה.‏ ילדה אופה עוגה להוריה.‏ ברור שזה נוגע ללבם.‏ בלי קשר לאיכות העוגה,‏ מה שנגע ללב ההורים היא האהבה שביטאה הבת ברוחב לב.‏ והוא הדין כאשר יהוה מביט על בית הדפוס החדש,‏ הוא רואה מעבר למבנה ולמכונות.‏ מה שיהוה בעיקר רואה הוא ביטוי של אהבה למען שמו (‏עברים ו׳:‏10‏)‏.‏

יתר על כן,‏ כשם שיהוה ראה את התיבה כביטוי לאמונתו של נוח,‏ הוא רואה את בית הדפוס הזה כעדות מוחשית לאמונה שלנו.‏ אמונה במה?‏ נוח האמין שכל מה שניבא יהוה יתגשם.‏ לנו יש אמונה שאנו חיים באחרית הימים,‏ שהבשורה הטובה היא המסר החשוב ביותר שיש להשמיע ברחבי תבל ושחיוני שהאנשים ישמעו אותה.‏ נהיר לנו שמסר המקרא יכול להציל חיים (‏רומים י׳:‏13,‏ 14‏)‏.‏

ללא ספק,‏ יהוה גם רואה בבית הדפוס הזה ביטוי לצייתנותנו.‏ כפי שאנו יודעים,‏ רצונו הוא שהבשורה הטובה תופץ ברחבי העולם לפני בוא הקץ (‏מתי כ״ד:‏14‏)‏.‏ בית דפוס זה,‏ יחד עם בתי דפוס נוספים במקומות אחרים בכדור־הארץ,‏ ימלא תפקיד במילוי שליחות זו.‏

האהבה,‏ האמונה והצייתנות שבאו לידי ביטוי בצד הכספי,‏ בבנייה ובתפעול המבנים משתקפות גם בפעילותם הנלהבת של משרתי יהוה בכל מקום כשהם מכריזים את האמת לכל שומע.‏

‏[‏תיבה/‏תמונות בעמוד 11]‏

התרחבות בתי הדפוס בארצות־הברית

1920:‏ הדפסת כתבי עת במכבש הדפוס הסיבובי הראשון בשדרות מירטל 35,‏ ברוקלין.‏

1922:‏ בית הדפוס הועתק לבניין בן שש קומות ברחוב קונקורד 18.‏ הדפסת הספרים יוצאת לדרך.‏

1927:‏ בית הדפוס הועבר למבנה חדש ברחוב אדמס 117.‏

1949:‏ תוספת מבנה בן תשע קומות מכפילה את גודל בית הדפוס.‏

1956:‏ גודלו של בית הדפוס שברחוב אדמס מוכפל שוב עם הקמת מבנה חדש ברחוב סנדס 77.‏

1967:‏ בניין בן עשר קומות מוקם ומאפשר חיבור ישיר בין מבני בית הדפוס,‏ שעתה גדול פי עשרה מהמבנה המקורי.‏

1973:‏ בית דפוס משני נבנה בוולקיל,‏ בעיקר להדפסת כתבי עת.‏

2004:‏ כל עבודות ההדפסה,‏ הכריכה והמשלוחים בארצות־הברית נמצאים תחת קורת גג אחת בוולקיל.‏