עולם החי מפאר את יהוה
הודו והדרו של יהוה ניכרים בממלכת החי. אלוהים מכלכל את בעלי החיים כשם שהוא דואג לצורכי האנושות (תהלים קמ״ה:16). לפיכך, כמה מוטעה להטיח ביקורת בבורא של עולם החי ובמקור חיינו! אף שאיוב היה איש ישר, ”צַדקוֹ נפשו מאלוהים”, כלומר, נפשו הייתה בעיני עצמו צדיקה יותר מאלוהים. היה על איוב ללמוד כמה לקחים! (איוב ל״ב:2; ל״ג:8–12; ל״ד:5).
הדוגמאות מעולם החי המחישו לאיוב שאין שום סיבה שבני אדם יהרהרו אחר דרכי אלוהים. קביעה זו מתבררת מן הדברים שאמר יהוה לעבדו איוב.
הם אינם נזקקים לעזרת האדם
בפי איוב לא היה מענה לשאלותיו של אלוהים בנוגע לממלכת החיות (איוב ל״ח:39–41). ברור שאלוהים לא זקוק לעזרת האדם כדי לכלכל את האריה ואת העורב. העורבים אומנם מעופפים ממקום למקום ומחפשים אחר מזון, אך למעשה אלוהים הוא זה שמספק להם את אוכלם (לוקס י״ב:24).
איוב נותר מוכה אלם כאשר שאל אותו אלוהים אודות חיות הבר (איוב ל״ט:1–8). בני אדם אינם מסוגלים להגן על היעלים ועל האיילות. הרי בקושי אפשר להתקרב ליעלים! (תהלים ק״ד:18) מה שדוחף את האיילה להתבודד ביער לפני ההמלטה הוא האינסטינקט שטבע בה אלוהים. היא מטפלת היטב בצאצאיה, אך כאשר ”יַחְלְמוּ”, כלומר, כאשר הם מתחזקים, הם ’יוצאים ולא שבים’. הם צריכים להתחיל להסתדר בכוחות עצמם.
הפרא (הזברה) משוטט בחופשיות, והערבה היא ביתו של הערוד, הלוא הוא חמור הבר. איוב לא היה מצליח להעמיס מעמסות על גבו של הערוד. הוא נע ונד בחיפוש אחר אדמות מרעה בגבעות ו’דורש אחר כל [צמח] ירוק’. חיה זו לא תוותר על חירותה בעבור מזון נגיש יותר בערים. ”תשואות נוגש [צייד] לא ישמע”, שהרי אם חודר האדם לשטח מחייתו, הערוד נס מייד כחץ שלוח.
בהמשך מזכיר אלוהים את ה”רֵים” [רְאֵם], שהוא ככל הנראה שור הבר (איוב ל״ט:9–12). הארכיאולוג האנגלי אוסטן ליירד כתב על בעל חיים זה: ”מהופעותיו התכופות בתבליטים רדודים, ניתן להסיק כי שור הבר נחשב לבעל חיים אימתני ונחשק כמעט כמו האריה. פעמים רבות נאבק בו המלך, והלוחמים מתוארים כמי שדולקים אחריו הן על גבי סוסים והן ברגל” (נינווה ועתיקותיה [326 Nineveh and Its Remains, 1849, Volume 2 , page]). אין אדם בר דעת שיעז לצאת למשימה האווילית להשתלט על שור הבר (תהלים כ״ב:22).
בעלי כנף מפארים את יהוה
כעת שואל אלוהים את איוב על בעלי הכנף (איוב ל״ט:13–18). החסידה עפה בשחקים בעזרת כנפיה החזקות (ירמיהו ח׳:7). בת היענה (”רננים”), לעומת זאת, מנופפת בכנפיה ואינה מסוגלת לעוף. שלא כמו החסידה, ביצי בת היענה אינן נמצאות בתוך קן על עץ (תהלים ק״ד:17). היא חופרת גומה בחול ומטילה בה את ביציה; אך היא אינה נוטשת אותן. הביצים מכוסות חול ונשמרות בטמפרטורה המתאימה, וגם הזכר וגם הנקבה מטפלים בהן.
אולי נראה כי ’נשה [נשכחה] ממנה... חוכמה’, משום שכאשר בת היענה מבחינה בטורף היא כביכול נסה על נפשה. אך באנציקלופדיה לעולם החי במקרא (An Encyclopedia of Bible Animals) נאמר: ”זוהי שיטת הסחה: [בת היענה] מתבלטת בשטח ומנופפת בכנפיה כדי למשוך את תשומת הלב של בעל חיים או אדם המהווים איום, וכך מרחיקה אותם מן הביצים”.
באיזה מובן בת היענה ”תשחק לסוס ולרוכבו”? האנציקלופדיה מטעם וורלד בּוּק מסבירה: ”בת היענה אומנם אינה יכולה לעוף, אך מהירות תנועתה על פני השטח היא לשם דבר. רגליה הארוכות יכולות לנתר בצעדים של 6.4 מטרים במהירות של עד 64 קילומטר לשעה”.
אלוהים נותן לסוס גבורה
אלוהים שואל את איוב גם לגבי הסוס (איוב ל״ט:19–25). הלוחמים בימי קדם רכבו על סוסים, ומרכבות סוסים נשאו רכָּב ואולי גם שני חיילים. סוס מלחמה השש אלי קרב צוהל ומכה בפרסותיו באדמה. הוא אינו מפחד מהחרב ואינו בורח מפניה. כאשר סוס הקרב שומע את קול השופר, הוא מגיב וכאילו אומר ”האח!” הוא שועט קדימה ו’גומא ארץ’. ובכל זאת, סוס המלחמה מציית לרוכבו.
בתיאור מקביל כתב הארכיאולוג ליירד: ”הסוסה הערבית אומנם נוחה לאילוף כשה תמים וריסונה מצריך אפסר פשוט ותו לא. אך לשמע שאגות קרב שבטיות ולמראה חניתו הערה של רוכבה, עיניה רושפות אש, נחיריה האדומים כדם נפערים, צווארה מתקמר באצילות וזנבה ורעמתה מתרוממים ומתבדרים ברוח” (תגליות בחורבות נינווה ובבל [330 Discoveries Among the Ruins of Nineveh and Babylon, 1853, page]).
התבונן בנץ ובנשר
יהוה אומר לאיוב להתבונן בעופות נוספים (איוב ל״ט:26–30). הנץ, ממשפחת הבזים, ’יאבר’, כלומר, פורש את אברתו ועף בשחקים, ו’פורש כנפיו’ אל הרוח. בספר השיאים של גינס מוזכר הבז הנודד כציפור המהירה ביותר, ונאמר עליו שהוא ’מגיע למהירויות שיא כשהוא עט מן הגבהים להגדרת מרחב המחיה שלו, או כשהוא לוכד את טרפו באוויר’. ציפור זו הגיעה למהירות של 349 קילומטר בשעה בצלילה בזווית של 45 מעלות!
נשרים יכולים לעוף במהירות של יותר מ־130 קילומטר בשעה. איוב השווה את ה’מעוף’ המהיר של ימי חיינו למהירותו של הנשר שמחפש אחר טרף (איוב ט׳:25, 26). אלוהים נותן לנו את הכוח להמשיך הלאה, כאילו אנו יושבים על כנפי הנשר הבלתי נלאות לכאורה (ישעיהו מ׳:31). הנשר מנצל במעופו עמודים או זרמים של אוויר חם ועולה. הוא חג בתוך אותם זרמים שנושאים אותו מעלה. בגובה מסוים גולש הנשר לזרם האוויר הקרוב ויכול לדאות במשך שעות ארוכות תוך השקעת אנרגיה מינימלית.
הנשר ”ירים קינו”, כלומר, בונה אותו במרום במקומות בלתי נגישים, וכך מגן על גוזליו מפני סכנות. יהוה טבע בנשר את האינסטינקט הזה. בנוסף לכך, הוא גם טבע בו את היכולת ’להביט למרחוק’. הנשר מסוגל לשנות במהירות את מוקד עיניו כדי לא לאבד את הטרף או את הפגר במהלך צלילתו הארוכה מטה. הנשר לעתים אוכל פגרים של בעלי חיים ולפיכך, ”באשר חללים, שם הוא”. הוא לוכד חיות קטנות ומביא אותן אל אפרוחיו.
יהוה מוכיח את איוב
לפני שהציג סדרת שאלות נוספת אודות החיות, הוכיח אלוהים את איוב. מה הייתה תגובתו? איוב נכנע וקיבל ברצון את העצות הנוספות (איוב מ׳:1–14).
בשלב הזה נוכל להפיק לקח חשוב מאוד מקורותיו של איוב, כפי שנכתבו בהשראת רוח אלוהים. הלקח הוא שאין לבני אדם שום הצדקה להטיח האשמות באלוהים. מן הראוי שנדבר ונפעל באופן שישביע את רצון אבינו שבשמיים. יתר על כן, מה שצריך לעמוד בראש מעיינינו הוא קידוש שם יהוה והצדקת ריבונותו.
בהמות מפאר את אלוהים
אלוהים הפנה שוב את תשומת לבו של איוב לממלכת החי ושאל אותו אודות ”בהמות”, שהוא ככל הנראה ההיפופוטם (איוב מ׳:15–24). אורכו של היפופוטם בוגר הוא בין 4 ל־5 מטרים ומשקלו עשוי להגיע ל־600,3 קילוגרם. ”כוחו במותניו”, בשרירי גבו. העור העבה בבטנו יעיל במיוחד, משום ש”בהמות” קצר הרגליים גורר את גופו מעל חלוקי אבן בתוך אפיקי נהרות. ברור שהאדם אינו יריב שקול לבהמות בעל הגוף המסיבי, הלוע הענק והמלתעות האיתנות.
בהמות יוצא מן הנהר לאכול ”חציר” ועשב. נראה כי דרושה תנובה של הר שלם כדי לכלכלו! מדי יום מעכלת קיבתו בין 90 עד 180 קילוגרם של צמחייה. וכאשר הוא שבע, הוא נשכב תחת הצאלים או בצילם של ערבי הנחל. אם הנהר שבו הוא חי עולה על גדותיו, יכול ההיפופוטם לשמור את ראשו מעל לפני המים ולשחות נגד הזרם העז. לבהמות לוע ענקי וניבים מטילי אימה, ולא היה סיכוי שאיוב יאזור אומץ וינקב את אפו בקרס.
לווייתן מסב תהילה לאלוהים
איוב שומע כעת על לווייתן (איוב מ׳:25 עד מ״א:26). המילה ”לווייתן” מרמזת על בעל חיים שעורו נראה עשוי קפלים קפלים — וככל הנראה מדובר בתנין. האם איוב מסוגל להפוך את לווייתן לחיית מחמד לילדים? מובן שלא! מפגשים עם יצור זה הוכיחו שוב ושוב שהוא מסוכן ביותר. ואכן, אם מישהו ינסה להשתלט על לווייתן, סביר להניח שהמאבק הקשה והמייגע לא יעודד אותו לחזור על כך שנית!
כאשר מגיח ראשו של התנין מן המים בשעת הזריחה, ”עיניו כעפעפי שחר”, כקרני האור הראשונות הבוקעות בבוקר. קשקשיו של התנין צמודים והדוקים. עורו מכיל מעין לוחות גרמיים שקשה אפילו לקליע לחדור בעדם, כל שכן ללהב החרב והחנית. הקשקשים החדים בבטנו של התנין מותירים עקבות ”חרוץ” — שהוא כלי דיש — על גדות הטיט. כעסו מעלה קצף בתוך המים כמרקחת שמן רותחת. ובשל גודלו, שריונו, ונשקו — מלתעות מסוכנות וזנב רב עוצמה — הלווייתן עשוי לבלי חת.
איוב חוזר בו
איוב הכיר בכך שהוא ’הגיד, ולא הבין נפלאות ממנו’ (איוב מ״ב:1–3). הוא קיבל את התיקון מאת אלוהים, חזר בו והתחרט. רעיו ננזפו ואילו עליו הורעפו ברכות בשפע (איוב מ״ב:4–17).
כמה נבון שנזכור את קורותיו של איוב! איננו מסוגלים להשיב על כל השאלות ששאל אותו אלוהים. עם זאת, מן הראוי שנעריך את נפלאות הבריאה הרבות והמגוונות אשר מפארות את יהוה.
[תמונה בעמוד 13]
יעל
[תמונה בעמוד 13]
עורב
[תמונה בעמוד 13]
לביאה
[תמונה בעמוד 14]
פרא (זברה)
[תמונה בעמוד 14]
בת היענה מתרחקת מביציה אך אינה נוטשת אותן
[תמונה בעמוד 14]
ביצי יען
[תמונה בעמודים 14, 15]
בז נודד
[שלמי תודה]
בז: Joe McDonald/Visuals Unlimited ©
[תמונה בעמוד 15]
סוסה ערבית
[תמונה בעמוד 15]
עיט הסלעים
[תמונה בעמוד 16]
”בהמות” הוא ככל הנראה ההיפופוטם
[תמונה בעמוד 16]
לווייתן מזוהה עם התנין רב העוצמה