סיפור חיים

סיפורה של פלורנס קלארק

החזקתי בידו של בעלי שנפצע קשה.‏ בתור נוצרייה אנגליקנית ביקשתי מאלוהים שבעלי יחלים.‏ נדרתי נדר שאם הוא יחיה,‏ אחפש אחר אלוהים עד שאמצא אותו,‏ ואז אהיה שייכת לו.‏

נולדתי כפלורנס צ׳וּלוּנג ב־18 בספטמבר 1937,‏ ביישוב האבוריג׳יני אוּמְבּוּלְגוּרִי באזור רמת קימברלי הנידח שבאוסטרליה המערבית.‏

יש לי זכרונות ילדות יפים מאותם ימים מאושרים ונטולי דאגות.‏ במיסיון של הכנסייה למדתי כמה דברים בסיסיים על אלוהים והמקרא,‏ אבל את העקרונות המשיחיים למדתי מאמי.‏ היא קראה לי בקביעות מהמקרא ומגיל צעיר מאוד פיתחתי אהבה לדברים רוחניים.‏ הערכתי מאוד גם את אחת הדודות שלי,‏ שהייתה שליחה מטעם הכנסייה שלה.‏ בתוך תוכי ידעתי שאני רוצה ללכת בעקבותיה.‏

ביישוב שלנו שנקרא קודם ”‏מיסיון פורסט ריבר”‏,‏ היה ניתן לרכוש השכלה ברמה של כיתה א׳ עד כיתה ה׳.‏ למדתי בבית־הספר רק שעתיים כל בוקר.‏ יוצא מכך שהחינוך הרשמי שקיבלתי היה די מוגבל,‏ וזה הדאיג את אבי.‏ הוא רצה שהילדים שלו יקבלו חינוך טוב יותר,‏ לכן החליט לעזוב את אוּמְבּוּלְגוּרִי ולעבור עם המשפחה לעיירה בשם וִינְדֶם.‏ היה לי עצוב לעזוב.‏ אבל בווינדם זכיתי לתוכנית לימודים מלאה בבית־הספר במשך ארבע השנים הבאות,‏ מ־1949 עד 1952.‏ אני אסירת תודה לאבי שאיפשר לי לקבל השכלה כזו.‏

אמי עבדה אצל הרופא המקומי,‏ וכשעזבתי את בית־הספר בגיל 15 הוא הציע לי משרה כאחות בבית־החולים של וינדם.‏ קיבלתי בשמחה את ההצעה,‏ משום שבאותם ימים היה קשה למצוא עבודה.‏

כמה שנים לאחר מכן פגשתי את אַלֶק,‏ פועל לבן בחוות בקר.‏ נישאנו ב־1964 בעיירה דרבי,‏ ושם הלכתי באופן קבוע לכנסייה האנגליקנית.‏ יום אחד הגיעו עדי־יהוה לדלת ביתי.‏ אמרתי להם בפירוש שאני לא מעוניינת וביקשתי מהם לא לחזור.‏ אבל משהו בדבריהם עורר את סקרנותי:‏ הם אמרו שלאלוהים יש שם אישי,‏ יהוה.‏

‏”‏את לא יכולה להתפלל לבד?‏”‏

בשנת 1965 התחילו החיים להיות קשים מאוד.‏ בעלי עבר שלוש תאונות חמורות — פעמיים נפל מסוס ופעם אחת היה מעורב בתאונת דרכים.‏ לשמחתי,‏ הוא התאושש מהפציעות וחזר לעבודה.‏ אבל זמן קצר לאחר מכן שוב נפל מן הסוס שלו.‏ הפעם הוא סבל מפציעות ראש קשות.‏ כשהגעתי לבית־החולים אמר לי הרופא שבעלי לא יחזיק מעמד.‏ עולמי חרב עליי.‏ אחות אחת ביקשה מהכומר המקומי לבקר אותי,‏ והוא אמר:‏ ”‏לא עכשיו.‏ אבוא מחר!‏”‏

רציתי שהכומר יהיה לצידי ויתפלל איתי,‏ ואמרתי את זה לנזירה.‏ היא אמרה לי:‏ ”‏מה הבעיה שלך?‏ את לא יכולה להתפלל לבד?‏”‏ התחלתי להתפלל לפסלי הכנסייה,‏ אך ללא הועיל.‏ נראה היה שעוד מעט יינתק פתיל חייו של בעלי.‏ חשבתי לעצמי:‏ ’‏מה אעשה אם בעלי ימות?‏’‏ דאגתי גם לשלושת ילדיי — קריסטין,‏ ננט וג׳פרי.‏ איזה חיים יהיו להם בלי אבא?‏ כמה שמחתי שכעבור שלושה ימים הכרתו שבה אליו.‏ הוא שוחרר מבית־החולים ב־6 בדצמבר 1966.‏

בעלי התאושש יפה מכל הבחינות,‏ אך סבל מנזק מוחי.‏ הזיכרון שלו נפגע והוא נטה להתקפי אלימות ולשינויים קיצוניים במצב הרוח.‏ הוא התקשה להתמודד עם הילדים והתנהג בתוקפנות אם הם לא הגיבו כמו מבוגרים.‏ היה לי קשה לטפל בו.‏ הייתי צריכה לעשות הכול בשבילו.‏ אפילו לימדתי אותו שוב קרוא וכתוב.‏ העומס שהיה כרוך בטיפול בו ובאחריות שלי כאֵם גבה ממני מחיר כבד,‏ ועברתי התמוטטות עצבים.‏ שבע שנים אחרי התאונה של בעלי הגענו להסכמה להיפרד לתקופה מסוימת כדי שאוכל להתאושש מבחינה בריאותית.‏

לקחתי את הילדים איתי דרומה,‏ לעיר פֶּרְת.‏ עוד לפני שעברנו לשם,‏ התחילה אחותי ללמוד את המקרא אצל עדי־יהוה בקוּנאוּנוּרָה,‏ עיירה קטנה באוסטרליה המערבית.‏ היא הראתה לי מתוך הספר האמת המובילה לחיי־נצחa תמונה של גן העדן הארצי המובטח במקרא.‏ היא גם הסבירה לי מתוך הספר שיש לאלוהים שם,‏ יהוה,‏ וזה מצא חן בעיניי.‏ בכנסייה אף פעם לא סיפרו לי את זה,‏ ולכן החלטתי לטלפן לעדי־יהוה אחרי שאסתדר קצת בפרת.‏

עם זאת,‏ קצת היססתי ליצור איתם קשר.‏ והנה,‏ ערב אחד צילצל פעמון הדלת.‏ בני ניגש לפתוח,‏ ומייד חזר בריצה ואמר:‏ ”‏אמא,‏ האנשים שאמרת שתתקשרי אליהם הגיעו”‏.‏ הופתעתי ואמרתי לו:‏ ”‏תגיד שאני לא בבית!‏”‏ אבל הוא השיב:‏ ”‏אמא,‏ את יודעת שאסור לי לשקר”‏.‏ התביישתי שביקשתי ממנו לעשות את זה וניגשתי לדלת.‏ בירכתי לשלום את המבקרים,‏ אבל שמתי לב שהיה להם מבט תמוה בעיניים.‏ הם הגיעו כדי לבקר מישהו אחר,‏ שכבר עבר מכאן.‏ הזמנתי אותם פנימה והמטרתי עליהם מבול של שאלות.‏ התשובות המקראיות שקיבלתי הניחו את דעתי.‏

בשבוע לאחר מכן התחלתי לקבל מן העדים שיעורי מקרא באופן קבוע בעזרת הספר האמת המובילה לחיי־נצח.‏ השיעורים הציתו בי מחדש את אהבתי לדברים רוחניים.‏ אחרי שבועיים נכחתי בערב הזיכרון למותו של ישוע המשיח.‏ התחלתי לבוא לאסיפות מדי יום ראשון,‏ וכעבור זמן קצר הגעתי גם לאסיפות שבאמצע השבוע.‏ גם סיפרתי לאנשים אחרים על מה שאני לומדת.‏ גיליתי שבריאותי הנפשית והרגשית משתפרת כשאני עוזרת לאנשים ללמוד את אמיתות המקרא.‏ כעבור חצי שנה נטבלתי בכינוס מחוזי בפרת.‏

עם התקדמותי הרוחנית הבנתי מה יהוה חושב על קדושת מוסד הנישואין,‏ כולל העיקרון שבקורינתים א׳.‏ ז׳:‏13‏:‏ ”‏אישה שיש לה בעל בלתי מאמין והוא חפץ להישאר איתה,‏ אל תעזוב היא אותו”‏.‏ הפסוק הזה הניע אותי לחזור לאלק.‏

בחזרה לדרבי

ב־21 ביוני 1979 חזרתי לדרבי,‏ אחרי שלא ראיתי את בעלי יותר מחמש שנים.‏ מובן שהיו לי רגשות מעורבים ולא ידעתי איך הוא יגיב כשיראה אותי שוב.‏ להפתעתי,‏ הוא שמח מאוד שחזרתי אליו,‏ אף־על־פי שלא כל כך מצא חן בעיניו שהפכתי להיות אחת מעדי־יהוה.‏ הוא תיכף ומייד הציע שאבוא לכנסייה שלו,‏ הכנסייה שהלכתי אליה לפני שעברתי לפרת.‏ הסברתי לו שאני לא יכולה לעשות את זה.‏ עשיתי כל מאמץ לכבד את ראשותו ולהיות אישה משיחית טובה.‏ ניסיתי לדבר איתו על יהוה ועל הבטחותיו הנפלאות לגבי העתיד.‏ אבל אלק נשאר בשלו.‏

ובכל זאת,‏ עם הזמן השלים אלק עם העובדה שיש לי דרך חיים חדשה,‏ ואפילו התחיל לעזור לי מבחינה כספית כדי שאוכל לנכוח בכינוסים ובאסיפות השבועיות.‏ שמחתי מאוד כשהוא קנה מכונית — צורך חיוני בחלק הנידח הזה של אוסטרליה — כדי שאוכל להשתמש בה בשירות השדה.‏ פעמים רבות אירחנו בביתנו אחים ואחיות,‏ כולל משגיח הנפה,‏ למשך כמה לילות.‏ כך הזדמן לאלק להכיר כל מיני עדים,‏ ונראה היה שהוא נהנה לבלות בחברתם.‏

הרגשתי כמו יחזקאל

נהניתי מהביקורים של האחים והאחיות.‏ אבל בכל זאת לא היה לי קל.‏ הייתי העדה היחידה בעיירה דרבי.‏ הקהילה הקרובה ביותר הייתה בעיירה בְּרוּם,‏ מרחק של 220 קילומטר.‏ החלטתי לעשות כמיטב יכולתי להפיץ את הבשורה.‏ בעזרת יהוה נערכתי לפעילות והתחלתי לבשר מבית לבית.‏ המשימה הייתה קשה,‏ אבל תמיד הזכרתי לעצמי את דברי השליח פאולוס:‏ ”‏הכול אני יכול בעזרתו של הנותן בי כוח”‏ (‏פיליפים ד׳:‏13‏)‏.‏

הכמורה המקומית לא ראתה בעין יפה את הפעילות שלי,‏ ובייחוד את המאמצים שלי לבשר לאבוריג׳ינים אחרים.‏ הם ניסו להפחיד אותי ולגרום לי להפסיק לבשר.‏ אבל ההתנגדות שלהם רק הגבירה את נחישותי להמשיך,‏ והתפללתי בקביעות ליהוה שיעזור לי.‏ פעמים רבות התעודדתי ממה שנאמר ליחזקאל:‏ ”‏הנה נתתי את פניך חזקים לעומת פניהם,‏ ואת מצחך חזק לעומת מצחם.‏ כשמיר,‏ חזק מצור,‏ נתתי מצחך.‏ לא תירא אותם,‏ ולא תֵחת מפניהם”‏ (‏יחזקאל ג׳:‏8,‏ 9‏)‏.‏

לא פעם קרה ששני גברים מאגודת כנסיות אחת ניגשו אליי כשעשיתי קניות.‏ הם לעגו לי בקול רם וניסו למשוך את תשומת הלב של שאר הלקוחות.‏ התעלמתי.‏ פעם אחת במהלך ביקור חוזר אצל מישהי מעוניינת,‏ הגיע הכומר מהכנסייה המקומית וטען שאני לא מאמינה בישוע.‏ הוא חטף מידי את המקרא,‏ טלטל אותו מול הפנים שלי ותחב אותו שוב לידי.‏ הבטתי ישר בעיניו וציטטתי במתינות אך בתקיפות את הכתוב ביוחנן ג׳:‏16 כדי להדגיש שאני כן מאמינה בישוע.‏ הוא היה המום מתגובתי הנחרצת והלך לו בלי לומר מילה.‏

נהניתי לבשר לאבוריג׳ינים בסביבת דרבי.‏ כומר מקומי ניסה למנוע ממני לבשר לאנשים ביישוב אחד,‏ אבל הוא הועבר משם,‏ וכך יכולתי להשמיע להם את המסר המקראי.‏ מאז ומתמיד רציתי להיות שליחה,‏ כמו דודה שלי,‏ והנה עשיתי פעילות של שליחה ועזרתי לאנשים ללמוד על דבר־אלוהים.‏ אבוריג׳ינים רבים הגיבו בחיוב לפעילות שלי והתחלתי מספר תוכניות לשיעורי מקרא.‏

מודעת לצורך הרוחני שלי

במשך חמש שנים הייתי העדה היחידה של יהוה בדרבי.‏ התקשיתי להישאר חזקה מבחינה רוחנית בלי אסיפות קבועות ומעודדות עם אחים לאמונה.‏ יום אחד הרגשתי מדוכאת ויצאתי לסיבוב באוטו.‏ כשחזרתי בערב,‏ חיכו לי בבית אחות עם שבעת ילדיה.‏ הם נסעו כל הדרך מקהילת ברום כדי להביא לי אספקה של ספרות.‏ מאז נהגה אחות זו,‏ בטי בטרפילד,‏ להגיע פעם בחודש לדרבי ולהישאר איתי למשך סוף השבוע.‏ יצאנו ביחד לבשר ולמדנו בביתי את המצפה.‏ פעם בחודש עשיתי אני את הדרך לברום.‏

האחים בקהילת ברום מאוד עזרו לי,‏ ולפעמים נסעו כל הדרך לדרבי כדי לתמוך בי בשירות השדה.‏ הם ביקשו מאחים ואחיות מעיירות אחרות לבקר אותי ולצאת איתי לשירות אם מזדמן להם לעבור דרך דרבי.‏ מבקרים אלה הביאו לי גם קלטות של הרצאות פומביות.‏ חלקם למדו איתי את שיעור המצפה.‏ הביקורים הקצרים האלה עודדו אותי מאוד.‏

עוד עזרה בדרך

במשך מספר שנים קיבלתי ”‏זריקות מרץ”‏ נוספות כאשר ארתור ומרי ויליס,‏ זוג גמלאים מהאזור הדרומי של אוסטרליה המערבית,‏ באו לעזור לי לתקופות של שלושה חודשים בעונה הקרה.‏ אח ויליס הדריך את רוב האסיפות והנחה את הפעילות בשירות השדה.‏ נסענו ביחד לאזורים מרוחקים יותר ברמת קימברלי וביקרנו שם בחווֹת בקר.‏ בכל פעם שאח ואחות ויליס עזבו,‏ הרגשתי שנפער חלל בחיי.‏

בסופו של דבר,‏ לקראת סוף 1983,‏ נתבשרתי שמשפחה אחת — דני ודניז סטורג׳ן וארבעת בניהם — עוברים לגור בדרבי.‏ אחרי שהם הגיעו יכולנו לקיים אסיפות שבועיות קבועות ולצאת ביחד לשירות השדה.‏ ב־2001 נוסדה קהילה.‏ היום יש בדרבי קהילה חזקה המונה 24 מבשרי מלכות,‏ וביניהם שני זקני־קהילה ומשרת עוזר שמטפלים בנו היטב מבחינה רוחנית.‏ לפעמים הנוכחות באסיפות שלנו מגיעה ל־30 איש.‏

כשאני מביטה לאחור,‏ אני מתמוגגת מן האופן שבו יהוה עזר לי לשרת אותו.‏ אף־על־פי שבעלי עדיין לא אימץ אל לבו את אמונתי,‏ הוא ממשיך לתמוך בי בדרכים אחרות.‏ חמש ממשפחתי הקרובה הן עדות טבולות — שתי הבנות שלי,‏ שתי נכדות ואחיינית אחת.‏ ועוד מספר קרובי משפחה לומדים את המקרא בעזרת עובדי יהוה.‏

אני אסירת תודה ליהוה על שעזר לי למצוא אותו.‏ ואני נחושה בדעתי להיות שייכת לו לעולמי עולמים (‏תהלים ס״ה:‏3‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏מפה/‏תמונות בעמוד 15]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

אוסטרליה

וִינְדֶם

רמת קימברלי

דרבי

בְּרוּם

פֶּרְת

‏[‏שלמי תודה]‏

קנגרו וציפור הנבל:‏ Lydekker‏; קואלה:‏ Meyers

‏[‏תמונה בעמוד 14]‏

עובדת כאחות בבית־החולים בווינדם,‏ 1953

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

קהילת דרבי,‏ 2005